כשהשחקנית אנה דוברוביצקי גילתה שהיא יהודייה מצד אביה, היא התחילה ללמוד על היהדות במשך שנתיים, בבית כנסת בסנט פטרסבורג, וחקרה לעומק את הנושא. אך כשהגיעה לארץ, וראתה מה עושים בפועל מהפילוסופיה שלמדה, האכזבה השתלטה עליה. כיום היא נגד דת וסממניה, כשילדיה אף אינם נחשבים כאן יהודים. "הצד הלא נכון שלי נהרג בשואה", היא משתפת בכעס, "הלכה כל המשפחה מהצד של אבא, אבל זה נקרא הצד הלא נכון. מצחיק אותי העיקרון שפה סופרים לפי האמא ושם לפי האבא. הכל כל כך שטויות, העיקר שנהיה בני אדם ואנושיים".

דוברוביצקי היא שחקנית קולנוע ותיאטרון ותיקה ומוערכת ששיחקה גם בסדרות "הבורר", "השוטר הטוב", "בת אל הבתולה", "מנאייכ" ו"מותק בול באמצע". חלקכם אולי תזכרו אותה מתפקידיה הקולנועיים בסרטים "אחד בלב" של טליה לביא ו"נמל בית" של ארז תדמור, או מתפקידיה השונים בבית ליסין, הבימה והקאמרי. בשנים האחרונות היא אף מתמקצעת בתיאטרון פרינג', בהצגות "אמוק" בתיאטרון מלנקי וב"פנקס הקטן" בתמונע.

היא נולדה בסנט פטרסבורג וגודלה על ידי אמה, בצל גירושי הוריה כשהייתה בת שלוש. "עד גיל 11 לא נחשפתי ממש לאבא שלי", היא נזכרת, "הוא בנה במוסקבה תיאטרון וחיים שלמים אבל באופן כללי לא החזיק על הברכיים ילדים וגידל אותם". באנטישמיות נתקלה כבר בגיל 11, כשהמורה להיסטוריה התחילה להתנכל אליה באופן נקודתי. "הייתי תלמידה מצטיינת ולא הבנתי למה היא מתנהגת ככה. זו מורה שאבא שלה היה יהודי שעזב את המשפחה והיא הפכה לאנטישמית מדופלמת", היא מסבירה. 

לימודי המשחק לא היו ענין של מה בכך בביתה של דוברוביצקי, שכן לאמה המתמטיקאית היו ציפיות אחרות עבורה. היא דבקה בחלום, וניגשה אליהם בסתר. "נכנסתי ללימודי פסיכיאטריה וללימודי תאטרון במקביל כדי לכסות את עצמי, ואז כשכבר התקבלתי ללימודי אקדמיית תיאטרון הודעתי לאמי והיה לי נתק מאוד קשה איתה", היא מספרת. לאחר לימודי משחק במשך שנה בסנט פטרסבורג, התחיל להתפתח בה יחס שלילי למדינה שבה חיה: "הייתי במדינה הכי מדהימה ולא יכולתי לסבול את הסביבה. משהו בקיצוניות הרוסית הפריע לי. עליתי לבד בגיל 18, לא חשבתי שזו תהיה התחנה האחרונה שלי. באנו לפה קבוצה מיוחדת שנקראה 'יחד', חלקם הרבה יותר ציוניים ממני ואני היחידה שחשבה שאחרי חצי שנה אסע לצרפת ואלמד שם פנטומימה. בסופו של דבר אני בארץ והם במקומות אחרים בעולם".

בזמן לימודיה בבית הספר למשחק בית צבי, דוברוביצקי התגוררה בבני ברק. "יש שם משהו מדהים - מצד אחד השתתפתי בשני סרטים דתיים, שנשים צופות בהם, ואני תמיד שמחה לדיאלוג. מצד שני זו עיר שקרו לי שם כל כך הרבה דברים. שפכו עליי דלי מים כי פשוט ראו שאני גויה, ויש תחושה שכתוב עליי שאני גויה", היא מסבירה. עם סיום לימודיה נקלטה בתיאטרון בית ליסין, ולדבריה "זה לא היה מובן מאליו. אני הייתי ארבע וחצי שנים בארץ והיה לי מבטא מאוד כבד".

"זה קרה עם הקורונה, הלב שלי הלך לכיוונים אחרים", היא מספרת על המעבר לפרינג', "אני אוהבת תיאטרון אהבת נפש ולכן לא מסוגלת להתפשר בכלל. המסלול בקריירה שלי בתיאטרון היה בעייתי כי הרבה פעמים אמרתי לא. לא יכולתי אחרת. לבי עם מי שיש לו בית, אבל אני כנראה נודדת לנצח". ובכל זאת, גם לה יש בית משלה: היא נשואה לרודיה קוזולובסקי, שחקן גם הוא, ולהם זוג תאומים זהים בני 10.

מאז שהפכת להיות אמא את מרגישה שעשית ויתורים במקצוע?
"אחרי שילדתי הייתי מוכנה לחזור לתיאטרון תוך חודשיים. למזלי ההפקה התעכבה, אז חזרתי אחרי שמונה חודשים, ואני מודה שזה היה מדהים להיות עם הילדים בתקופה הזו. זה תובעני אבל לא חוזר על עצמו. אימהות לוקחת ממך, אבל היא לוקחת את החלק שאת רוצה לתת. זו בסופו של דבר זכות לגדל אישיות ולהסתכל עליה מהצד". 

