באחד מרגעי השיא שלו, הופך "Framing Britney Spears" לסרט מלחמה. זו סצנה לא קצרה שממחישה את יחסיה המסוימים מאוד של ספירס - אז כבר סלבריטאית מנוסה, ארבע וחמש שנים אחרי ההצלחה המטאורית של "Baby One More Time" ושנה או שנתיים אחרי הזוגיות והפרידה מאהוב נעוריה ג'סטין טימברלייק - עם התקשורת שסיקרה אותה, והיא מורכבת מעוד ועוד מפגשים של ספירס עם צלמי פפראצי. הם צובאים על מכוניתה, מכים על השמשות, חוסמים את דרכה אל תוך בניינים ומחוצה להם, רודפים אחריה ברגל וברכב ותוחבים בפניה מצלמות כבדות שחוסמות לה את שדה הראייה. תקתוק כפתורי ההבזק, רקיעות הרגליים על הקרקע ומתיחת סרטי הצילום בצילום מוכפלים ומטביעים את הסצנה ברעש אינסופי ובקקופוניה ולרגע, כמו בריטני עצמה, גם הצופים לא יודעים איך ומתי תסתיים המהומה הזאת.
תמונות אותנטיות של ספירס, מסבירים בסרט עורכי עיתוני הרכילות, היו שוות באותה תקופה מיליוני דולרים. ולמרות שמאסת הצלמים שרדפו אחריה (וכן עדויותיהם של חלק הצלמים הנ"ל, כולל הצלם שזכה לטעום את המטריה המפורסמת מהצד החד שלה) מוכיחה כי היה מדובר בשגרה - "Framing Britney Spears" (בישראל הסרט ישודר ב-23.2 ב-HOT8 וב-25.2 ב-yes דוקו), פרק מתוך סדרת סרטי דוקו מבית הניו יורק טיימס, מסמן לנו את השגרה הזאת כאסון. בריטני שבסרט נראית אט-אט כמי שקורסת אל תוך עצמה - מבטה נעשה מזוגג יותר או עצבני יותר. היא מתחילה את רוב פניותיה אל הצלמים שמקיפים אותה בתחינה - "בבקשה תנו לי לעבור, חבר'ה" - ומסיימת את רובן בצעקות או בבכי, שאגב, לא תמיד עוזרים לה. דבר מסוכן שכזה, אומרים לנו בסרט, לא סביר שיקרה שוב וחמור מכך - אסור לו שיתרחש פעם נוספת.
וכמו ילדים שמתגאים בפרט המידע שלמדו בבית הספר ומנסים לשלב אותו בכל שיחה עם מבוגר, כך גם התקשורת בשנת 2021 מנסה להשית את המסר, את הסאבטקסט של הסרט על התרבות הפופולרית כולה - עכשיו ומיד ורטרואקטיבית. מתודלקת בזעמם של גולשים ברשתות החברתיות בכלל ומעריצי בריטני בפרט, יצאה התקשורת בשבועות האחרונים לסיור סליחות מזורז בכמה אתרים מרכזיים. מימין תוכלו לראות את טארה ריד - שחקנית שתויגה במשך שנים כנערת מסיבות פרועה - תובעת שיחשבו עליה מחדש כעל יוצרת שלא הוערכה בתקופתה. משמאל תוכלו לראות את לינדזי לוהן הופכת לגיבורת טוויטר וטיקטוק למשהו כמו חצי יממה בעקבות הצפה של ראיון שלה מ-2013 בתכנית האירוח של דיוויד לטרמן. כמו מפל הצלמים שנשפך על בריטני, גם לוהן מוצפת בראיון בשאלות חודרניות על הרגלי השתייה וצריכת הסמים שלה, בעוד לטרמן לועג לאשפוזיה השונים במוסדות גמילה, מה שמביא את השחקנית לסף דמעות.
