"תמיד הרגשתי לא בנוח במסעדה", מספר מארק מיילוד. זה די מובן מאליו אחרי צפייה בסרטו החדש "התפריט", שמתרחש במסעדה יוקרתית ומסתורית. מיילוד הוא בעיקר במאי טלוויזיה, שביים פרקים נבחרים לכמה מהסדרות האהובות של המילניום, כמו "הפמליה", "הרומן", "חסרי בושה" ו"משחקי הכס", בנוסף לבימוי כמה וכמה פרקים (וקרדיט מפיק שותף) בסדרה המוערכת ביותר שמשודרת בשנים האחרונות: "יורשים". הסרט האחרון שביים, "מה המספר שלך?", יצא עוד בשנת 2011.
"התפריט", שעלה השבוע בדיסני+ אחרי סיבוב בבתי הקולנוע, הוא קומדיה שחורה שעושה קציצות מעולם המסעדנות היוקרתי. קבוצת אנשים – רובם עשירים כקורח – עולה על מעבורת כדי להגיע למסעדה הנמצאת על אי פרטי, שם ישלמו הון עתק בשביל ארוחת טעימות שאותה הכין השף סלוויק, השף הטוב בעולם, בגילומו של רייף פיינס ("רשימת שינדלר", "הארי פוטר"). אליהם מצטרפת מרגו (אניה טיילור-ג'וי, "גמביט המלכה"), בת לווייתו של אחד הסועדים ולה כמה סודות משל עצמה, אבל עד שהם ייחשפו אנחנו פה בשביל להבין מה לעזאזל הסיפור של סלוויק – האם הוא פשוט עוד אחד מרחוב אסף גרניט פינת גורדון רמזי, או שהוא מתכנן לערוך בסעודה הזאת כמה שינויים מקאבריים במיוחד שישנו את חייהם של כל סועדיו וטבחיו?
כמובן שהתשובה המעניינת ביותר היא גם הנכונה. אבל "התפריט" אינו עוד סרט על אוכל ואוכליו, אלא מעין משל – נזיפה יפהפייה בכל איש מוכשר שמחזיק מעצמו אומן גאון ומיוסר, לא משנה אם מדובר בשף, טייקון או במאי קולנוע, ובכל עדרי המעריצים באשר הם מעריצים שמוכנים לקנות את השטויות שהוא מוכר בלי לחשוב שנייה כמה שווה האיש שהם מעריצים. זה סרט על אומנות גבוהה שסוגרת את שעריה בשביל כל מי שפשוט מעוניין להנות, ועל אישה אחת שנמאס לה שאומרים לה שהיא לא חכמה מספיק בשביל להנות מארוחה איכותית.
איך מוצרים תרבותיים נעלים ואיכותיים, כמו "יורשים", למשל, יכולים לפנות לאליטה בשעה שהם פונים להמונים? מה אפשר לעשות אם אתה מעוניין להכין המבורגר שהוא גם גורמה?
"וואו, נסה למזג בין שני אלה! זוהי בעצם הדילמה של השף סלוויק", אומר מיילוד ל-mako. "סלוויק אף פעם לא הצליח למזג בין השניים. כשאני בניו יורק אני רואה שכל תרבות איכותית נוטה להיות מעט יותר אליטיסטית, ואני לא יודע איך אפשר לערבב את זה. ב'יורשים' אני מקווה שזה לא מרגיש אליטיסטי: זה על דמויות אליטיסטיות, אבל אני מקווה שבזכות הכתיבה והמשחק זה בכל זאת נגיש. אני ממש מקווה שזה המצב במקרה של 'התפריט', כי אחת הסיבות שנמשכתי לתסריט היא בגלל שהוא פשוט כל כך כיפי. האמת היא שאני לא יודע איך ממזגים את התרבות הגבוהה עם המשיכה להמונים. אם לשף סלוויק הייתה תשובה לא היה לי סרט, אז אני קצת שמח שאני לא יודע".
