וויליאם שייקספיר כתב מחזות שהיום נראים כמו משהו שמעניין את האליטה, אבל בזמן אמת הוא היה האמא של המיינסטרים. קל לנו לחשוב על הגאונים הגדולים של התרבות בתור אמנים מיוסרים שלא זכו להכרה מהממסד והקהל בזמן אמת - ואן גוך, באך, פרוסט - אבל העשירים והעניים עמדו בתור לראות את הטרגדיות והקומדיות השייקספיריות. היום הן נראות לנו כיצירות המופת הגדולות והמכובדות בתולדות המדיום הזה, רק שאז, זה היה פופולרי כמעט כמו "נינג'ה ישראל". ובגלל זה חבל לראות שהגרסה הקולנועית האחרונה שמחזה של שייקספיר זכה לה מתנגדת כל כך לקהל הרחב.

זה לא ש"הטרגדיה של מקבת" - שעלה להקרנות מצומצמות בקולנוע לב, והחל מסוף השבוע יהיה זמין גם באפל tv פלוס - הוא סרט לא טוב. כמובן. הוא בוים על ידי ג'ואל כהן, שעד עכשיו היה חצי מצמד הבמאים הגדול בתולדות הקולנוע, הלוא הם האחים כהן; במרכזו עומדים דנזל וושינגטון ופרנסס מקדורמנד, שניים מהשחקנים הכי טובים בעולם; הוא מצולם על ידי ברונו דלבונל, אלמוני יחסית בשביל רובנו, אבל צלם מבריק שאחראי לכך שכל רגע מהסרט הזה ייראה כמו משהו שראוי להיתלות במוזיאון; והוא מבוסס על אחד המחזות הגדולים שאי פעם נכתבו לבמת התיאטרון. לא מפתיע שהוא נהדר. מה חבל שהוא מיועד בערך לחמישה אנשים.

"הטרגדיה של מקבת" הוא סרט אמנותי בשחור לבן עם דיאלוגים שאולי היו ברורים ומובנים לקהל של המאה ה-16, אבל הם נשמעים כמו ג'יבריש תנ"כי עבור חלק ניכר מהצופים העכשוויים. הסרט הזה במפורש ובמוצהר לא מיועד לקהל הרחב, כפי ניתן להסיק מהפוסטר שלו (ציור מופשט שמוותר על פניהם של הסטארים הגדולים שלו), מהטריילרים שלו (שרובם ארכו קצת יותר מחצי דקה ובקושי הראו משהו) ומהעובדה שהוא מוצג במסך מרובע, כמו סרט משנות הארבעים, ולא במסך רחב, כמו הרוב המוחלט של הסרטים שיצאו בעשורים האחרונים. הוא מאוד סוחף כשמביאים בחשבון שצריך להיות מאוד מרוכזים בעת קריאת הכתוביות (או לוותר ופשוט ליהנות מזמן איכות עם השחקנים), אבל קשה לחשוב על יותר מאדם אחד שאני מכיר שהייתי ממליץ לו בחום ללכת לראות את הסרט הזה. האדם האחד הזה, אגב, הוא סבתא שלי, ותנסו אתם ללמד אותה איך להתחבר לאפל tv כי אני מוותר מראש.

המצב זה מצער במיוחד, בגלל שמבט זריז בסדרות ובסרטים האהובים של העשורים האחרונים מגלה ששייקספיר, במהותו, לא הלך לשום מקום. "יורשים", כנראה סדרת האיכות האמריקאית הכי מדוברת של 2021, מתוארת על ידי רבים כ"המלך ליר" של עידן תאגידי הענק: כשלוגן רוי הוא המלך עצמו (ואכן, בריאן קוקס גילם את התפקיד השייקספירי הזה על בימת התיאטרון המלכותי), וקנדל על תקן בתו הסוררת של ליר, קורדליה. יש הבדל מסוים בין המליצה הקאנונית של שייקספיר לדיאלוגים המהירים, הצבעוניים והמטונפים שכותבי "יורשים" שמים בפיהם של המיליארדרים האהובים עלינו, וצפייה בטרגדיות בנות 400 שנה ודאי פחות מהנה משעה של פלברות עם רומן רוי, אבל "יורשים" מזכירה לנו שעל היסודות הדרמטיים ששייקספיר בנה לנו אפשר לבנות מבנים חדשים שיותר אנשים יכולים להרגיש בנוח לפסוע בהם.

גם "מקבת" הוא יצירה שהיוותה השראה לכמה מהסדרות הפופולריות של העת האחרונה: מחזה על גיבור מלחמה מהולל שתחלואי האמביציה הפוליטית הופכים אותו לדיקטטור רצחני, אחרי שאשתו חסרת הרחמים משכנעת אותו לרצוח את מלך סקוטלנד. לא קשה למצוא את החיבור בין "מקבת" ל"בית הקלפים", הסדרה שלימדה את כולנו איך נראה בינג' מטעם נטפליקס, והכירה לנו את קלייר אנדרוור - הליידי מקבת' של המאה ה-21 (אחד הפוסטרים של הסדרה הציג אותה מוחה דם מידיה, ברפרנס ישיר לדמות האגדית שכתב שייקספיר). אבל קלייר לא לבדה: גם "משחקי הכס" נראתה לעיתים כמו פרשנות מאוד סקסית ל"מקבת", כשהמלכה סרסיי היא שילוב מרושע בין מקבת לאשתו. גם היא, כמו מקבת עצמו, שמעה בעברה נבואה; גם היא, כמו הליידי, דיווה תככנית ומרושעת עם דם על הידיים. 

