"ניסיתי להבין איך זה להיות אדם שכל העולם סוגד לו, אבל הוא לא בטוח שמגיע לו"

כבר יותר מחמישה עשורים שברוס ספרינגסטין מנגן ושר מעמקי גרונו את הפסקול של אמריקה. יותר מ-50 שנה של תהילה מטורפת, אינספור הופעות (גם בגיל 76 המופלג) ומיתולוגיה שלמה שנבנתה סביב "הבוס". אבל "ספרינגסטין: הדרך משום מקום", שעולה היום (חמישי) לאקרנים, מנסה להסיר את המיתוס ולחשוף את הנפש שמתחת לאגדה: זהו הסרט הביוגרפי העלילתי הראשון שנעשה על חייו של ספרינגסטין והוא מתמקד בפרק זמן אחד בלבד - תהליך הכתיבה וההקלטה של "נברסקה", אלבומו השישי משנת 1982, שנוצר כמעט כולו בביתו בניו ג'רזי על מקליט ארבעה ערוצים פשוט.

הסרט, בבימויו של סקוט קופר, מבוסס על ספר ביוגרפי מאת וורן זיינס, שמתאר את הימים שבהם ספרינגסטין מצא את עצמו מבודד, מבולבל, ומתמודד עם שדים אישיים על משמעות, אמונה וערך עצמי, רגע לפני שהוא הופך לסמל רוקנרול בינלאומי. לנעליו של הבוס נכנס ג'רמי אלן וויט, שמגיע אל התפקיד אחרי שכבר כבש את המסך הקטן עם הסדרות "חסרי בושה" ו-"הדוב" וקטף לא מעט פרסים בדרך.

וויט, שכבר הוכיח שהוא שחקן שיודע כיצד לגלם דמויות מורכבות, מצא כאן אתגר מסוג חדש: לגלם אייקון חי שנוכח על הסט ועומד כמה מטרים ממנו. "הכרתי את ברוס רק כפרפורמר", הוא מספר בריאיון ל-mako, "חשבתי שהוא אדם טוב ועמוק, אבל לא ידעתי עליו כמעט כלום. ואז פגשתי אותו. הוא בן 76, אבל על הבמה הוא מלא תשוקה - כמעט אלים. ואז הוא ירד ודיבר איתי ופגשתי בן אדם רך, עדין ונדיב. לא הופתעתי מזה שהוא טוב, אבל העדינות הזו, הרוך הזה כלפי העולם - זה ממש ריגש אותי". 

אתה זוכר את המפגש הראשון שלכם? 
"זה היה בוומבלי. הוזמנתי לבדיקת סאונד לפני ההופעה, וכבר שם הייתי בהלם. אחר כך הוא קרא לי לבמה, דיבר איתי כמה דקות, וכשהחלה ההופעה עמדתי בצד עם המשפחה שלו. הוא הסתכל מדי פעם לכיווננו, כאילו מחפש מישהו. ואז הוא נחת עליי, יצר קשר עין, והמשיך לשיר כאילו אליי. זה היה כאילו שהוא אומר, 'זו האנרגיה שמגיעה אליי כשאני מופיע. אתה מוכן לשאת את זה?'

"ברוס דיבר הרבה על זה שהוא מרגיש שלם רק על הבמה. מחוצה לה, הוא הרגיש קצת אבוד. גם לי היו תקופות כאלה. ניסיתי להבין איך זה להיות אדם שכל העולם סוגד לו, אבל הוא עצמו לא בטוח שמגיע לו. רציתי לפנות את כל המחשבות הרגילות שכולם חושבים על 'ברוס ספרינגסטין' ולמצוא את הליבה שלו. מצאתי ספקות, פחדים ועצב עמוק - דברים שיכולתי להזדהות איתם".

מאב לבן, נברסקה

על הפרויקט מנצח כאמור סקוט קופר, שאחראי לסרטים כמו "לב לא שפוי" ו-"אויבים". "מוזיקה היא אהבתי הראשונה", הוא אומר בריאיון. "ההיכרות הראשונה שלי עם ברוס הייתה דרך 'נברסקה'. זה אלבום אינטימי להחריד, שבו הוא חופר פנימה, עד למקום שבו זה כואב באמת. וזה מה שרציתי להביא למסך. לא את ההופעות, לא את ה'בוס'. אלא את האדם.

"כשאתה עושה סרט על ברוס ספרינגסטין, אנשים באים עם ציפיות. הם מצפים למשהו רועש, מואר, עם גיטרות. אבל אני רציתי לספר סיפור שקט. זה לא סרט ביוגרפי במובן הרגיל, לא סרט רוקנרול. זה סיפור על נשמה שמנסה לרפא את עצמה דרך המוזיקה ועל גבר שבמקרה קוראים לו ברוס ספרינגסטין". 

הסרט מרגיש מאוד אישי, בהתחשב בעובדה שאביך הלך לעולמו בתחילת ההפקה. איך האובדן עיצב את הקשר שלך לסיפור?
"בצורה שלא ניתנת למדידה. קבלת החדשות שאבי מת ממש לפני יום הצילום הראשון - ומכיוון שהוא זה שהכיר לי את האלבום - זה היה... זה היה קשה בצורה יוצאת דופן. אני מניח שזה נתן לי סוג של מצפן ועיקרון מנחה שלא היו לי, ואני חושב שזה באמת מיקד את השחקנים והצוות בדרך שלא הייתה מתרחשת אחרת, כי הם ידעו כמה האלבום הזה משמעותי בשבילי.

