אשתו של בראבא, אלמנתו של מזרחי: איזה סרטים אסור לפספס בפסטיבל דוקאביב 2026?

ההצגה של משפחת גאון
ישראל, 72 דקות

את שלמה בראבא אנחנו מכירים די טוב - אבל את אשתו, שמר גאון, אנחנו מכירים קצת פחות. הסרט החדש שלה הוא הזדמנות טובה להכיר: גאון, במאית בתחילת דרכה, מציעה בדוקו הקטן הזה הצצה לחיי המשפחה הסוערים שלה. ולא, לא מדובר על המשפחה שהיא הקימה עם בראבא, אלא על המשפחה שאליה היא נולדה. ולפני שתרימו גבה באכזבה - חשוב שתדעו שהסיפור הזה מעניין לא פחות.

נקודת המוצא של "ההצגה של משפחת גאון" היא מכתב מטלטל שכתבה אמה של גאון: "כל החיים הצגה אחת גדולה, אני רוצה למות ושאבא לא ייקבר לידי". את המכתב מצאה גאון לאחר פטירתה של האם, אילנה שמה, ולאורך הסרט היא חוקרת את דמותה, כמי שהציגה כלפי חוץ חזות מאושרת אבל בעצם התפוררה מבפנים. ובכלל, משפחת גאון מתגלה כמשפחה מושלמת רק לכאורה. כי בחדרי חדרים, בערו ובוערים עדיין הפצעים. היחסים המתוחים בין האב דוד לבין הבן המרדן רם; הזלזול המתמשך של דוד באשתו אילנה; ההסתבכות הפלילית של העסק המשפחתי - חברת בר גאון, בניהולם של דוד והבן ברק - שביצעו עבירות הלבנת הון בסכום של כ-30 מיליון שקלים.

את הסיפורים האלה מציג הסרט באמצעות צילומי ארכיון משפחתיים, ראיונות עם בני המשפחה (מתקופות שונות), וקריינות כנה ולא מתנצלת מפי שמר גאון עצמה. היא, אגב, מתפקדת בסרט הזה פחות כדמות ראשית ויותר כמתבוננת. הסקרנות באשר למיקומה בתא המשפחתי עומדת בעינה, אבל זה לא אומר ש"ההצגה של משפחת גאון" לא סוחף. מדובר בפיסת חיים שהיא בעלת ערך אישי וקולנועי כאחד, ושווה להקדיש את הזמן ולצפות בה. (שרון גולן מאירי)

הוורטיגו של קים נובאק
ארצות הברית, 78 דקות
ישודר בהמשך ב-HOT8 ו-yes דוקו

שנים אחרי שביים את "ורטיגו", אלפרד היצ'קוק טען שקים נובאק הייתה ליהוק שגוי. אבל ב"הוורטיגו של קים נובאק" לא תשמעו את זה. הדוקו בן 76 הדקות עוקב אחר נובאק בת ה-90, הפאם פאטאל ההוליוודית שמעולם לא ממש אהבה את התואר הזה, כשהיא חוזרת לקריירה שלה, ליחסים עם ג'ימי סטיוארט ובעיקר לחוויית הצילומים של "ורטיגו". הבמאי אלכסנדר פיליפ מלווה אותה בין תמונות, מזכרות ותסריטים ישנים, בניסיון לשרטט דיוקן אישי של שחקנית שהפכה לאייקון קולנועי.

בכמה מהלכים פשוטים, פיליפ מצליח להפוך את נובאק לדמות אנושית ומעניינת. ועדיין, קשה להשתחרר מהתחושה שמדובר בדוקו מעט גנרי, כזה שנשען בעיקר על הכריזמה הטבעית של נובאק ועל נוסטלגיה הוליוודית. במקום לנסות לפרק באמת את המיתוס או לקחת סיכונים אומנותיים, "הוורטיגו של קים נובאק" מסתפק לרוב בצילום סטטי וקטעים מסרטי עבר. זה נעים, לפעמים אפילו טיפה מרגש, אבל רחוק מלהיות איזשהו מסמך קולנועי מדהים. (לירן יושעי)

חופי גן עדן: הסיפור של מיקונוס
יוון, גרמניה, 88 דקות

יש מקומות בעולם שהצליחו להפוך לשם נרדף לחופש, מוזיקה וחיי לילה, אבל מעטים עברו שינוי קיצוני כמו מיקונוס. הסרט "חופי גן עדן: הסיפור של מיקונוס" חוזר לימים שבהם האי היה יעד פשוט, חופשי ואפילו היפי - מקום של חופים פתוחים, קהילה, מסיבות ספונטניות ואווירה לא מתאמצת. דרך קטעי ארכיון, ראיונות וסיפורים מהתקופה, הוא מתעד איך מיקונוס הפכה בהדרגה לאחד מסמלי חיי הלילה והתיירות הכי גדולים בעולם.

