"העלאה" (Upload), אמזון פריים
אין לי כוח לכמה שגרג דניאלס ("מחלקת גנים ונוף", "המשרד") טוב בעבודה שלו. פשוט אין לי. "העלאה" מתארת עתיד לא רחוק, בו ניתן לאחסן את התודעה האנושית במרחב וירטואלי, מה שמאפשר לחיים ולמתים להמשיך לתקשר ביניהם. היא עוסקת בניית'ן, מתכנת חתיך ובן אדם לא לגמרי מדהים, שמוצא את מותו בנסיבות מסתוריות, וכמו גיבורי "המקום הטוב", הוא נאלץ ללמוד איך להיות אדם טוב יותר אחרי שזה בעצם כבר מאוחר מדי. "העלאה" מפוצצת בהמצאות טכנולוגיות משעשעות ומופרכות (למשל, חליפת חישה מרופדת, שאפשר ללבוש כדי להרגיש שוב את מגע ידם של מי שהלכו לעולמם), משוחקת מעולה, עשירה בדמויות משנה אוויליות למראה אך מתוקות ומורכבות כמו שגרג דניאלס אוהב, והיא גם סופר-מהודקת. זאת אומרת, היא משתמשת בכל השכלולים האלה בשביל לספר סיפורים טובים - בהם עלילת מתח וסיפור אהבה קיטשי וסוחף - עם התחלה, אמצע וסוף, במקום להתפזר ולהתלהב מהשטיקים של עצמה. מצדיקה כל סנט משלושת הדולרים שאמזון פריים גובה על החודש הראשון. מקסימום תבטלו אחר כך. (עדן יואל)
"הגדולה" (The Great), הולו
זה כמו "המועדפת", רק על קתרינה הגדולה, הקיסרית הרוסייה שהתעקשה להפוך את רוסיה למקום מעט יותר ליברלי במהלך המאה ה-18, ולא לגמרי הצליחה. המיני הסדרה הזו מגיעה אפילו מאותו בית יוצר: טוני מקנמרה, שכתב את "המועדפת", הוא אחד מיוצרי "הגדולה", וכתב את כל פרקיה בהתבסס על מחזה ש… נכון מאוד, גם אותו הוא כתב. וכמו ב"המועדפת", מדובר בדרמה קומית פארודית, עם הרבה קללות, אלימות, ליהוקים לא רוסיים בעליל והומור מודרני. אל פאנינג חביבה מאוד בתפקיד הראשי (שמזכיר מאוד את אמילי דיקנסון ב"דיקנסון" של אפל TV), ניקולס הולט מחליא ומבריק בתפקיד הקיסר פיטר, אבל ה-MVP האמיתי פה הוא העיצוב. "הגדולה" היא, ללא עוררין, הסדרה הכי יפה שיש כרגע על המסך, עם סטים מטופחים שמוארים באור נרות מרהיב, תלבושות יפהפיות וצילום שאפשר לבכות ממנו. (עדן יואל)
שער הקורונה של הניו יורק טיימס
זה השבוע שבו מתוודים על דעות לא פופולריות? כי יש לי אחת: השער של הטיימס הוא לא כזה מדהים, הוא אפילו די מעאפן. התעלפות אוטומטית מכל מה שהעיתון עושה היא תסמונת שמאלנית ידועה, אבל אני חושבת שבשלה העת לדרוש גם מהניו יורק טיימס קצת יותר. העיתון הוציא השבוע שער ובו הודעות פטירה על גבי הודעות פטירה של מתים מקורונה בארה"ב. שמות, גילים ומקומות מגורים הצטופפו כמו נמלים על השער כדי להמחיש את גודל הטרגדיה שהגיעה ל-100,00 מתים וככל הנראה לא תסתפק בזה. זה "חזק", זה "עוצמתי", זה "אגרוף בבטן", אומרים המתפעלים והמתעלפים בעת ובעונה אחת, ואני אומרת - לא ממש. זה נדוש, זה מתאמץ וזה אפילו קצת שטחי. התקשורת האמריקאית מנסה להתנגח בטראמפ, קרב שהיא מפסידה בו שוב ושוב, התסכול ניכר ומי כמונו יכולים להבין אותו, אבל זה לא הפתרון. הבחירה הזו ממסגרת את משבר הקורונה בארה"ב כרשימת מתים במקום אלף בעיות מערכתיות שאפשר - וצריך - לשים על השער. (צליל הופמן)
