"כשאתה אבא, במלחמה, רצות לך מחשבות בראש שאתה אפילו לא רוצה להגיד"

לפני כחצי שנה מדורי הרכילות דיווחו כי בשקט בשקט, השחקן עדי אלון הפך לאבא, כשהוא ובת הזוג שלו מזה חמש שנים שחר אבורמן קיבלו בברכה את בנם בכורם אגם שלמה. "כולם שאלו אותי, 'איך הסתרת?' - אבל האמת היא שאני לא מסתיר כלום אף פעם, אני פשוט לא בחוץ יותר מדי", הוא מסביר עכשיו בריאיון ל-mako, "אני אוהב לשמור את החיים שלי לעצמי. אני גם לא ברשתות ופחות רוצה שיתעסקו בחיים האישיים שלי".

ובוא, נראה לי שפיזית קשה להסתיר היריון.
"בדיוק, מי שהיה לידינו ראה ושאל, וזה לא משהו שהסתרנו. זה פשוט לא היה בחוץ". 

אז איך האבהות? 
"וואו, תקשיבי, זה... מאיפה להתחיל? זה מדהים, לא ציפיתי. אני בן אדם שמכור לחופש, אני אף פעם לא יודע איפה מתחיל היום ואיפה הוא ייגמר, והאמת היא שפחדתי. פחדתי בטירוף מהדבר הזה, אבל באיזשהו שלב הבנתי שאף פעם לא אהיה מוכן ושאני רוצה את זה. אני עושה בחירה ואנחנו עושים את זה".

הפחד הוא מובן וטבעי.
"היו לי המון חששות, דווקא בגלל שאני מכור לחופש שלי ואני סוליסט שעושה מה שהוא אוהב. בדרך כלל, אם הייתה נופלת עליי אחריות כזאת משום מקום, יכול להיות שהייתי נשבר, אבל הדבר הזה מביא איתו משהו. כגודל האחריות כך גודל הסיפוק, וזה מדהים. אני אומר לך, בשום דבר שעשיתי לא הרגשתי כזה סיפוק ואהבה. אחרי שאגם נולד, לא הצלחתי להבין איך אני כל כך אוהב את היצור הזה שאני לא מכיר בכלל. למה אני כל כך אוהב אותו? אבל כנראה שזה הטבע. זה מלמד אותך הרבה על עצמך וזו אחת החוויות הכי מדהימות ומעצימות שעברתי - ואני עדיין עובר, זה מסע". 

ואיך מתמודדים במלחמה כהורים טריים? 
"האמת היא שאני לא מהנלחצים, אבל עכשיו במלחמה עם איראן, כשהתעוררנו מההתרעה והיינו צריכים להעביר את אגם לממ"ד, הוא היה מתעורר ובוכה אז זה קשה. הלחץ עליו זה הדבר היחיד שעבר לי בראש ברגע של אזעקה. את יודעת, זו לא המלחמה הראשונה שלנו, ואלה לא האזעקות הראשונות שאני שומע בארץ, אבל עכשיו עם הילד רצות לך מחשבות בראש שאתה אפילו לא רוצה להגיד. כשאתה יושב בממ"ד ושומע את השריקות עוברות מלמעלה, אז בלי להגיד יותר מדי, אתה פשוט הולך ונעמד לפני הילד, כדי שהחלון יהיה מאחוריי ולא מאחוריו. אלה מחשבות שאף פעם לא עברו לי בראש לפני שאגם נולד".

יש איזו מחשבה של, "לאיזו מציאות אני מגדל את הילד שלי"?
"אני בן אדם אופטימי וחיובי בחיים שלי, אז אני רוצה להאמין שכשהוא יגדל, המציאות תהיה קצת אחרת. לפחות שבמדינה יהיה שקט והוא יתעסק בטוב ובכיף".  

"ההפרדה בין החיים האישיים למקצועיים התבססה אצלי מתחילת הדרך, ולפעמים אני קצת מכה על זה. בא לי לחשוף קצת יותר"

מכיר את זה שבראיונות עם שחקנים שהפכו לראשונה להורים, כותבים שעכשיו הגיע "תפקיד חייהם"?
(צוחק) "כן! כי זה באמת ככה! פתאום הכל מתגמד. יש משמעות כל כך גדולה למשהו, אז זה משנה לך את הפרספקטיבה על עבודה ועל תפקידים. פתאום יש משהו יותר גדול מכל דבר אחר, אז הכל נראה אחרת ודברים שהיו נראים הרי גורל מקבלים פרופורציה. אתה מקבל סנטר, רוגע כזה של, 'הכל טוב, יש לי אותו וזה הכי גדול". 