לנה הידי (סרסיי לאניסטר) ב"משחקי הכס" עונה 6 (צילום: באדיבות יח"צ yes)
הליידי. סרסיי ב"משחקי הכס" | צילום: באדיבות יח"צ yes

וזה עוד בלי לדבר על "סקנדל", אופרת סבון פוליטית וטראשית שבשיאה גרמה לצופיה האדוקים להרגיש כאילו וויליאם שייקספיר התגלגל לגופה של שונדה ריימס וכתב מבין אצבעותיה את אחת הסדרות המענגות של העשור החולף. "סקנדל" סיפרה את סיפורה של אוליביה פופ, מנהלת משברים/גיבורת על, אבל עבורי היא הרגישה כמו כל מה שכיפי (כן, כיפי!) ב"מקבת" של שייקספיר: היא הייתה סדרה אמוציונלית, סקסית, רומנטית, קאמפית ומלאת תככים ומזימות על פוליטיקה אמריקאית. "סקנדל" סיפרה על גברים ונשים שיעשו הכול בדרכם לצמרת הפוליטית. והיא הלכה במסורת ששייקספיר התווה כשכתב את הליידי מקבת כדמות הזכורה ביותר במחזה: "סקנדל" הייתה מלאה בנשים פגומות, מהממות, מצחיקות, רצחניות וחזקות. וזה היה כיף חיים.

שייקספיר עובד טוב כשהדמויות שלו לובשות ג'ינס

יתכן שהווריאציות הטובות ביותר על יצירותיו של שייקספיר הן דווקא אלה שפונות לכולם, לא רק למי שיכולים לומר "הו כן, הגרסה החדשה של 'מקבת' מתכתבת עם אורסון וולס וברכט". "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך" לקחה את "אילוף הסוררת" המיזוגני והפכה אותו לקומדיית תיכון פמיניסטית שמגיעה לשיאה במונולוג כביר ושובר לב ששייקספיר היה מת לחתום עליו; "מלך האריות" הוא בבירור הפרשנות האהובה והפופולרית ביותר ל"המלט" (למרות שראוי לציין שזה לא כוחות: שייקספיר לא יכל להשתמש בשירים של אלטון ג'ון); "רומיאו וג'ולייט" של באז לורמן הצליח לתרגם את סיפור האהבה הטראגי ביותר בעולם למעשייה פופית והיפראקטיבית שמתרחשת ברחובות לוס אנג'לס הניינטיזית. 

מתוך "הטרגדיה של מקבת" (צילום: באדיבות בתי קולנוע לב,  יח"צ)
אפשר להסתדר גם בלי הכתוביות. צילומי "הטרגדיה של מקבת" | צילום: באדיבות בתי קולנוע לב, יח"צ

ובכל זאת, עדיין יש מקום לטקסט השייקספירי. תיאטראות ברחבי העולם מציגים שחקנים מכל סוג שאומרים בגאון "להיות או לא להיות" ו"צא, כתם ארור", וזה כנראה בגלל שיש מספיק אנשים שרוצים לראות את המחזות האלה כמו שהם, טרגדיות וקומדיות שנכתבו על ידי גבר שחי בתפר שבין המאה ה-16 למאה ה-17. 

וזה לא שב"הטרגדיה של מקבת" המילים של שייקספיר נאמרו מבלי שייעשה איזשהו ניסיון שנבין את המשמעות שלהן: מקדורמנד היא, כאמור, אחת השחקניות הגדולות בעולם, והיא מצליחה לגרום למונולוגים של הליידי מקבת להישמע כמו משהו שהיא תגיד לחברה שלה במהלך שיחת טלפון אגבית. אבל הסרט כולו זועק "אני יצירת אמנות מורכבת", בלי לומר בשקט אחר כך "אבל אשמח אם תבואו גם בשביל הכיף". כי שייקספיר יכול להיות כיף. יכול מאוד להיות שהיצירות שלו זכו למעמד שלהן היום גם בגלל שהקהל הרחב פשוט ממש נהנה מהן. ואם אנחנו רוצים שהיצירות האלה ימשיכו לחיות עוד 400 שנה, כדאי שהבמאים המבריקים שיעבדו אותן ילמדו מ"10 דברים שאני הכי שונאת אצלך" ומשונדה ריימס איך אפשר למכור את שייקספיר גם לאנשים שלא עשו תואר ראשון בספרות. סרט טוב לא צריך להסתיים בכך ששותפך לצפייה אומר "שמע, לא הבנתי כלום", ולשייקספיר מגיע שיבינו אותו.