זה הסרט הראשון שלך אחרי זמן רב בטלוויזיה. למה לקח לך כל כך הרבה זמן לבחור איזשהו סרט, ולמה הסרט הזה?
"לפני עשור החלטתי לעשות בחירות נועזות יותר. הרגשתי נוח מדי בקומדיה, והרגשתי שאני לא אמיץ מספיק, אז התחלתי לבחור פרויקטים שהפחידו אותי. זה דחף אותי לביים פרקים ב'הרומן', 'משחקי הכס' וגם ל'יורשים'. חשבתי: 'אם אני עומד לביים עוד סרט, זה חייב להיות משהו שאני מלא בתשוקה לגביו, שלא אוכל לסרב לו ושאני היחיד בעולם שיכול לביים אותו'. וכשקראתי את התסריט, חשבתי לעצמי ש'אני האדם הנכון בשביל זה', למרות שזה הפחיד אותי נורא. היה משהו בשילוב בין קומדיה, סאטירה ואימה שפשוט ולא יכולתי לעמוד בפניו".
אתה חושב שיש משהו מענג בצפייה באנשים עשירים שסובלים?
"זו מטרה קלה מדי, לא? 'לאכול את העשירים'. זה קצת לצוד בשמורה. זאת לא הגישה שלי, לא ב'יורשים', שמספרת על אנשים עשירים ונוראיים, ולא ב'התפריט', שמציג כמה אנשים עשירים ונוראיים. אני מעדיף לחשוב שהגישה שלי הומנית יותר. אני אוהב דמויות פגומות ואני אוהב את הניסיון להבין אותן, למצוא את ההקשר של ההתנהגות שלהן ולמצוא את התמימות והפגיעות שלהן. לגייס עבורן אמפתיה. עבורי מהנה יותר לשאול למה הן הגיעו לאן שהגיעו. איך האגו שלהן גרם להן להיות מי שהן".
"אתה רואה שחקנים מסוימים בחייך ויודע שאתה חייב לעבוד איתם. הייתי צריך שחקנית עם כוח, ולאניה יש את זה. הנוכחות שלה על המסך מדהימה, ויחד עם כל העולם הייתי בהלם ממנה ב'גמביט המלכה'"
לא יכול להטיף
"אני לא יכול להטיף לאנשים על הדברים עליהם הם בוחרים להוציא כסף", מבהיר מיילוד. "מה שבאמת מגוחך בעיני זו המערכת שיוצרת מצב שבו בקבוק יין יכול לעלות עשרת אלפים דולר כדי שאנשים עשירים יוכלו להגיד שהם שילמו עליו. אבל שאתחיל לנופף עליהם באצבע? משלמים לי יפה כבמאי, יש לי פריבילגיות של גבר לבן בן חמישים ומשהו, ואם אתחיל לבקר אנשים כאלה זה פשוט יהיה צבוע מצדי. אני יכול להצביע על הגיחוך שבדבר, אבל אני לא יכול להתחיל להטיף. אני ניגש לאבסורד הזה מזווית אנושית, גם ב'יורשים' וגם ב'התפריט': מה הברירות? מה הצורך האגואיסטי? מה מכוון אותנו למערכת שגורמת לנו להזדקק לזה? אני מעדיף לעשות את זה ולא פשוט ישר להיכנס בהם".
אניה טיילור-ג'וי פנטסטית כאן, אבל התפקיד שלה שונה ממה שאנחנו רגילים לראות ממנה בדרך כלל. מה שכנע אותך שהיא המתאימה לתפקיד?