אגב, למה קראתם לו אגם שלמה?
"האמת שקמתי עם השם הזה בבוקר. אני לא יודע איך, לא יודע למה, אבל קמתי בבוקר ואמרתי לשחר 'תקשיבי, אני לא זוכר על מה חלמתי - אבל אגם'. זה לא ממש שם של בן, אבל זה הרגיש לי מדהים, ושחר אמרה שזה שם יפה. ושלמה - כי רצינו שם מהמקורות, אז זה עלה לי פתאום, שלמה המלך, החכם באדם. את רוצה לשמוע קטע מטורף?".

תמיד.
"גם לבן של שי מיקה קוראים אגם שלמה! יום אחד שחר שלחה לי באינסטגרם פוסט שהעלו על שי מיקה, וכתבו שם את השם של הבן שלה. לא הבנתי איך היא הספיקה גם לקרוא לילד שלה בשם הזה - זה היה קצת אחרי שאגם שלנו נולד, אבל אז נכנסתי אליה לפרופיל וראיתי שהבן שלה נולד לפני שלנו. מה הסיכוי? אני לא יודע אם יש עוד אגם שלמה בעולם. בטח שי מיקה חשבה שגנבנו לה את השם, אבל לא גנבנו - ככה יצא. אני מקווה שהיא תאמין לי". 

קאסט שהוא משפחה

אלון בן ה-30 נולד וגדל בירושלים, ואת דרכו בעולם הבידור החל כילד בן 12 בפסטיבל שירי ילדים. אחרי שירות בתיאטרון צה"ל הוא שיחק בסדרה "בלו נטלי", ולאורך הקריירה רשם תפקידים גם ב"כוכב הצפון", "נעלמים", "מטומטמת", "כיפת ברזל", "מלכות", "פלמ"ח", "מנגן ושר" ו"אנדרגראונד" - אבל התפקיד שהולך איתו כבר למעלה מ-13 שנה הוא מני אסייג, תחילה בסדרה "שנות ה-80", אחר כך "שנות ה-90" ועכשיו בסרטי "ההילולה".

לתפקיד מני, אחיו של שלום, לוהק אלון עוד לפני שחגג 20. הסדרה, שאין באמת צורך להזכיר במה היא עוסקת, שודרה ברשת 13 וזכתה להצלחה רבה. אחרי חמש עונות בשנות ה-80 ואז עוד שתיים שעקבו אחר משפחת אסייג בעשור שלאחר מכן, הגיעו כל החבר'ה מטירת כרמל גם למסך הגדול בסרט "ההילולה", ועם יותר מ-750 אלף צופים - הסרט מדורג במקום ה-15 ברשימת הסרטים הישראליים הנצפים של כל הזמנים. כעת, מגיע לאקרנים "ההילולה 2: החתונה" - שלא ממש מהווה המשכון לסרט הראשון, אבל הוא בהחלט חלק מהעולם של "שנות". עד כה, רשם הסרט הצלחה מכובדת בקופות עם 100 אלף צופים בימים הראשונים להקרנתו. 

ומה חשב המבקר על "ההילולה: החתונה"? קראו כאן

תצליחו לשחזר את ההצלחה? 
"קודם כל, עזבי מספרים. האהבה שהפרויקט הזה מקבל כבר הוכיחה את עצמה. אני מצלם את 'שנות' עוד מ-2012, הייתי ילד בכיתה י"א, לא היה לי אפילו רישיון אז אמא שלי הסיעה אותי לאודישנים. הפרויקט הוכיח את עצמו בענק והמספרים כבר לא משנים, אבל אני מאמין שהנתונים יהיו מטורפים גם הפעם, ואולי אפילו נעקוף את הסרט הראשון". 

בדומה לסדרה, נראה שהמבקרים פחות התחברו - אבל הקהל מצביע ברגליים. 
"נכון, זה מלא פעמים ככה, אבל אם אלה התגובות - אז מי הם? אני תמיד אומר את זה גם על דברים שאני פחות מתחבר אליהם. מי אני שאשפוט אם זה מה שקורה? תראי מה זה עושה לאנשים בלב, אז מי אנחנו ומי הם?".

