אין תמונה
להראות לחייל שבאמת יש לו למי לפנות. תפקיד תומך לחימה (למצולם אין קשר לכתבה)
"שליחות קטלנית" בקולנוע אורות

ראיתי הרבה סרטים לפני כן, כמובן. אבל ביציאה מקולנוע אורות בבאר שבע בליל שלישי, אי שם ב-1984, הרגשתי לראשונה שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. מאז הטעם שלי השתנה בערך אלף פעמים. ועדיין, הערב הזה, עם הרגליים שריחפו כל הדרך הביתה, נשאר אתי.

באר שבע, 1970-1994

כל מי ומה שאני, לטוב ולרע, אני חב לעיר הזו. היום נוטים לפשט את השיר הנפלא של טשרניחובסקי ולומר שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו, אבל אני מאמין בקהילות קטנות יותר - עיר, שכונה, רחוב, כניסה. כך שנראה לי שאוותר על המולדת ואשאר עם באר שבע, שכונה ב׳, רחוב בני אור, כניסה 40. 

המערב הפרוע

זה התחיל עם ספרי קארל מאי וחוברות "רינגו" שגנבתי מאחי הגדול וקראתי בעיניים פעורות, והמשיך בהליכות יד ביד עם אבי בימי שישי בצהריים לקולנוע חן לצפות במערבון החדש. רק שנים אחר כך הבנתי שצפיתי בקלאסיקות - פורד, הוקס, פקינפה וחבריהם - ובמיטב הספגטי. מתוך עולם המערבונים המשכתי לשתי אהבות גדולות שנשארו אתי עד היום – קומיקס, והקולנוע האמריקאי של שנות ה-70. 

בית הקולנוע Everyman

לא למדתי קולנוע בצורה מסודרת, ולא בגלל שלא רציתי. כשהגעתי ללונדון ב-94' מצאתי את המוסד הזה, שהציג רק סרטים ישנים ומכר כרטיס ליומית - שלושה סרטים במחיר מגוחך של 2.40 לירות עבור הזכות לצפות בעותקים ישנים של כל הקלאסיקות. הייתי מסיים משמרת לילה בשבע בבוקר ומתייצב שם ב-11 אחרי שלוש שעות שינה, משלים את כל מה שהילדות בבאר שבע מנעה ממני – חוג קולנוע משלי. היום האולם עדיין עומד, אחרי שנקנה על ידי רשת גדולה. הוא מציג סרטים חדשים במחיר המגוחך עוד יותר של 18.50 ליש״ט לקהל בורגני. כמוני.

אלן קלארק

באחת הרטרוספקטיבות ב-Everyman הכרתי את אלן קלארק. הריאליזם הבריטי דיבר אלי מהרגע שראיתי סרטים ודרמות של ריס, ריצ׳רדסון, לי, פרירס ולואץ׳. אבל עם קלארק הרגשתי שמצאתי במאי שהצליח להתעלות מעבר לתיאור של מציאות מעמדית מסוימת. במאי שלא פוחד להתנסות בז׳אנרים ובסגנונות, ותמיד עם שילוב של התרסה וענווה - שני אלמנטים שנדמה שסותרים האחד את השני אבל מצליחים להשאיר רגעים ודמויות לנצח במוחי: תנועת המצלמה המופלאה ב"אלפנט", ההתפרצות האלימה של ריי וינסטון ב"Scum", סכין החיתוך בפיו של הילד ב"The Firm". עד שצפיתי ב"Made In Britain", מעולם לא חשבתי שאתחבר כך לדמות ראשית עם צלב קרס מקועקע על המצח. 

טים רות' ב"made in britain" (צילום: מתוך הסרט "Made in Britain")
שלישי בשלייקעס | צילום: מתוך הסרט "Made in Britain"
קולנוע דוקומנטרי

אני פריק של סרטים תיעודיים. אם הייתי מאמין בגלגול נשמות, הייתי שמח להיות בגלגול הבא ארול מוריס. האופן שבו סרטי תעודה לוקחים את החומרים שמהם עשויה המציאות ורוקחים מהם יצירת אמנות הוא לא פחות מפלאי. המגוון והשילוב בין סגנונות ואמצעי הבעה, והאופן שבו הקולנוע התיעודי מתפתח ושובר גבולות ומוסכמות, מספקים לי השראה יומיומית. ועם כל הכבוד לתוצרת העולמית, היוצרים התיעודיים בישראל מראים שבאמת אין לנו במה להתבייש. 

"אזרח אמריקאי"

עד שראיתי את סרטו של איתן גרין, היה לי מאד קשה להתחבר לקולנוע הישראלי. סרטי הבורקס שראו החברים בשכונה תמיד נראו לי מוגזמים מדי, הדמויות היו נלעגות. סרטי הרגישות החדשה הראו נופים ואנשים, ודיברו בשפה שלא זיהיתי. ואז ראיתי את "אזרח אמריקאי". 

הקולנוע הישראלי החדש

הלכתי לראות את "חתונה מאוחרת" בבית קולנוע בלונדון מלא תקווה וחששות באותה מידה. 15 שנה מאוחר יותר, והנה אני מתכונן ליציאת סרט חדש עם המפיק של אותו סרט. נעשים פה סרטים מיוחדים, ודי בבציר של השנה האחרונה – "הנוער", "ההיא שחוזרת הביתה", "גט", "הגננת", וכמובן "אפס ביחסי אנוש" הנפלא - כדי לתת לי מספיק חשק לשבת לכתוב לפחות עשרה תסריטים חדשים. מי יתן והשנה הבאה תהיה עשירה לפחות כמו זו שמסתיימת.

עוד ב-Mako תרבות:

מדברת עם ציפורים ורוקדת עם היפופוטמים: נעמי לבוב על תחנות התרבות של חייה

"פולישוק" משתבחת בדיוק כשהשר רוצה לברוח מהארץ

"הגננת" משגע את צרפת