"מכונת מלחמה" מוכיח: נטפליקס עדיין לא יודעת לעשות קולנוע טוב

השנה היא לא 2017, וזה לא הסרט של דייוויד מיצ'וד. "מכונת מלחמה", של הבמאי האוסטרלי פטריק יוז ובכיכובו של אלן ריצ'סון, עלה בסוף השבוע האחרון לנטפליקס וכבר הספיק לטפס למקום השני ברשימת הצפיות של הרשת. ולהפך מהסרט הסאטירי בעל אותו השם של מיצ'וד ובכיכובו של בראד פיט, בגרסה הנטפליקסית יש הרבה פחות שורות של טקסט או דיאלוגים, והרבה יותר אקשן. מיקומו בטופ מלמד שזה כנראה מספיק.

בעלילת "מכונת מלחמה" אנחנו פוגשים סמל ראשון בצבא ארצות הברית (ריצ'סון), המשרת לצד אחיו (ג'יי קורטני) באפגניסטן. החלום של השניים להתקבל ליחידת הריינג'רים נגדע אחרי מתקפת פתע של הטאליבאן, שבעקבותיה האח נהרג. שנתיים לאחר מכן, הסמל, שהחלים מפציעה פיזית ומדחיק את הנפשית, מנסה להתקבל ליחידה כדי להנציח את אחיו.

בלי דיאלוגים לפנתיאון ועם יותר מונטאז'ים של אימונים מפרכים, הסמל - שבמקום שם פרטי מקבל את המספר 81 - שומר על שתיקה ועל מרחק רגשי ופיזי משאר הצוות, בדרכו להגשים את ייעודו הצבאי, כאילו זה מה שיחזיר את אחיו המת. בעיצומו של התרגיל המסכם, 81 והצוות שלו נתקלים בישות חוצנית, רובוטית, קטלנית והרסנית, שמחסלת אותם בזה אחר זה. וכך, בשאר 60 הדקות הנותרות של הסרט, 81 וחברי הצוות שנותרו בחיים מנסים לשרוד את התופת ולחזור לבסיס האם.

כאמור, "מכונת מלחמה" כבש, בזמן כתיבת שורות אלו, את המקום השני ברשימת הצפיות של נטפליקס. זה לא יהיה מופרך להמר בביטחון קל שלקהל הישראלי, הסגור בבתיו, ממ"דיו ומקלטיו, יש חלק נכבד במאורע התרבותי הזה. אם כך הדבר, צריך לבצע מחקר מקיף בפסיכולוגיה אנליטית ולנסות להסביר כיצד סרטי לוחמה מלאים בגופות מרוטשות ואלימות גרפית שאי אפשר לטעות בה מנחמים את הנפש ומפיגים חרדות.

וברצינות, כסרט סטרימינג נטול מניירות או ניסיון להיות יותר מבידור קל, "מכונת מלחמה" מספק את הסחורה לכל מי שדורש אקשן חביב, בואכה פשטני, ופיצ'ר שסוחט כל טיפת מיץ אחרונה מכל קלישאה מוכרת של הז'אנר. אבל לכל מי שמאס בקלישאת החייל הטראומטי החרושה, זה שיכול לעשות דוקטורט בהדחקות ומוצא טיפול נפשי אפקטיבי דווקא בשדה הקרב - עדיף להתרחק. וזה לא שסרטו של פטריק יוז הוא סרט רע ברמת הבלתי ניתן לצפייה. הוא פשוט מוכיח, בפעם המי יודע כמה, שנטפליקס (עדיין) לא יודעת לעשות קולנוע טוב (להוציא את טרילוגיית "רצח כתוב היטב") שיכול להנפיק ציון של ארבעה כוכבים במינימום.

אלן ריצ'סון ממעט לדבר, ובכלל אין כאן משפך תסריטאי שמוליך את הדמויות שלו בדרך הבטוחה לעניין את פלח עכוזו השמאלי של מי מהצופים. המסע הנפשי המטלטל של 81, הפלאשבקים והפנים החמוצות שלו לא משנים צורה למשהו עמוק יותר מהקיים. לכן הטראומה המדוברת נותרת ברמה השטחית ביותר ומשמשת כזרז לתהליכים שהדמות עוברת בשטח. בקיצור: טיפול פסיכולוגי בשקל.

יריות, פרוטגוניסט שתקן עם בייספס מטמטמים, טיפוסים חסרי אופי, דניס קווייד בתפקיד מינורי וסתמי, גופות פתוחות לרווחה בבופה מדמם של מלחמה, המון פיצוצים וחייזר רובוטי אחד. זה המפרט המלא שאפשר גם לקרוא לו "הטורף", גרסת הסטרימינג. "מכונת מלחמה" משתמש בהמון מוטיבים מוכרים של סרטי אקשן משנות ה-80. בעולם מקביל קוראים לזה השראה או רפרור - אבל בעולם של פטריק יוז זה כמעט גובל בחיקוי.

וצריך לתת כמה מילים טובות על אלן ריצ'סון. האיש והתלת ראשי עושה מאמצים כבירים בשנים האחרונות ונותן את כולו בדרך להיות כוכב אקשן סטייל ברוס ויליס עם שיער. כי הוא כבר הוכיח שלשחק הוא יודע, לכן פרויקטים כמו הנוכחי קצת תוקעים לו מקלות בגלגלי הקריירה. ריצ'סון הוא אקשניסט בטעם של פעם, ואחרי שלוש עונות מוצלחות ב"ריצ'ר" של אמזון פריים, זה עדיין מרגיש שהוא לא קיבל את ההזדמנות הגדולה שלו להפוך לכוכב באמת. הפתרון פשוט: לבחור בפרויקטים קצת יותר מורכבים.

באין-קולנוע שנמשך כבר קרוב לחודש, ובתוך החרדה הקיומית המתמשכת, כנראה ש"מכונת מלחמה" הוא סרט שעובד טוב ברמת "זה מה יש ועם זה ננצח". כי מה שיש כאן הוא אקשן פשוט שממלא בקלות 120 דקות מתות בכל מרחב מוגן אפשרי. כנראה שבימי מלחמה, אש ותימרות עשן, זה בדיוק מה שהצופים מעדיף לראות: שרירים, פיצוצים ומעט מאוד מילים על פני סרטים עמוקים יותר.