השנים הרבות של העבודה המשותפת עשו את שלהן והקאסט, מודה אלון, הוא כמו משפחה. "גדלנו יחד. כשהגעתי לשם, כילד ירושלמי מהשכונה, בכלל לא ידעתי שהם בני אדם. הכוכבים הכי גדולים בארץ, פתאום הייתי על הסט של 'שנות ה-80', והיום אני מבין שכולנו בני אדם, הם חברים מאוד קרובים וכולנו משפחה. אני ודניאל אסייג אחים לגמרי - לא רק בסדרה. באמת. גם הוא היה ילד כשהתחלנו וצמחנו יחד, ממש גדלנו כמו שני אחים, ובכל פעם שיש צילומים אני מרגיש שאני חוזר הביתה. זה כבר לא מרגיש כמו עבודה, זו לגמרי משפחה". 

"ההילולה 2: החתונה" אמור היה להצטלם תחילה במרוקו, אבל המלחמה המתמשכת אילצה את ההפקה לבצע כמה שינויים - והקאסט כולו נדד לגאורגיה. "צילמנו במהלך המלחמה וזה היה לא פשוט. אנשים השאירו את המשפחות בבית, עם הילדים. בת הזוג שלי הייתה בחודש שמיני כשהייתי שם, אז היה שלב שהביאו את המשפחות שלנו לשם, וזה היה כיף". 

האמנתם שכשהסרט ייצא עדיין נהיה בתוך מלחמה?
"לא, לא, לא. אני חשבתי שהחטופים יחזרו הביתה הרבה יותר מהר. בכלל, כשזה התחיל - אף אחד לא האמין ששנתיים אחרי עדיין יהיו שם אנשים. אני מקווה שיחזירו אותם, זו סיטואציה הזויה". 

הסרט יוצא די מהר אחרי שהסתיימו הצילומים, שזה לא דבר טריוויאלי בקולנוע המקומי. הייתה מחשבה לערוך אותו מהר כדי לשמח את העם? 
"כנראה שלפרויקט הזה יש תפקיד בעולם. אני לא יודע אם הייתה מחשבה כזו מראש, אבל בסוף הדברים מכוונים, והנה עובדה שזה קרה והוא יצא בזמן שלו. אני חייב להודות שהדבר הזה מבלבל קצת לפעמים. אני מופיע כמעט בכל ערב על הבמות, בכמה הפקות, ואני לא תמיד יודע מה נכון לעשות - כן להופיע, לא להופיע. יש חטופים, יש חיילים שנלחמים, יש המון פצועים והרוגים, ואתה כאילו אומר, 'מה, אני אעלה עכשיו ואהיה ליצן על איזו במה?'.

"אבל אז בסוף, אתה פוגש את העיניים של האנשים ואתה מבין שבאמת צריכים את זה. אנשים חייבים את הבריחה הזו בשביל לנשום. אין מה לעשות. אם הייתי מרגיש אפילו טיפה שזה לא במקום כרגע לעשות את הדברים האלה, אז הייתי עושה קאט. אבל אני באמת מרגיש שזה מה שצריך לקרות. אז גם לגבי 'ההילולה', יכול להיות שהמטרה של הדבר הזה היא להגיע בשעת מלחמה כדי לשמח ולעשות טוב על הלב. אנחנו באים בדיוק בזמן". 

"פחדתי בטירוף מהאבהות, אבל באיזשהו שלב הבנתי שאף פעם לא אהיה מוכן ושאני רוצה את זה. אני עושה בחירה ואנחנו עושים את זה"

הסרט עלה לאקרנים כבר לפני כשלושה שבועות, אבל באותו הלילה ממש ישראל פתחה במבצע "עם כלביא" ותקפה באיראן, ואולמות הקולנוע - כמו מוסדות התרבות כולם - נסגרו. וזה מעניין, בהתחשב בעובדה שכמה חודשים אחרי הסרט הראשון, שעסק בחטיפה המונית לעזה, התעוררנו ל-7 באוקטובר. "זאת הזיה, לא האמנו שזה מה שקרה אז, וגם עכשיו עם הסרט השני".