מעגלי הסליחה האלה פועלים בתנועה אדוותית ואפשר לראות הדים שלהם גם בסיפורים אחרים מאותה הזירה. למשל, בדרישה שכל אחד ואחת משחקני "באפי ציידת הערפדים" ו"אנג'ל" יביעו את דעתם על חשיפת התנהגותו של יוצר הסדרות, ג'וס ווידון, ואוי למי מהם שיאחר או יסרב לעשות זאת. למרות שמדובר בסיפורים נפרדים לחלוטין, צו השעה התקשורתי, התרבותי, האקטואלי, הדורי, תובע התנצלות ומסגור מוחלט מחדש של סלבס - חלקם נתפסים בדיעבד כרעים ואכזריים יותר (קווין ספייסי, אלן דג'נרס) ואחרים הופכים בן רגע למלאכים גמורים ולקורבנות מוחלטים (לינדזי, בריטני, פריס הילטון).
שלושת השמות שבסוגריים האחרונים נבחרו בפינצטה משובצת סוורובסקי בזכות חברותן של השלוש, שלילות הבילוי המשותפים שלהן לאורך 2006 ו-2007 הסעירו את התקשורת באופן שככל הנראה לא יצליח לחזור על עצמו. בנקודה ההיא בזמן, לוהן, ספירס והילטון הן מה שוואניטי פייר כינו "סופרנובה של סלבריטאוּת" והניו יורק פוסט כינה "ועידת הבימבוז" בתמונת שער אייקונית שמתפרסמת בנובמבר 2006. בתמונת השער נראות השלוש ביציאה ממסעדת "גאי'ז" במערב הוליווד לפני שהן נוסעות למועדון. בתמונות שהתפרסמו בתוך העיתון הן מכונות "שלושת פרשי האפוקליפסה". הסיקור המסוים הזה מקעקע את תדמיתן של השלוש, אין ויכוח, ומעצב במידה רבה את המחשבה הציבורית על הוליווד וכוכביה באותה תקופה. אלה ימי "הוליווד הילס" ו"אחת שיודעת", שמעלות על נס את הצהובונים, הרכילות והשאיפה לאורח חיים נוח, זוהר ופרוע ככל האפשר.
אבל טיבן של תקופות להסתיים. טיבן של תפיסות להשתנות. טיבם של טעמים תרבותיים להתפתח. בחמש-עשרה השנים שחלפו מאז המחשבה על לינדזי, בריטני ופריס השתנתה מהותית. הילטון הייתה האסרטיבית ביותר מהשלוש - היא המשיכה לטפח את תדמית היורשת העשירה שהקנתה לה את תהילתה הראשונית אבל גם שכללה אותה. ראינו את זה, למשל, בסרט התיעודי על חייה שעלה בשנה שעברה, בו חשפה שעברה התעללות פיזית ורגשית במוסד החינוכי שנשלחה אליו בנערותה. פריס של 2021 היא פחות מוצג ארכיוני לתקופה סלבריטאית שהייתה ואיננה ויותר פלאונטולוגית - עדה וחוקרת לאותה תקופה מהעבר, אבל גם מי שמסוגלת להביט בה במבט מפוקח, אקדמי כמעט. לוהן, לעומתה, היא מטרה חופשית ואבודה יותר. היא עזבה את הוליווד, העתיקה את מגוריה למדינות שונות סביב הים התיכון והמפרץ הערבי, ועל אף שהיא מתפרנסת פה ושם מהנחייה - ברור לנו שהיא כבר לא, ושכבר לא תהיה שוב, השחקנית החרוצה שהייתה בשיא פרסומה. על הרקע הזה, ספירס יכולה להיראות כמו סיפור ההצלחה הגדול ביותר - היא המשיכה ליצור, להקליט ולהופיע עד לפני שנתיים בקצב מכאני. ההתמוטטות הרגשית הפומבית שלה, שבשיאה אותו לילה מקולל של גילוח הראש ותקיפת צלם במטרייה, הייתה לתחנה זכורה בקריירה שלה, אבל לא לסופהּ. מי שבחרה לשים סוף למפעל היצרני של בריטני הייתה בריטני עצמה, שמרדה בהסכמים המשפטיים הרבים שכפויים עליה וטרפדה בהתראה קצרה רזידנסי נוסף בלאס וגאס.