החלק המעניין בסרט נוגע במחיר של ההצלחה הזאת, ומסביר איך מקום שפעם סימל אותנטיות וחופש הפך עם השנים למכונת תיירות יוקרתית, עמוסה במותגים, מחירי עתק ותחרות בלתי נגמרת על סטטוס ותדמית - כזה שהמקומיים שחיים בו שנים כבר לא ממש מזהים. הראיונות עם האנשים שהיו אז וראו את מיקונוס משנה את פניה לחלוטין, לצד קטעי ארכיון מפעימים, יוצרים דוקו לא רע בכלל. (זוהר צלח)

עין אחת פקוחה
ישראל, 55 דקות

"עין אחת פקוחה" נוגע באחד הפצעים הכי רגישים של החברה הישראלית מאז 7 באוקטובר - השחיקה הבלתי נגמרת של אנשי המילואים. הבמאי תם גיאת, לוחם מילואים בעצמו, מציב את המצלמה עמוק בתוך המציאות הזאת ומתעד תהליך שרבים בישראל מכירים מקרוב: המעבר מהתייצבות מיידית ללא שאלות בתחילת המלחמה, אל תחושת עייפות, בלבול וחוסר תכלית שהולכת ומחלחלת ככל שהזמן עובר.

הכוח הגדול של הסרט נמצא דווקא ברגעים האישיים והשקטים שלו - הקריינות החשופה של גיאת, השיחות הכנות עם אמא שלו, והיכולת להכניס את הצופה ישר לתוך המורכבות הרגשית של דור המילואים הנוכחי. לצד זה, הסרט כולל גם צילומים חזקים ומרשימים מהמלחמה עצמה, שמצליחים להעביר גם את העייפות, גם את הכאוס וגם את תחושת הניתוק מהחיים שבחוץ. בלי מניפולציות ובלי ניסיון לייפות את המציאות, זה סרט שמכריח להתמודד עם השאלה מי באמת נושא בנטל של המלחמה הזאת. בימים שבהם יש מי שחושב שהשתמטות יכולה להמשיך כרגיל, מדובר בסרט שהוא לא פחות מצפיית חובה. (זוהר צלח)

הולופיקשן
גרמניה, אוסטריה, 102 דקות
ישודר בהמשך ב-HOT8

סרטו האקספרימנטלי של מיכל קוזקובסקי מנסה לחבר בין אלפי דימויים מסרטי שואה שונים לכדי יצירה אחת רציפה. בלי דיאלוגים ובלי קריינות, קוזקובסקי משתמש במונטאז' מהפנט כדי לאתר את המכנים המשותפים של קולנוע השואה: מהקומפוזיציות והצילום ועד לדימויים והנרטיבים שחוזרים שוב ושוב. התוצאה היא יצירה יוצאת דופן שמצליחה להפוך אינספור פריימים ממקורות שונים לשפה קולנועית אחידה עם אמירה ברורה.

וזה עובד בצורה מרשימה מאוד. לקוזקובסקי יש עין חדה במיוחד, והוא מצליח לבנות יצירה קוהרנטית ועוצמתית. אבל לצד ההערכה למלאכת העריכה האדירה, קשה להתעלם גם מתחושת השחיקה המצטברת. שעה ו-40 דקות של מונטאז' רצוף הן אתגר לא פשוט, ונדמה שקיצור והידוק היו הופכים את "הולופיקשן" לחוויה חזקה ומדויקת הרבה יותר. (לירן יושעי)