ב"ההילולה 2: החתונה", אירמה (ענבל גלאם) מקבלת הצעת נישואין ביום הולדתה ה-40, אבל שרשרת אירועים בלתי צפויה מובילה את פרוספר (שלום אסייג), המשפחה והחברים לגאורגיה - והם מסתבכים בהימורים, חובות ואיומים בלתי פוסקים. גם במציאות, חברי הקאסט מצאו את עצמם קצת בבעיה: "לקחו את כולנו, אנשים ש... איך אני אסביר? קצת לא מדויקים, לא מאה אחוז, ושמו אותנו שם חודש ימים - אז הגענו למצב שאנחנו מתפרקים", הוא צוחק. "צילמנו באיזה קזינו, ובאחת הסצנות כולנו עלינו על השולחנות, שפכנו דברים וקצת שברנו את הקזינו אז רצו להעיף אותנו משם. בסופו של דבר הבטחנו שנתנהג יפה, ואיכשהו הסכימו שנישאר". 

למרות שזה סרט קומי, אני באופן אישי מצאתי בו גם משהו עמוק יותר - אישה בת 40 שלא מתייאשת מהחיפושים אחר אהבה. 
"נכון, מאוד אהבתי את הבחירה לקחת לדמות הגיבורה דווקא לא את הטייפקאסט שלוקחים תמיד. אני חושב שאנשים יתחברו לזה, ובאמת ראיתי בפרמיירה שהקהל התרגש. והיי, גם הבאנו שיר חתונות - 'חתונה מתונה'. אנשים שולחים לי סרטונים מחתונות שהוא מושמע בהן".

תשמעו אותי

את "חתונה מתונה" (יש להגות במלעיל ובמבטא כבד) כתב אלון יחד עם דניאל אסייג, איתו הוא כותב גם את רוב המוזיקה שלו באלבום הסולו עליו הוא עובד. וחשוב לו להבהיר: לא מדובר בעוד שחקן שהחליט פתאום לפתוח בקריירה מוזיקלית, אלא בחזרה אמיתית לשורשים. "לא פשוט לעשות את המעבר מלהיות שחקן ללהיות זמר", הוא אומר, "ויש בזה משהו קצת מעצבן, אני אגיד לך למה.

"יש קטע שהמון שחקנים מוציאים שירים. עכשיו - אני בעד שכל אחד שיעשה מה שהוא אוהב, אבל מה שמעצבן אותי זה שנהייתה תפיסה בקהל, שאתה, כשחקן, עושה את זה ממקום לא רציני, אלא כזה, 'אה, הנה גם הוא מוציא שירים עכשיו'. זה לא נכון. אני שר כל חיי - זה הדבר הראשון שעשיתי בחיים, את הקריירה שלי התחלתי בגיל 12 בפסטיבל שירי הילדים אצל משה קפטן. לא חשבתי שאני אשחק בכלל".

אז איך זה קרה?
"הסוכנת הראשונה שלי פגשה אותי בפסטיבל הילדים, והיא זיהתה בי איזה משהו. היא הציעה לי ללכת לאודישן לסדרה, אבל לא הבנתי מה לי ולזה. זה היה האודישן הראשון שלי, והתקבלתי ל'בלו נטלי'. משם התאהבתי בעולם המשחק והגיעו עוד ועוד פרויקטים, שהזיזו את המוזיקה לצד. המזל שלי זה שלפני כמה שנים לוהקתי למחזמר 'זה אני' בקאמרי, ופתאום זה החזיר לי את האהבה שלי למוזיקה. שרתי מול קהל ונזכרתי איך הגעתי לפה בכלל.

"אז אני אומר, אני לא עובד עכשיו על אלבום סתם כי משעמם לי. חזרתי לבסיס שלי, חזרתי למקורות שלי, ומוזיקה זה הדבר שהכי חשוב לי בעולם. אני שר כל היום עד שאנשים כבר צועקים עליי. אני לא סותם את הפה. המוזיקה זו האהבה הכי גדולה שלי, ויש לי עוד מלא דברים בדרך שאני מת כבר שאנשים ישמעו".

"אני מופיע כמעט בכל ערב, ולא תמיד יודע מה נכון לעשות - כן להופיע, לא להופיע. יש חטופים, חיילים שנלחמים, פצועים והרוגים, ואתה אומר, 'מה, אני אעלה עכשיו ואהיה ליצן על איזו במה?'"

בינתיים הוא שחרר כמה סינגלים ("פרפרים", "מוציאים עשן"), ומדי פעם הוא מופיע עם בר צברי בהופעות שלו כדי להרגיש את הבמה. "בינתיים התגובות מהתעשייה טובות, אוהבים את השירים שאני ודניאל עושים יחד, והעבודה עכשיו היא להביא לזה קהל". 