מה הלוז – 7.2 - סרטים - יותר ממה שמגיע לי (צילום: קטיה בורינדין, באדיבות סרטי יונייטד קינג )
דוברוביצקי ופרודובסקי ב"יותר ממה שמגיע לי" | צילום: קטיה בורינדין, באדיבות סרטי יונייטד קינג

"הורים הם אנשים שעושים המון טעויות, ובכל טעות כזאת אתה הקורבן. לפעמים אני מסתכלת על זה ואומרת, 'יש לי שני אנשים כל כך לא מושלמים בתור הורים אבל הם עולם ומלואו'"

הגישה שהתפתחה למלחמת עולם

הריאיון עם דוברוביצקי נערך לרגל יציאת "יותר ממה שמגיע לי", סרט הביכורים של התסריטאי, הבמאי והשחקן פיני טבגר - שייזכר לנצח כנחי מ"השיר שלנו". הסרט, שעליו הייתה מועמדת לפרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר, מספר על הקשיים של תמרה, אם חד הורית מאוקראינה שמגדלת את בנה פנחס (מיכה פרודובסקי), נער בן 13. היא מתנגדת לעלייה לתורה של בנה, ופנחס נאלץ ללמוד בסתר בעזרתו של השכן החב"דניק שמעון (יעקב זדה דניאל מ"פאודה"). כשתמרה מגלה על כך היא מבקשת ממנו ללמד את בנה בביתם, וממפגש למפגש מתוודעת אליו ולקשר שמתפתח בין השניים.

דוברוביצקי, שמגלמת אישה מוזנחת וקשת יום, הצורכת כמויות רבות של אלכוהול, הזדהתה עם בנה בסרט. "זאת אמא מאוד דומיננטית מעולם מאוד קלוקל", היא מסבירה, "יש אהבה גדולה מאוד בין האמא לבן, אבל יש פה חוסר כישרון מוחלט לנהל אותה. אתה ממש מאחל לילד לצאת מהפלונטר הזה של האישה הלא ממש שפויה שהוא חי איתה". עם טבגר, שנמצא הפעם מאחורי המצלמה, היא בהחלט נהנתה: "העבודה עם פיני היא המתנה הכי גדולה שיכולתי לאחל לעצמי. המורכבות, האינטליגנציה האישית והרגישות האינסופית שלו הם הכלים המרכזיים שנתנו לסרט הזה את החיים".

כמו הילד בסרט, גם את חווית חסך בדמות אב.
"זה היה ובטח נשאר, אבל כיום אבא שלי הוא החבר הכי מדהים בעולם ואישיות מדהימה. הורים הם אנשים שעושים המון טעויות, ובכל טעות כזאת אתה הקורבן. לפעמים אני מסתכלת על זה ואומרת, 'יש לי שני אנשים כל כך לא מושלמים בתור הורים אבל הם עולם ומלואו'. אז יש לי מתנה מסוימת להסתכל עליהם בזווית שונה, כמו שהילד מסתכל על אמא שלו ואומר ש'יש לה עולם משל עצמה'. לי היה הרבה על מה להסתכל על אמא שלי, לא שקל לחיות עם זה. אבל זה מעניין". 

דנה דבורין, אנה דוברוביצקי, "מותק בול באמצע" (צילום: בנימין נמרוד חירם, באדיבות כאן 11)
חוזרת בקרוב. עם דנה דבורין ב"מותק בול באמצע" | צילום: בנימין נמרוד חירם, באדיבות כאן 11

אחת החוויות הזכורות לה מהצילומים היא דווקא מסצינה שלא נכנסה לסרט. "הייתה סצינה שבה תמרה הולכת לחפש מישהו שיאהב אותה", נזכרת דוברוביצקי, "היא מגיעה לפאב רוסי, משתכרת, וצריכה ללכת שיכורה כשנדבקים אליה אנשים. צילמנו את זה בבית קפה גרוזיני והייתי צריכה לצאת מהמקום עם הליכה כאילו אני בשכרות מלאה על עקבים. ישבו שם על הספסלים הרבה אנשים, והם היו בהלם שגם יוצאת אישה שיכורה לחלוטין וגם המצלמות מאחוריה, אז הם התחילו למחוא כפיים. היינו צריכים לשכנע אותם שיפסיקו".

"יותר ממה שמגיע לי" צולם לפני המלחמה באוקראינה, מה שפתאום מאיר סצינות מסוימות בו באור שונה. "יש בסרט הומור מאוד עדין, וגם יש גישה מסוימת שלא הייתה רלוונטית, של אוקראינה ורוסיה", היא אומרת, "היא רוסייה - לא, היא מאוקראינה. מה ההבדל? זה אותו דבר. והיום אתה אומר שזה התפתח למלחמת עולם. זה נורא מה שהולך שם". 

בקרוב נראה את דוברוביצקי בעונה השנייה של "מותק בול באמצע" בכאן 11, שאותה כתב שמואל הספרי. לעונה השלישית של "מנאייכ" היא מניחה שלא תצטלם: "הייתי רומן חולף. זאת סדרה מיוחדת עם אנשים נפלאים". כרגע היא מתעסקת בעיקר בתסריט לסרט קצר שכתבה, והיא מקווה להתקבל איתו לאחת מקרנות הקולנוע. המשיכה לכתיבה החלה אצלה לראשונה בזמן ההיריון, כשכתבה מחזות, ולפני מספר שנים התחיל לבעבע בה רעיון לסרט קולנוע. היא נרשמה לקורס תסריטאות אצל שבי גביזון ויצאה ממנו עם תסריט באורך מלא. "קולנוע זה משהו שגיליתי עם הזמן. זה הפך לשפה מרכזית שבא לי לדבר ואני מאוד רוצה להיות יוצרת עצמאית בתחום", היא מסבירה.

מיכל ליבר-רונן היא כתבת אתר Seret. לכתבות וסקירות נוספות