אל הפחד
ספרד, פורטוגל, 72 דקות

"אל הפחד" מתחיל כמו משחק קטן בין אב לבן - חודש במלון כמעט ריק בליסבון, שיחות על סרטי אימה, מסדרונות חשוכים ואזכורים ברורים ל"הניצוץ". נונו בן ה-12 צופה בהתלהבות בסרט, ומחפש ריגוש ופחד דרך סיפורים אפלים ודלתות נעולות. אבל בזמן שהוא דווקא נשאר רגוע ומסוקרן, ככל שהסרט מתקדם מתברר שהאימה האמיתית בכלל לא קשורה לרוחות רפאים. הבמאי סרג'יו אוקסמן משתמש במרחב הנטוש ובטשטוש בין תיעוד לבדיון כדי לבנות בהדרגה סרט מאוד אישי על זיכרון, משפחה והחרדות שמסתתרות מתחת לפני השטח.

מה שהופך את הסרט למעניין הוא הפחד של אוקסמן מחזרה על טעויות עבר במשפחתו. הבמאי, שנפרד מאמו של נונו שנים לפני הצילומים, חוזר שוב ושוב אל התחושה של קשרים שמתפוררים - ואל החשש להפוך לעוד אב נעדר בשרשרת משפחתית ארוכה. בלי דרמות גדולות ובלי רגעים מתפוצצים, הסרט מצליח לייצר אווירה ייחודית בסרט קטן, אבל מקורי ואפקטיבי מאוד. (זוהר צלח)

הסודות של לאשה
ישראל, 56 דקות
ישודר בהמשך ב-HOT8

טרנדים מתחלפים, מדורות שבט נעלמות, עיתונים מתים - אבל "לאשה" תמיד נשאר. המגזין הגדול והמוביל במדינה, שמלווה את נשות ישראל (וגם את גבריה) כבר 78 שנים, הוא לא פחות מאבן יסוד תרבותית. הסרט החדש של אנה סומרשף ואורית מרלין-רוזנצוויג מספר את סיפורו המסועף של המפעל הזה: מפעל כלכלי, עיתונאי, פמיניסטי ואנטי-פמיניסטי גם יחד. "הסודות של לאשה" עוקב אחר תולדותיו של המגזין, החל משנותיו הראשונות ועד לפעילותו כיום. את הסיפור רב הסתירות ורב הממדים הזה מביא הסרט באמצעות צילומי ארכיון מדהימים, אינספור ציטוטים מכתבות עבר, וכמובן ראיונות עם דמויות מפתח.

במהלך הסקירה ההיסטורית הזו, הסרט עוצר בכל התחנות המתבקשות. החיבור של "לאשה" עם תחרויות מלכת היופי, הברית ארוכת השנים בינו לפנינה רוזנבלום וגם מדורי הסקס וההיכרויות הידועים לשמצה. מצד שני, הוא מאיר גם פרויקטים של "לאשה" שחלקנו אולי כבר שכחנו - כמו התחקירים החשובים, הכתבות הפוליטיות, וגם מדור "המכתב שלא נכתב". כפי שאפשר להבין בין השורות, הסרט כולו עוסק במתח בין השליחות העיתונאית של "לאשה" לאינטרס הקפיטליסטי שלו, ובשאלה הנלווית לכך: האם הוא מעודד נשים או מדכא אותן? הרי הכותבות היו נשים, אבל העורכים, במשך שנים ארוכות, היו גברים; העצות של המגזין עזרו לנשים רבות, אבל בו בזמן תחמו אותן ומשטרו אותן.

מצד שני, הסרט מספק הזדמנות להכיר מקרוב את הנשים שעבדו ב"לאשה" בתקופות חשוכות יותר, ונלחמו באומץ נגד תכתיבים פטריארכליים גם כשזה היה הרבה פחות מקובל לעשות זאת. ולמרות ש"הסודות של לאשה" יכול היה לחפור קצת יותר לעומק, גם אם זה היה אומר שאורכו היה עולה בחצי שעה - עדיין מדובר בסרט מושקע ומרתק, שמספק הצצה לאחורי הקלעים של אחד מהמוסדות הכי מעניינים בישראל. (שרון גולן מאירי)