"אתה רואה שחקנים מסוימים בחייך ויודע שאתה פשוט חייב לעבוד איתם. כשראיתי את 'המכשפה' הייתה איכות ממגנטת בה, גם כשהייתה צעירה במיוחד. נהייתי למעריץ וראיתי כל מה שעשתה. הליהוק הראשון שלנו היה רייף פיינס, עליו אני והתסריטאים חשבנו מההתחלה. האתגר היה למצוא שחקנית צעירה שיכולה ללכת איתו ראש בראש. לב הסרט הוא הסצנות של מרגו והשף סלוויק, הקונפליקט, הדו קרב וגם החיבור ביניהם. הייתי צריך שחקנית עם כוח, ולאניה יש את זה. הנוכחות שלה על המסך מדהימה, ויחד עם כל העולם הייתי בהלם ממנה ב'גמביט המלכה', מהדרך שבה היא יכולה פשוט להחזיק את המסך באנרגיה ובחישוביות שלה, וזה בדיוק מה שהדמות שלנו הייתה צריכה. לכן היא הייתה מושלמת לתפקיד מבחינתי".
לא רק טיילור-ג'וי ופיינס עושים כאן עבודה יפהפייה: מדובר בסרט אנסמבל לכל דבר ועניין, עם תפקידי משנה אינטנסיביים מצד ניקולס הולט ("קתרינה"), ג'ודית לייט ("מי הבוס", "בטי"), ג'נט מקטיר ("ללכת בדרכך") והונג צ'או, שחקנית ששמה עדיין לא שגור בפי כל, אבל ראיתם אותה בתפקידים גונבי הצגה ב"השומרים" ו"שקרים קטנים גדולים". צ'או מגלמת כאן את אלסה, מלצרית/מארחת מקצועית וקריפית במיוחד.
מה הגישה שלך לכוריאוגרפיה של סצנות אנסמבל גדולות בחללים ספציפיים? מה קורה כשאתה שם המון דמויות בחלל אחד ופשוט מחכה לראות מה יקרה?
"זה בדיוק מה שאנחנו עושים ב'יורשים'. בחדר הכותבים עולה השאלה – איך אנחנו ניקח את כל הדמויות האלה ונלכוד אותן בסביבה אחת כדי שיקפצו אחד על השנייה ויטפסו על הקירות? יש פוטנציאל דרמטי עצום והמון קומדיה וכיף שנובעים מזה. 'התפריט' מתרחש כמעט כולו בחדר אחד, וזה נתן לנו הזדמנות מבריקה ליצור קונפליקטים, המון אנרגיה והמון פוטנציאל לקומדיה. זה היה אתגר נהדר: איך שומרים על קולנועיות וקינטיות אם אני באותו מקום, עם אותן דמויות, וכולן יושבות? אחד הדברים שעזרו לי היה צפייה חוזרת ב'פרזיטים', ולראות איך בונג ג'ון-הו משתמש בארכיטקטורה של הבית הזה כנשק שייצור אימה, מתח וקומדיה. עבדתי עם מעצב ההפקה שלנו, איתן טודמן, כדי להתבסס על הקשר שבין חדר האוכל למטבח, לים ולטבע שמחוץ לחלון, לדעת שכל החללים האלה יכולים להיות דינמיים ועדיין ללכוד את את הדמויות בהם".
בסרט הזה יש שילוב בין הרבה אלימות, הומור ואימה. איך הצלחת לשלב בין הטונים האלה?
"ברגע שקראתי את התסריט פשוט יכולתי להרגיש את המשולש הזה. כדי להגיע לשם, הקשבתי לעצה ידועה של הבמאי סידני פולק: הקפדתי לוודא שכולם עושים את אותו הסרט. כשישבתי ועשיתי חזרות עם השחקנים דיברתי איתם, שלחתי אותם לראות את הסרט של לואי בונואל 'מלאך חבלה', שהיה השפעה ענקית עבורי ביצירת הסרט הזה, ושוחחנו על הדמויות שהם מגלמים והחוויות שלהן. הכל עבר באופן טבעי לרמת הופעה קולקטיבית עבור כולם. עד שהגענו לסט כבר דיברנו באותה השפה".
מה הדבר שאתה הכי רוצה לאכול עכשיו?
"בגלל שאני חי באמריקה כרגע זה יהיה פאסטי, מאפה בשר פופולרי בדבון שבאנגליה".