"אבל זה גם סרט על אבות ובנים, ולכולנו יש מערכות יחסים מאתגרות עם ההורים שלנו. אז אני חושב שזה החדיר להפקה איכות שלא תהיה לי לעולם בסרט אחר, ואחת שאני חושב שעשתה את הסרט בהכרח טוב יותר, אישי יותר, ואני מקווה שגם עשיר יותר באיזשהו אופן - אבל אני מניח שזה כבר לשיפוט של אחרים".

כשברוס ספרינגסטין עצמו צפה בסרט בפעם הראשונה, קופר מתאר רגע כמעט דמיוני. "הוא יצא עם דמעות בעיניים, חיבק אותי ואמר שזה טוב יותר ממה שחלם. שהוא רואה בזה מתנה למשפחה שלו. מאז הוא ראה את הסרט, אני חושב, 10 או 12 פעמים, וזה אומר הכל". 

וויט, מצידו, מדבר על גישת המשחק שלו כמעט כמו תהליך מדיטטיבי. "התפקיד הזה דרש ממני לשכוח את המיתוס", הוא אומר. "לא לשחק את 'הבוס', אלא את האדם. את הבדידות, את חוסר הביטחון, את הצורך הכמעט-אובססיבי ליצור משהו אמיתי. כשהבנתי שזה לא סרט על הצלחה, אלא על התמודדות - הכל נפתח".

אחרי שורת התפקידים שעשה עד כה, המשחק לא היווה בעיה גדולה מדי עבור וויט - אבל במקרה של השירה? ובכן, זו הייתה חוויה בלתי אפשרית. "כשאתה שר את המילים של ברוס, אתה לא יכול לזייף. הוא כותב כל כך טוב, שקל לשיר בכנות. האתגר היה בללכוד את הצליל שלו בלי לחקות אותו. חלק שרתי בלייב, חלק הוקלט מראש. ביליתי סוף שבוע שלם ב -RCA בנאשוויל (אולפן ההקלטות המיתולוגי שבו ספרינגסטין הקליט בעצמו) רק בשירה. שלוש שעות של הקלטות הפכו לשתי דקות בסרט. אבל שם הרגשתי שאני סוף סוף מבין אותו.

"בין טייק לטייק, הייתי חושב על מה גרם לו ללחוש את המילים האלה. זה לא היה ‘איך ברוס נשמע’, אלא 'מה הוא מרגיש כשהוא אומר את זה'. ברוס דיבר איתי על הספק, על הפחד, על השדים שמלווים כל יוצר. והבנתי שכולנו, במידה מסוימת, כותבים את ה'נברסקה' שלנו: לבד, בשקט, בחיפוש אחרי משהו אמיתי".

סיפור אהבה

לצדו של וויט משחק ג'רמי סטרונג, שמגלם את ג'ון לנדאו - המפיק, היועץ והחבר הקרוב של ספרינגסטין. "הכי חשוב לי היה ללכוד את המהות של ג'ון", הוא מספר, "את המסירות שלו לברוס, למוזיקה, לעומק ההבנה שלו. ביקשתי ממנו רשימה של כל הספרים החשובים שנכתבו על תעשיית המוזיקה. קראתי הכל. אבל הדברים שבאמת תפסו אותי היו דווקא הבלתי מוחשיים - לראות אותו עם ברוס, להרגיש את האנרגיה ביניהם".

סטרונג מתאר רגע מכונן שחזה בו בהכנות לתפקיד: "לפני כל הופעה, ג'ון וברוס מניחים ידיים זה על כתפי זה, מצמידים מצחים כמו שני איילים, ואז ג'ון שולח את ברוס לבמה. בסוף, כשהוא יורד, ג'ון הוא הראשון שמחכה לו. הם עושים את זה כבר 50 שנה. לראות את ג'ון בזמן שהוא צופה בהופעה של ברוס - זה היה מדהים. הוא שמע את השירים האלה עשרים אלף פעם, ועדיין הוא מתרגש. זה טוהר אמיתי".

איך הקשר שלך עם ג'רמי אלן וויט? כי זה בעצם סיפור אהבה בין לנדאו וספרינגסטין.
"לא הכרנו לפני כן, אבל היה בינינו הרבה אמון. לא ערכנו חזרות, לא תכננו שום דבר. פשוט סמכנו זה על זה. ידעתי שהוא יגיע מוכן ומרוכז, והוא ידע את זה עליי. היינו צריכים להבין את הדינמיקה של שני גברים שמכירים אחד את השני לעומק, והכול נבנה טבעית. היה לי קל להרגיש כמי שמגן עליו, כי גם ג'ון מרגיש כך כלפי ברוס. זה חיבור נדיר".

האם זה היה מועיל או מלחיץ שספרינגסטין ולנדאו נכחו בצילומים?
"אני אוהב את שניהם באמת. הם הפכו קרובים אליי מאוד. כשאתה על הסט, אתה שקוע לגמרי, אז הם קצת נעלמים, אבל הנוכחות שלהם כמשאב הייתה מדהימה ושאלתי כל שאלה אפשרית, אפילו על דברים קטנים: 'כשצפיתם בטלוויזיה, מה ראיתם? איפה אכלתם?' היו רגעים שבהם ג'ון סיפר לי זיכרונות, כמו פרק שראה פעם בסדרה The Honeymooners. ביקשתי ממנו לתאר אותו לפרטי פרטים, צפיתי בו בעצמי, והכנסתי אותו לסצנה. זה עזר להפוך את הכול לאותנטי.

"ספרינגסטין: הדרך משום מקום", בדיוק כמו האלבום שעליו הוא מבוסס, לא עוסק בייאוש, אלא דווקא בחיפוש. “זה סיפור על אמונה” אומר סטרונג. “על אמונה באומנות, בחברות, באדם. ברוס אמר פעם, 'זה לא עבודה, זו סיבה לחיות'. אני חושב שזו גם הסיבה שהסרט עובד. כי כולנו שם האמנו בזה".