מלחמת הנרטיבים
קנדה, ארצות הברית, ישראל, 137 דקות

"מלחמת הנרטיבים" עוסק במלחמה ברשתות החברתיות, בקמפוסים, בתקשורת ובאלגוריתמים שמעצבים את דעת הקהל העולמית מאז 7 באוקטובר. דרך ראיונות, תחקירים ועדויות של אנשי ביטחון, עיתונאים ומומחים שונים, הסרט מנסה להראות כיצד חמאס לא תכנן רק את המתקפה עצמה, אלא גם את הקרב התודעתי שבא אחריה: הפצת דיסאינפורמציה, שימוש בבוטים, יצירת נרטיבים ויראליים והשתלטות הדרגתית על השיח הגלובלי סביב ישראל. הוא נכנס גם להשפעה של כסף קטארי על קמפוסים וגופי השפעה במערב, לאנטישמיות שמקבלת לגיטימציה חדשה דרך הרשתות - ולתחושה שבקרב הזה ישראל והמערב הובסו.

הסרט מלא במידע, דוגמאות ותחקירים מעניינים, והוא בנוי בצורה אפקטיבית ומעוררת מחשבה, במיוחד עבור קהל בינלאומי שפחות מכיר את הזווית הישראלית של האירועים. ועדיין, עבור הצופה הישראלי הממוצע - במיוחד מי שהיה מחובר לחדשות ולשיח מאז תחילת המלחמה - קשה לומר שיש כאן הרבה גילויים חדשים או זוויות שלא נשמעו כבר בעבר. דווקא בגלל זה, התחושה המרכזית היא פחות שמדובר בסרט שמנסה לשכנע ישראלים, ויותר ביצירה שנועדה להסביר החוצה איך נראית המלחמה הזאת. ולעשות את זה דרך העיניים של מי שמבינים שהמטרה הבאה של אותה מערכת משומנת, היא ערעור המערב כולו. (זוהר צלח)

דיוויה
פולין, הולנד, אוקראינה, ארצות הברית, 79 דקות

המלחמה באוקראינה היא אחד הנושאים המרכזיים בסרטי דוקו בשנים האחרונות, אבל "דיוויה" בוחר להסתכל עליה דווקא ממקום אחר לגמרי. במקום להתמקד בלוחמים, פוליטיקאים או שדה הקרב האנושי, הסרט מפנה את המצלמה אל האדמה עצמה: יערות חרוכים, מים מזוהמים ובעלי חיים שנקלעו אל תוך הכאוס. דרך צילום מרשים ופסקול מדויק, הסרט יוצר תחושה מטרידה שבה המלחמה נוכחת בכל פרט - מפיצוצים עצומים ועד חתול שיושב על אדן החלון בבית הרוס.

הבחירה כמעט לוותר לחלוטין על דיאלוגים או נרטיב מסורתי הופכת את "דיוויה" לחוויה מאוד לא שגרתית, כזו שלא תעבוד עבור כל צופה. מעבר לכך שיש בו רגעים קשים מבחינה ויזואלית, הוא גם דורש סבלנות וכניסה לקצב אחר לגמרי מזה של סרטים עם נרטיב ברור. ועדיין, דווקא דרך השקט וההתבוננות הזאת, הסרט מצליח להעביר בצורה חזקה עד כמה מלחמות של בני אדם מביאות איתן הרס גם לעולם שסביבם - לא רק לערים ולאנשים, אלא לרקמת החיים עצמה. התוצאה היא סרט לא פשוט, אבל כזה שנשאר עם הצופה הרבה אחרי הסיום. (זוהר צלח)

משה מזרחי - לטפס על ההר
ישראל, 88 דקות

"הבית ברחוב שלוש", "אבו אל בנאת", "כל החיים לפניו" - אלה רק כמה תחנות בולטות בפילמוגרפיה העשירה והייחודית של הבמאי משה מזרחי. אבל הסרט "משה מזרחי - לטפס על ההר", שיצרה אלמנתו הבמאית והשחקנית מיכל בת אדם, כמעט שלא מתעכב על ניתוח יצירה כזו או אחרת. גם סיפור חיים דרמטי במיוחד לא תמצאו כאן. במקום, דרך קטעי וידאו משפחתיים שצילמה בת אדם בעצמה, הסרט מחבר אותנו אל משה מזרחי האדם, והתוצאה היא דיוקן אינטימי ומלא לב, של אחד היוצרים הכי חריגים ורגישים שפעלו בקולנוע הישראלי.

