כמו גדולים
כשהייתי בן שבע בערך, השתתפתי בצילומי קלטת הילדים של אריק איינשטיין. זו הייתה הפעם הראשונה שנרשם בתודעה שלי הדימוי של סט צילומים. המסילות, המצלמה הענקית, המוני אנשים. היה בזה משהו קסום ומטורף. זו הייתה קלטת מושקעת: דוד גורפינקל האגדי צילם, צבי שיסל ביים, ומוני מושונוב, יוני רכטר ואריק איינשטיין השתתפו.
בזמן הצילומים הייתי עסוק בלקבל ממתקים, לשחק עם שאר הילדים וליהנות מכל שנייה. רק בדיעבד אני מבין איזו זכות זו הייתה להתרוצץ בין הרגליים של האנשים האלה. עד היום מזהים אותי ברחוב מהקליפ של "שבת בבוקר" וכנראה שזו תישאר לנצח הגיחה המשמעותית ביותר שלי למיינסטרים.
בית הספר הפתוח הדמוקרטי ביפו, דאנה איבגי וטריינספוטינג
כילד למדתי קולנוע, כתיבה יצירתית, דרמה, מוזיקה, אמנות פלסטית. בתיכון עשו לי ולהורים שלי שיחת הבהרה – אם לא אתחיל ללמוד משהו קונקרטי, לא תהיה לי תעודת בגרות. עניתי בקור רוח שבקולנוע ובמוזיקה, תעודת בגרות זה לא רלוונטי. ההורים שלי - לא בלי חששות - הלכו איתי.
בבית הספר ניגנתי, הלחנתי, כתבתי תסריטים ושירים, ביימתי הצגות וסרטים, ואפילו כתבתי ספר (איום) של 130 עמודים בהשפעת "טריינספוטינג", הסרט של דני בויל והספר של ארווין וולש שטלטלו את עולמי. שם גם פגשתי את החברה הכי טובה שלי עד היום, דאנה איבגי. כשנפגשנו, זה היה כאילו חיברו לי לגוף עוד איבר שהיה חסר לי. דאנה היא אחת המורות הגדולות שלי. עד היום, כל מפגש אתה פוקח את עיני.
אני ודאנה הצטרפנו לחוג תיאטרון תנועה בהנחיית גלי ישראל טל, בבית תמי. בחוג הזה פגשתי אנשים נוספים שהם עד היום השראה עצומה, כמו חליל אלוהב ז"ל, ילד הפלא והמוסיקאי הגאון שהערצתי, וריף כהן, המוזיקאית המכשפת. היה שם משהו מרחיב אופקים גם מבחינה אמנותית וגם מבחינה אישית. בתיאטרון התנועה גם שמעתי לראשונה על פינה באוש, למשל, ושם הבנתי את מהות החיבור בין הגוף והנפש בעבודה בימתית ובחיים.
כמה שנים אחר כך, ריף ואני התחלנו לעשות מוזיקה ביחד, עד שהבנתי שהקולנוע דורש ממני יותר מדי תשומת לב בשביל להמשיך, וריף הבינה שהיא לא רק מוזיקולוגית ניסיונית ועמוקה, אלא גם כוכבת פופ לוהטת. אנחנו עדיין מוצאים לפעמים נקודות חיבור מוזיקליות, ואני מקווה שבעתיד עוד נעשה משהו ענקי ומרגש ביחד.
חזרות ל"אשכבה" בקאמרי
כל הילדות שלי רצופה בזיכרונות מהצגות וחזרות לקראת הצגות של חנוך לוין (בעיקר). אבא שלי, יוסף כרמון, היה שחקן קבוע במחזות של לוין. אני זוכר את עצמי חולף ליד החדר שלו, או ליד השירותים או המקלחת, ושומע אותו משנן טקסטים של לוין.
ההצגה שזכורה לי יותר מכל - גם כי היא הייתה האחרונה - היא "אשכבה". אני זוכר את עצמי מגיע מתישהו לחזרות. ממרכז הבמה יצא שביל עץ מוגבה שהוביל למרכז האולם, חנוך ישב שם מול הבמה על כיסא, עם כיסוי על פיו. הוא כבר היה חולה אז. אני זוכר את תחושת המחנק למראה הזה. את התחושה שהתיאטרון, החיים והמוות תלויים מתקרת האולם הזה כמו מובייל ענקי, וחנוך משחק בהם בחדוות יצירה של ילד. זו כנראה היצירה היחידה שאני מכיר שבאמת מצדיקה את התואר הפומפוזי "יצירת מופת".
"אמא קוראז'" בפסטיבל עכו
בתיכון התחלתי לעבוד עם במאי התיאטרון אריאל אפרים אשבל כמוזיקאי וכפרפורמר. לקחתי חלק בהמון עבודות שלו, אבל ההפקה שנחרטה לי בלב יותר מכולן הייתה עיבוד ל"אמא קוראז'" שהעלינו בפסטיבל עכו. במשך שמונה חודשים של חזרות אינטנסיביות – בהן הבאנו לכדי שלמות את היכולת שלנו להטיח אחד את השני לרצפה, לרוץ לתוך קירות ולהתפלש על הבמה – למדתי מה זה בעצם הארדקור. עבדנו עם המוסיקה של גוראן ברגוביץ', סוניק יות' ומאירה אשר, והעמקנו ביצירה האנטי-מלחמתית של ברטולד ברכט ובאפקט הניכור עד זוב דם. לכבוד ההפקה הזו גם למדתי לנגן באקורדיון.
