בשעה טובה תגיע מחר הגרסה הישראלית של מגזין "פלייבוי" לדוכני העיתונים ברחבי הארץ. בתמהיל: נערת אמצע עבריה ולא מוכרת בעירום חזיתי מלא, ראיון עם הראש השב"כ והשר לביטחון פנים לשעבר אבי דיכטר, תחקיר על המתמטיקאי הרוסי גריגורי פרלמן וכמובן, תצלומים בלבוש חלקי של נערת השער, נטלי דדון.
על הייבוא אחראי דניאל פומרנץ, עורך דין יהודי-אמריקאי בן 37, שעלה לישראל בשנה האחרונה. בראיון שהעניק ל-The Marker באחרונה אמר פומרנץ כי הדבר שהניע אותו להוציא לאור את העיתון, שהפך לשם דבר בארץ הקודש, היה הרצון "להראות לעולם את הצד היפה של ישראל, את התרבות שיש כאן".
מלבד חוסר הרגישות המשווע שנודף מהצהרתו של פומרנץ, ראוי לעצור לרגע ולבחון גם את האימפקט התרבותי שעלול להיגרם מהפצה של מותג ותיק כמו "פלייבוי" בגרסה מקומית. בהנחה שאכן יש צורך בגיליון שמאגד תמונות של נשים חשופות שד, מדוע יש צורך בייבוא מלאכותי של פורמט אמריקאי, כזה שעבר כמה שינויים שטחיים כדי שיתאים לחיך הישראלי? זאת, בניגוד למשל, ליצירת מגזין חדש לגמרי, אורגני ואופייני למקום.
החדרת השעתוק הזה לתרבות שלא יצרה אותו מזכיר בהרבה מובנים שתל קוסמטי. ואין נערת שער מתאימה יותר למשימה מאשר דדון, פליטת תכנית הריאליטי "הדוגמניות", שהיא בעיקר מלאכותית וחסרת מהות. העתק של העתק של כוכבנית. עכשיו רק נותר לראות אם הגוף יקלוט את השתל, או שמא הוא יידחה.
בעבר נעשו לא מעט ניסיונות ל"השתלות" דומות, חלקן צלחו, חלקן פחות. כך למשל, הסדרה איצ'ה, טייק אוף נשכח על "הכל נשאר במשפחה" האמריקאית, ששודה מתחילת ועד לסוף שנות השבעים. במקור התמקדה הסדרה במשפחה אמריקאית ממעמד הפועלים, ובמיוחד בראש המשפחה הגזען, ארצ'י באנקר.
בעוד שיוצרי הגרסה האמריקאית הצליחו להפיק סאטירה מוצלחת, ועל הדרך לדון בפעם הראשונה בטלוויזיה המסחרית בנושאים כמו גזענות, הומופוביה ומלחמה, לא ברור מה היה הערך המוסף של הבדיחות הדלוחות שהיו שזורות כמו נגעי שלבקת חוגרת בגרסה הישראלית. אפילו האופציה הפשוטה והברורה, "להצחיק", נפסלה מיד. כמו כן, העלילה המופרכת והדמויות המגוחכות לא עשו צדק עם כשרון המשחק של ספי ריבלין, שגילם את איצ'ה – באנקר הישראלי. הסדרה אמנם רצה במשך שלוש שנים, ולכן קשה להחשיב אותה לכישלון מסחרי. מצד שני, כמה אפשר להריץ את הגאג היחיד על האישה הסתומה והחותן המכונה "ג'חנון". במקום ספי ריבלין, גם אנחנו היינו נודמים.
אבל לא כל ניסיונות הייבוא הם בוטים כל כך - להפך. לעתים הם גם מוסווים באופן קלוש, כמו במקרה של להקת משינה. ידיד אמר לי פעם שמשינה, הנחשבת למצליחה בכל קנה מידה, הם הקוקה קולה של המוזיקה הישראלית. כידוע, חברת המשקאות הקלים משנה את טעם המוצר שלה מעט בכל מדינה, על מנת להתאימו לחיך האוכלוסייה המקומית.
למתקשים: הקשיבו ל-"Sunday Bloody Sunday" של 2U ואז ל"נגעה בשמים" של משינה; או ל-"Everyyhing Counts" של דפש מוד ול"היא התווכחה איתו שעות"; או ל"Driving in my Car" של להקת "מדנס" ואז ל"מכונית", ועוד ועוד. כולם להיטים. 3,500 CC שנקלטו בהצלחה, ללא ספק.
ולפעמים החגיגה נגמרת. עם הראש באסלה. ראה "מק פלאפל". ככל הנראה, מדובר בניסיון של רשת מקדונלד'ס לפנות ללב הישראלי, ומי שמכיר אותנו יודע שאין דרך טובה לעשות זאת מאשר לשפוך לנו טחינה דלילה ומלוחה על חתיכת לחם והניח שם כמה לביבות פלאפל שטוחות ותעשייתיות. נאט. מדוע חשבו קברניטי הרשת הכל כך מצליחה ממילא, שיש צורך להוסיף מנה "אתנית" ולא טעימה לתפריט? האם באמת היה צורך להנגיש אותו לתושבי האזור כעשור לאחר שהסניף הראשון כבר נפתח? ומי ישלם מחיר כפול על מנת פלאפל משונה, כאשר אפשר להשיג את הדבר האמיתי בזול, תחת כל עץ בעל עלווה דלילה? לרונלד פתרונים.