בקטעי הארכיון הפרטי, מזרחי משוחח ברהיטות מופלאה על קולנוע, אהבה, כתיבה והדחף הפנימי שמשך אותו ליצור סרטים. בין לבין, בת אדם מקריאה מכתבים ששלח לה כשנע מעבר לים לטובת צילומים וכך נחשף עוד צד מפתיע באישיות הזו: טיפוס רומנטי, פגיע וחולה אהבה. עם זכייה בפרס אוסקר ובגלובוס הזהב באמתחתו, "לטפס על ההר" לא מנסה לתאר קריירה מפוארת או לתת סיכום ביוגרפי גנרי. זו בסך הכל הצצה קטנה, אנושית ומרגשת, אל תוך עולמו הפרטי של איש קולנוע יוצא דופן. (לירן יושעי)

שיחות עם החברים המתים שלי
ישראל, 92 דקות

"שיחות עם החברים המתים שלי" הוא סרט מאוד אישי ואינטימי, שבו היוצר חוזר אל האנשים שליוו את חייו וכבר אינם - דרך זיכרונות, שיחות ודמויות שהשאירו עליו חותם עמוק. בין אותם "חברים מתים" נמצאים חברת הילדות קלייר, הסופר יונתן בן נחום, האומן ז'אק קתמור, השחקן שמואל וולף, העורכת ערה לפיד וגם חנוך לוין. הסרט בנוי למעשה כרצף של שיחות עם ועל אותם אנשים, כשהזיכרונות האישיים הופכים לדרך לדבר גם על יצירה, הזדקנות, חברות ואובדן.

ועדיין, למרות הרגש והכנות שבבסיס שלו, קשה להשתחרר מהתחושה ש"שיחות עם החברים המתים שלי" מעט רפטטיבי ולא באמת מצליח לייצר עשייה קולנועית מעניינת או דינמית במיוחד. גם התוכן של השיחות עצמן לא תמיד מחזיק עניין לאורך זמן, במיוחד עבור צופים שלא מחוברים לדמויות או לתקופה שבה הן פעלו. במובן הזה, יש תחושה שזה סרט שפונה באופן טבעי לצופים מבוגרים יותר - גם בגלל האנשים שבמרכזו וגם בגלל האופן השקט, הנוסטלגי והמאוד אישי שבו הוא מסופר. מי שמתחבר לעולם הזה כנראה ימצא בו הרבה רגש, אבל עבור קהל רחב יותר, קשה לומר שהוא מצליח להפוך לחוויית צפייה באמת סוחפת או הכרחית. (זוהר צלח)

ואזהרה אחת

אילון מאסק - הניסוי של טסלה
גרמניה, 90 דקות
ישודר בהמשך ב-HOT8 ו-yes דוקו

"הניסוי של טסלה" עוסק באחת השאלות הכי מסקרנות ומטרידות של השנים האחרונות - מה קורה כשהמרדף אחרי קדמה טכנולוגית מתקדם מהר יותר מהיכולת להבין את המחיר שלה. דרך תאונות, עדויות של עובדים בכירים לשעבר ועיתונאים, הסרט מתמקד בעיקר במערכת הנהיגה האוטונומית וה"טייס האוטומטי" של טסלה, ובניסיון להראות איך חזון העתיד שמכר אילון מאסק לעולם הפך גם לניסוי ענק שמתבצע בזמן אמת על הכבישים. גם אם לא מסכימים עם כל המסקנות שלו, קשה להתעלם מזה שהסרט מצליח להעביר בצורה חזקה את התחושה שמאסק מוכן לעשות הכל בשם הקדמה - גם להקריב חיים.

אבל ככל שהסרט מתקדם, קשה להשתחרר מהתחושה שהוא מגיע עם אג'נדה מאוד ברורה נגד מאסק וכל מה שהוא מייצג. במקום לנסות לייצר דיון מורכב יותר על חדשנות, סיכון ועתיד התחבורה, הוא לעתים מרגיש כמו כתב אישום חד-צדדי שמכוון את הצופה למסקנה אחת בלבד. גם המבנה שלו, שמתבסס כמעט כולו על רצף אינסופי של ראיונות, הופך בשלב מסוים למעט מונוטוני ומעייף, במיוחד כשמדובר בנושא שבקלות היה יכול לקבל טיפול קולנועי הרבה יותר דינמי וסוחף. (זוהר צלח)