"אור"
התחלתי ללמוד קולנוע ב"קמרה אובסקורה", אבל את הלימודים סיימתי בבית הספר "מנשר לאמנות". פגשתי במהלך הלימודים מורים רבים שהשפיעו עלי עמוקות, כמו אורי צייג, חורחה גורביץ', ערה לפיד ומשה מזרחי הנפלא, שגם לקח אותי לערוך את סרטו "סופשבוע בגליל". זו הייתה עבודת העריכה הראשונה שלי.
אבל החיבור העמוק ביותר עבורי היה עם קרן ידעיה. היא הייתה חונכת הבימוי שלי בסרט הגמר. לפני כן, כשהייתי בשנה ב', היא צילמה את סרטה הארוך הראשון "אור", ואני התגלגלתי לצלם את סרטון מאחורי הקלעים של הסרט. ראיתי איך היא ודאנה ורונית עובדות, וזה היה אחד השיעורים הגדולים ביותר בקולנוע שאי פעם קיבלתי. "אור" הוא עדיין הסרט הישראלי האהוב עלי בכל הזמנים. קרן חיברה אותי למהות הקולנוע, לאיזה שורש בלתי ניתן להסבר שבו אין טכניקה, אין פיקסלים, אין מאות אנשים על הסט, אין שיטה; יש מהות, בעירה פנימית שהיא הקטליזטור של כל הבחירות שאנחנו לוקחים.
תוך כדי הלימודים, וקצת אחריהם, עבדתי בתור זבן ב"אוזן השלישית" - השלמה קריטית למהלך הלמידה שלי. האוזן פקחה את עיניי לכמויות הקולנוע המופלא ומעורר ההשראה שלא מגיע לבתי הקולנוע בארץ ושלא נלמד בבתי הספר לקולנוע: הרמוני קורין, בלה טאר, וורנר הרצוג, רוי אנדרסון, ג'יה זאנגקה, צאי מינג ליאנג, לי צ'אנג דונג, פדרו קוסטה, לוקרסיה מארטל. יוצרי הקולנוע המהפכניים והגדולים של ימינו. התחלתי לעבוד באוזן עוד כשהייתה בשינקין. הייתי מאלו שארזו את הסרטים בארגזים, ואז פרקו אותם מחדש בקינג ג'ורג'. עד היום, בכל פעם שאני חולף באיזור, איזה דחף ישן וכמוס מבקש ממני לגשת לטייל בין המדפים העמוסים בהשראה.
פסטיבל קאן
התשוקה שלי לקולנוע, כמו גם העשייה שלי, הביאו אותי לבקר בפסטיבל קאן - האולימפיאדה של הקולנוע העולמי - שבע פעמים. תמיד מצאתי דרך להגיע לשם – עם הסרטים שביימתי ("מותה של שולה" הקצר" ו"את לי לילה" הארוך) או עם הסרטים שערכתי ("הנותנת", "כלת הים", "המשגיחים"). הביקורים האלה הם גם תמיד סיוט; בפסטיבל קאן הבנתי לראשונה שקולנוע זה עסק,ואפילו עסק מכוער לפעמים. לצד האמנים, פועלים בו עשרות סוחרים, סוכנים, אנשי עסקים, כשהשיקולים האמנותיים נאחזים בבול עץ קטן הצף בלב ביצה אפלה של שיקולים מסחריים ופוליטיקה.
עם זאת, כמה מהחוויות הכי ממלאות השראה ואהבה לקולנוע חקוקות לי במקום הזה. למשל, כשהצלחתי להשתחל לבכורות העולמיות של "סרט לבן" של מיכאל הנקה, "אנטיכרייסט" של לארס פון טרייר או "יומיים ולילה" של האחים דארדן, באולם לומייר הגדול (2500 מקומות). גם את הדייט הראשון שלי לסרט עם לירון בן שלוש, אהובתי היקרה ושותפתי ליצירת "את לי לילה" וליצירת אביתר נחמיה קורמן, עשיתי בפסטיבל קאן. זה היה סרט דוקומנטרי בשם ZOO, על אנשים ששוכבים עם סוסים.
וכמובן, הקרנת הבכורה העולמית של "את לי לילה" בפסטיבל קאן – הקרנה שהסתיימה בדמעות של אושר, ודחף אדיר לעשות עוד ועוד ועוד.
אסף קורמן הוא במאי קולנוע, עורך סרטים, מדבב ומוזיקאי. סרט הגמר שביים במסגרת לימודיו, "מותה של שולה", הוצג בקטגוריית "השבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן ב-2007. סרטו "את לי לילה", המוצג כעת בבתי הקולנוע בישראל, הוצג אף הוא באותה מסגרת בפסטיבל קאן האחרון. "את לי לילה" נכתב על ידי רעייתו של קורמן, לירון בן שלוש, שאף מככבת בסרט
עוד ב-mako תרבות: