סלבס - הם בכל מקום. כאילו, פשוטו כמשמעו, הם בכל פינה, בכל שיר ברדיו ובכל הפסקת פרסומות, והם נודדים בעדרים. השבועות האחרונים הולידו בן כלאיים ישן-חדש בתרבות הישראלית: שיתוף הפעולה. זה כמעט לא משנה בְמה משתפים פעולה או עבור מה - העיקר שתהיה שם מאסה של אנשים מפורסמים ומפורסמים יותר.
יש יותר מ-40 סלבס - זמרים, שחקנים ובדרנים - בצוות המשתתפים של הפסטיגל, מתוכם 16 משתתפות שמבצעות גם את השיר החדש של שרית חדד, "יש בך", שמקדם ומחזק את מסר ההעצמה הנשית של הפסטיגל השנה - וזכה לביצוע נפרד ולקליפ נפרד. אגב קליפים, 40 זמרים משתתפים בשיר האחווה והעידוד "זה קטן עלינו" מבית היוצר של סטטיק וג'ורדי. וגם באזורים הפחות בידוריים ויותר אקטיביסטיים זוהי תקופה יפה לעבוד בה בקבוצות, ובימים האחרונים הושקו מספר קמפיינים ויראליים ואתגרי רשת להעלאת המודעות לאלימות נגד נשים. יותר מ-25 סלבס השתתפו באתגר מעיכת הפחיות מבית קוקה-קולה ועמותת "רוח נשית" תחת הסיסמה "אנחנו יכולות לעצור את זה", 14 מפורסמות נוספות הצטלמו לסרטון מבוסס עדויות של שורדות אלימות מבית "ישראל בידור" ומשרד הרווחה ו-10 סלבריטאים אחרים הצטלמו לסרטון של ארגון נעמ"ת, גם הוא דרמטי וגם הוא מכוון לנשים הסובלות מאלימות ומעודד אותן לפנות לקבלת עזרה.
זאת בנוסף לקמפיין מקביל של ויצו והוט, שהשתמש בכמות צנועה יחסית של מפורסמים (שניים בלבד) ובמסגרתו נוצרו סרטוני פרומו פיקטיביים לסדרה בשם "כלואה". הפרומואים שודרו בשבועות האחרונים בערוצים של הוט, והשבוע אושר כי "כלואה" איננה סדרה אמיתית אלא תשדיר המיועד - שירו איתי את הפזמון החוזר - למנוע ולדווח על מופעים של אלימות נגד נשים בבית או במערכת זוגית. כלומר, לא רק שיש הרבה סלבס בכל תשדיר או קליפ, יש גם כמות מרשימה של קליפים ותשדירים מהסוג הזה, והתוצאה - קקופונית. מופשטת. בלתי ניתנת כמעט להכלה.
הקליפ מרובה המשתתפים ל"זה קטן עלינו" הוא דוגמה טובה. לכל אורכו, המסך הולך ונגדש בסלבס - חלקם נכנסים לאולפן, חלקם כבר עומדים מול המיקרופון ושרים, אחדים מנופפים לשלום למצלמה ואחרים מעניקים זה לזה נשיקות מרפק מנומסות. אבל החיתוך המהיר בין קלוז-אפ על סלב א' לקלוז-אפ על סלב ב' מועך ומערבב את המפורסמים זה בזה עד שכל עלילת הקליפ - אם יש כזו בכלל - נעשית בלתי נהירה. עדן פינס, שירי מימון, אילנית לוי - מי מהן מופיעה איפה ומי מהן תומכת במה? מי מהן שרה בשיר האחווה המגויס של סטטיק ומי מהן מועכת את הפחית האדומה המפורסמת ביותר בעולם? תשאלו אותי ולא אדע כי אי אפשר כבר להבדיל. הכל נמסך ומתמסמס לאיזו בלילה נעימה ומטמטמת של פנים, שמות, מקומות ומטרות אקטיביסטיות.
בחקר מדעי הרוח מקובל לכנות את התופעה הזו "הלם השפע" - מה שנשמע אולי מרשים ואקדמי מאוד, אם כי בעצם מדובר בתופעה קלה ומוכרת גם ברמה היומיומית. הקלישאה הרי גורסת שככל שיש יותר בגדים בארון - כך קשה יותר לבחור ולהרכיב תלבושת. גם מקרר מלא מוצרים הוא לא רק פיתוי אלא גם אתגר, אתה עומד מולו חסר אונים כמעט, בלי לדעת איזה מוצר או מאכל לשלוף ממנו ובסופו של דבר מסתפק באכילת קוטג' ישר מהקופסה. התפריט הגדוש של נטפליקס הוא אחלה, אבל יש בו כל כך הרבה תוכן עד שבסופו של דבר כולם מרימים ידיים ורואים פרק של "איך פגשתי את אמא" בפעם המאתיים. הנקודה היא שריבוי הוא דבר מפתה אבל גם משתק. המוח מגיע לפתע לאיזה רף של קליטה והכלה, וכל תוספת - כל בגד, מאכל, סדרה, סלב - שמוצגים אחרי שהרף הזה נחצה - כאילו לא הוצגו בכלל. אין דרך לזכור אותם ואין דרך להבחין ביניהם.
קל להבין איך נולד אותו בן כלאיים. בראש ובראשונה, כולם רוצים להיות חתומים על "שבט אחים ואחיות" החדש, אחרי שהשיר הלא מסחרי הזה הפך ללהיט ענק לפני שנתיים, ואף חזה חלקית את אסתטיקת הזום והמסכים המפוצלים שהפכה לסופר דומיננטית השנה. מעבר לזה, האינטראקציה הבין-סלבריטאית שלנו לא נעשית היום בעזרת תמונות וסטוריז מאירועים, מסיבות, השקות או הקרנות בכורה - היא חיה ומתקיימת רק במקומות האלה. את מקומו של האירוע הרכילותי הקלאסי ירש האירוע הרכילותי בקלאסה.
כמונו, הסלבס ישבו בבית חצי שנה (בניכוי עומר אדם, שלא זוכר כבר איך הבית שלו נראה מבפנים אחרי מה שמרגיש כמו חצי שנה של מגורים בדובאי) והפנימו את המסרים החברתיים שנדחפו לגרונינו בחודשים הראשונים למשבר הקורונה: כולנו בזה ביחד, זה הזמן להרהר, הבה נחשוב על זה כהזדמנות, יחד ננצח וכו'. ההתגייסות שלהם מבקשת להדהד את המסרים האלה, אבל השפה שהם רגילים לדבר, הדרך בה הם מתקשרים איתנו בדרך כלל כבר לא קיימת. אין תרבות, אין רכילות, מה נשאר? מוצרים תרבותיים חשובים לכאורה, שאי אפשר להבדיל ביניהם. מה שחשוב הוא שיהיו שם הרבה פרצופים. אין כרגע צידוק לקליפ חדש או פרסומת שיהיו פחות ממפגן עוצמה. מצד אחד כוחנו באחדותנו ומצד שני נסרין משתעממת בבית ורוצה לצאת ולהופיע אז יאללה, בואו נהרוג שתי ציפורים באבן אחת ונעשה משהו מרשים ועוצמתי אבל גם חשוב. כלומר ערכי. כלומר בעל מטרה נעלה.
עד כה לא ביקשנו מסלבריטאינו את המטרה הנעלה. יכולנו לצרוך סדרות, סטוריז ושירים נטולי כל ערך והרגשנו טוב מאוד עם זה. אבל עכשיו דרוש צידוק. ואם באותם חודשי קורונה ראשונים התרכזנו בעצמנו - או לפחות הציעו לנו להתרכז איש-איש בעצמו - התקופה התרבותית החדשה מיצתה את האינדיבידואל ועכשיו היא סוגדת לכוח המוחלט של הקבוצה. לכוורת. לריבוי הפנים והתארים (לא סתם הוסיפו בקליפ הנושא של הפסטיגל כיתובים עם שמותיהם של המופיעים. תארו לעצמכם מה היה קורה למוח העדין שהיה נדרש להבדיל בעצמו בין שירה לוי ושיר זוארץ) שאומרים לנו שוב ושוב ושוב שאנחנו לא לבד. אנחנו מבינים שאנחנו לא לבד, אבל חנקתם. אם אישה שמתמודדת עם אלימות בביתה תצטרך לעצור רגע ולברר אם התשדיר שראתה הפנה אותה לקו החירום של נעמ"ת, לזה של משרד הרווחה או דווקא לזה של ויצו - לא עשיתם את עבודתכם. רמסתם את המסר, חשוב ככל שיהיה, בשם השפע ונותרתם עם קהל תשוש מבחינה מנטלית.