על מה אתה שר?
"אני כותב על אהבה, על חוויות שחוויתי, על הילדות שלי בירושלים. כל השירים זה סיפורים אמיתיים מהלב".

שזו חשיפה יפה יחסית למישהו שלא מרבה לשתף את חייו ברשתות, ע"ע. 
"בשירים אני מרגיש הכי פתוח וחשוף, ואני נהנה לדבר על הדברים האלה. בראיונות וברשתות פחות, בשביל זה יש את המוזיקה. שם האמת יוצאת. ברשתות, אני לא יודע, ההפרדה הזו בין החיים האישיים למקצועיים התבססה אצלי מתחילת הדרך, ולפעמים אני קצת מכה על זה. בא לי לחשוף קצת יותר". 

יכול להיות שאתה מעדיף לשמור על תדמית מסתורית כדי שהקהל יאמין יותר לדמויות שאתה מגלם?
"יש בזה משהו, הייתה לי תפיסה כזו בהתחלה אבל היום אי אפשר יותר מדי - יש מצלמות בכל מקום והכל עולה לרשת. גם אני חשבתי בעבר שאם אשמור על מסתוריות אז יאמינו לי יותר, כי לא ידעו מי אני, אבל נראה לי שלמדתי שגם אם את יודעת מי אני - אני יכול לגרום לך להאמין שאני מישהו אחר". 

אז אחרי שגרם לנו להאמין שהוא חייל בלהקה צבאית במחזמר "הלהקה", מלצר מזמר ב"זה אני" או רומנטיקן תל אביבי מישראל של שנות ה-70 במחזמר "אהבה ממבט ראשון", הוא ינסה לגרום לכולם להאמין שהוא ראש חבורת היפים חתיך וכריזמטי העונה לשם "ברגר" בתפקיד חדש במחזמר "שיער".

למה ברגר? 
"אני מת על הדמות הזאת! כשהגעתי לפגישה עם הבמאים, הם שאלו אותי אם אני רוצה את קלוד או את ברגר. וחשבתי רגע ובחרתי בו, הוא הדמות המגניבה והאמת היא שאני ממש נהנה. ברגר הוא כיפי בטירוף וחסר מעצורים, עושה מה שבא לו וזה כיף שנותנים לי חופש כזה. זה מה שאני אוהב בתפקידים שהם רחוקים מהמציאות, שאומרים לי 'בוא תתפרע'". 

כמה פעמים צפית בסרט?
"האמת שצפיתי בו לפני המון שנים, ועכשיו פעם אחת לפני שהתחלנו את החזרות. אני פשוט לא רוצה להיות מושפע יותר מדי, אני רוצה להביא לדמות דברים משלי. אם יש משהו בסרט שחשוב ליוצרים שאביא גם, הם יגידו לי". 

כבר ראינו לא-מעט עיבודים של "שיער". מה שונה הפעם?  
"עיבדו את הסיפור אלינו, למה שקורה פה בארץ עם המלחמה והחטופים. אני לא יכול לספר יותר מדי, אבל העיבוד מעניין מאוד ואני חושבים שאנשים יאהבו את התוצאה. אני חושב גם שהם יזוזו בכיסא כי נאמרים שם משפטים חדשים, לא ותרניים, ויש פה גם מחאה. אבל אנחנו צריכים את זה, זה פותח שיח בלי מעצורים ואני מחכה לראות את התגובות". 

אפרופו מחאה, נראה שגם השיר שלך "מוציאים עשן" הוא די מחאתי - אתה שר על "תשעה מיליון אנשים ברחובות", על המילואימניקים שכבר "תקופה לא ראו את האישה", על הפקקים בכבישים, המירוץ לדירה ועל הפוליטיקאים שלא רואים את העם. 
"זה קצת שיר מחאתי, בקטע של, 'יאללה קיבינמט, שיהיה סבבה, שיהיה טוב, בואו נקבל הכל ושכל אחד יעשה מה שבא לו. זה לא קטע של לתפוס צד כמו שבאמת - אין עלינו, בת'כלס, אנחנו העם הכי כיפי שיש, אני מטייל בעולם ובסוף המנטליות פה והאחדות שלנו - אין כמונו. לפעמים אנחנו שוכחים את זה, ועל זה בעיקר המחאה שלי".