הדרישה להכיר מחדש את גיבורות ועידת הבימבו'ז (כינוי שמשלב קלות דעת ומתירנות מינית, אלא מה) היא בו זמנית הוגנת ולא הוגנת. הוגנת, כאמור, כי עבר מספיק זמן ויש לנו היום פרספקטיבה אחרת לאירועים כאלה ואמות מידה מוסריות אחרות לגמרי כלפי אירועים כאלה. אבל גם לא הוגנת, כי "להציל את בריטני ספירס" - ובמובנים רבים גם מחאת הרשת המצליחה Free Britney#, שפעיליה דורשים לשחרר את ספירס מהאפוטרופסות של אביה, ג'יימי, שיש לו שליטה מוחלטת כמעט על חייה, בריאותה ומצבה הכלכלי של הזמרת - בחר צד. עבור יוצרי הסרט, ספירס היא באופן מובהק למדי קורבן תמידי. תחילה היא הייתה קורבן של מראיינים גסי רוח ששאלו אותה שאלות פולשניות, אחר כך הפכה לקורבן של ג'סטין טימברלייק והפרידה המגעילה שלהם, בהמשך הפכה לקורבן של בן זוגה קווין פדרליין שסירב לתת לה לראות את ילדיה, לקורבן של חיי המסיבות בהוליווד, לקורבן של מנהליה, לקורבן של צלם פפראצי נאלח בשם סם לוטפי ובסופו של דבר לקורבן של ג'יימי ספירס.
הקורבנות של בריטני היא פתולוגית, היא התכונה המאפיינת שלה בסרט, והנימה הזו משתקפת גם בפעילות החברתית המקוונת למען שחרורה מהאפוטרופסות. להגיד שבריטני זקוקה לשחרור יוצא מנקודת ההנחה שהיא כלואה וחסרת אונים. זה שולח אותנו לקרוא את כל צעדיה הציבוריים, גדולים כקטנים, כאיתותי מצוקה. השליש האחרון של הסרט מבית הניו יורק טיימס מוקדש לפרשנות של מעריציה של ספירס ולפעולותיהם. המעריצים זוכים בסרט לזמן מסך השקול לזה של מכרֵי העבר של בריטני ועדויותיהם חשובות כמו אלה של עורכי הדין של הזמרת. זה משנה לחלוטין את ההיררכיה הקלאסית של עיתונות וכתבות תחקיר - מי שחשוב הוא לא מי שביצע את המעשים או היה עד להם, אלא מי שמפרש אותם מהצד לפי מערכת ערכים נפרדת, שיש בה הרבה חמלה אבל גם מעט מאוד סבלנות. הסרט - ובמובן זה גם המעריצים ברשת והתקשורת הממסדית שחפצה בתשומת הלב שלהם - תומך, למשל, תמיכה מלאה בקריאת מסרים סמויים בפוסטים של בריטני באינסטגרם, כולל ניתוח מדוקדק של האימוג'יז שהיא בוחרת לשלב בהם. החוויות הפרטיות של מעריצי בריטני מתוארות בסרט כחשובות יותר מהמסמכים המשפטיים שפרקליטיה מגישים לבית המשפט בניסיון לשחרר אותה מהאפוטרופסות. זאת אומרת, יותר משחשוב להוכיח לשופטים כי בריטני היא אישה בעלת כשירות מנטלית שיכולה לנהל בעצמה את עסקיה, חשוב להוכיח את התפקיד הרגשי שהיה לה במתן נחמה והשראה למי שצרך את המוזיקה שלה בשנות התבגרותו.
ההיררכיה החדשה הזו שמתעדפת תגובה רגשית של מעריצים על פני קביעות קרות, מדעיות, של בית משפט או תחנת משטרה, היא תוצר של הטרו-קריימיזציה שהתרבות הפופולרית עברה בשנים האחרונות. פריחתו של ז'אנר הפשע האמיתי בטלוויזיה ("נחטפה לאור יום", "עושר מחריד", "צל של אמת") ובקולנוע ("שלושה זרים זהים") הפכה את כולנו לבלשים חובבים, והפכה חלק מיוצרי הדוקו לא בהכרח לחוקרים ממולחים יותר של האמת אלא ליצרנים של דוקו-בידור משוכלל יותר. כצופים רוויי טרו-קריים לא נסתפק יותר בהצגת עובדות אלא נדרוש גם פתרון חד משמעי, רצוי מהאזורים הקונספירטיביים יותר של ההסתברות. כלומר, תמיד מעניין יותר לדמיין איזו א"ק מיתולוגית כמעט, עשויה חושך ורשע, על פני לנסות ולהבין את השתלשלות החקירה של רומן זדורוב. בהתאם, מעניין יותר להניח ולהבין שהאימוג'יז הצהובים של בריטני הם קריאה לעזרה ושציוריה הכעורים הם מפה עם נתיב הימלטות מבית הסוהר שהיא חיה בו. הסרט אפילו מסתיים באחד מהסטוריז של ספירס, בו היא מתארת באריכות ורד שהיא מחזיקה בידה לפני שהיא מועכת אותו ומגלה שמדובר רק בסבון דמוי ורד. דימוי מזויף שמצביע על דימוי מזויף אחר. שרשרת ארוכה של סימנים סתומים כל כך עד שקל מאוד למצוא ביניהם חוט מקשר.
האם בריטני ספירס הייתה קורבן בנקודות מסוימות בחייה? בהחלט. האם זה קרה לה יותר מלאדם הממוצע? בוודאי, היא בכל זאת עומדת במרכזה של אימפריה כלכלית ובאה במגע עם הרבה מאוד אנשים, חלקם רעים ונצלנים. האם מעניין, מרענן והוגן להאיר את הנקודות האלה ולצרף אותן לקו אחד של סבל וקונספירציה? לא בטוח. גם משום שזה בטח מבאס מאוד לבריטני עצמה לקרוא שוב ושוב כמה הייתה ועודנה יצור מסכן, וגם כי החלפת מסגרת דכאנית אחת (את כוכבת פופ וזה כל מה שניתן לך להיות) באחרת (את ילדה תמימה ומחוננת שאזוקה לקיר האחוזה שלה) היא פתרון חלקי מאוד.
הדיון במצבה של ספירס משיק לתחומים רבים ומגוונים. זו הזדמנות, למשל, לדבר על כשירות נפשית, על תשישות, על תנאי העסקה וחוזים לא הוגנים ועל הקושי המשפטי שמתגלע כשמנסים להתמודד עמם. אבל במקום לצלול לעומקו, נראה שסיקור הסרט בפרט, סיקור מצבה של ספירס בכלל וסיקורם של סלבס שהגיעו גם הם לאיזה שיא של תהילה באותן שנים, עדיין מדשדשים במים רדודים יחסית. את מקומה של המורכבות מאיישת כרגע איזו כניעה מוחלטת לנרטיב אחד: בריטני הייתה מסכנה ועכשיו צריך לבקש ממנה סליחה ולהציל אותה משוביה. לינדזי הייתה מסכנה וזה הרס לה כל הזדמנות עתידית להצלחה. פריס הייתה מסכנה ורק כשהפסיקו להתעניין בה נוצרה לה ההזדמנות להפגין את כישוריה האמיתיים.
הנשים המפורסמות האלה שכל כך חשוב לנו להעצים שוב אינן זוכות באוטונומיה. לא אוטונומיה מלאה, בכל מקרה. והן עדיין זוכות לדיווחים חלקיים מאוד על חייהן ולפרשנויות מצומצמות מאוד על כישוריהן או מקומן בתרבות. כל מה שעשינו זה להזיז את החוגה מנאסטי למתרפס; מהמחשבה שהן בימבו'ז חסרות שליטה למחשבה שהן ציפורים פצועות, פרחי בר נדירים ושאר דימויים מעולם הטבע. ושעה שזה עדיף, לפחות כרגע, על השיחות הרעילות יחסית שניהלנו ב-2006, בל נטעה: התנצלות איננה שחרור, התפתחות או גאולה אוטומטית - זה רילוקיישן. בריטני תצא יום אחד מכלא האפוטרופסות, אבל כל עוד אנחנו לא באמת מפרגנים לה ולכמותה את המרחב להיות בני אדם פגומים ושלמים, אנחנו כולה מעבירים אותם לכלא מרווח יותר.