"המזרח התיכון", עברי לידר
אחרי הדברים שאיציק וקיל עושה אני עוקבת כבר תקופה. וקיל הוא מאפר ומעצב גבות, בין היתר, אבל בראש ובראשונה הוא אמן שהצצה לאינסטגרם שלו תסגיר כמה הוא אדם שונה ומעניין בנוף המקומי (מי בעולם יכול לעשות פסל של מרים טוקאן? אף אחד). אותו ואקיל הוא גם האחראי לראש העצום שמגי אזרזר מסתובבת איתו בקליפ החדש של עברי לידר. תחת הבימוי של עומר טובי, אדם שאני חשה שכבר אין צורך להציג אבל אם יש - אנא מכם, גגלו את שמו, זה לטובתכם - אזרזר גילמה חייזרית (בסגנון "The Coneheads", מ-1993) שעזבה את כוכב הלכת שלה והגיעה להיטרלל בנתב"ג הנטוש. אין הרבה שחקניות כמו אזרזר בסביבה, שהיא לא רק תופעה אנרגטית חסרת מעצורים אלא גם אייקון להט"בי מהסוג שמצדיק מלכות דראג שיתבססו עליה. כל האנשים המעורבים בדבר הזה, כולל סאם חלבי, מוזיקאי דרוזי שלידר הכיר דרך האינסטגרם ואיתו הוא יצר את השיר, אחראים לפיסת תרבות פופ קאלטית ומשגעת מהרגע שיצאה. תמיד ידענו שלעברי לידר יש טעם טוב, אבל הפעם הוא הגזים ממש. (צליל הופמן)
"האם רונאן פארו טוב מכדי להיות אמיתי?", הניו יורק טיימס
פעמיים הטיימס מוזכר במדור הזה ופעמיים זה באשמתי. בתחילת השנה הצטרף לטיימס בן סמית', שערך ב-9 השנים האחרונות את באזפיד ניוז. סמית' הצטרף ככותב טורים שעוסקים בעיקר במדיה ועיתונות, והוא בחר בנושא נפיץ ועסיסי לטור האחרון שלו: רונאן פארו. בנם של וודי אלן ומיה פארו (פארו טוענת שייתכן כי אביו האמיתי הוא בכלל פרנק סינטרה, הנחה שאלן שותף לה) הוא כוכב עולה בשמי העיתונות, בוגר מחונן של אוניברסיטת ייל וגם מי שזכה ב-2018 בפוליצר על התחקיר הרציני הראשון שאי פעם עשה, בגיל 29 בלבד (זה גם הגיל שלי. לרצות למות עכשיו או אחרי שאסיים לכתוב?). ולמרות שהטיימס עלו עם תחקיר של ג'ודי קנטור ומייגן טווני על היסטוריית ההטרדות המיניות של הארווי ויינשטיין חמישה ימים לפניו, מי שמזוהה יותר מכל עם חשיפת וינשטיין הוא פארו, שהתחקיר שהעלה בעניינו ב"ניו יורקר" נחשב למה שהתניע את metoo#. את הפוליצר שקיבל פארו הוא רק חלק עם הטיימס, עובדה שוודאי מרמרה את בכירי העיתון המוערך. במאמרו, סמית תהה "האם רונאן פארו הוא טוב מכדי להיות אמיתי?" והתשובה היא כן, אבל לא כמו שסמית' מתכוון.
צעד אחר צעד, סמית' מתחקה אחר התנהלותו של פארו בתחקיר ויינשטיין, כמו גם בספר שפארו פרסם בנושא ("Catch and Kill") ובתחקירים נוספים, וגילה את המסקנה המרעישה שבטח לא שמעתם אותה אף פעם עד היום: מדובר בסוג של גוזמאי. לא שקרן בשום צורה אלא אדם שנטה להגזמות לא לגמרי מבוססות פה ושם. האם זה משנה? בתמונה הגדולה, לא כל כך. ההגזמות שמיוחסות לפארו אינן בשום צורה כאלו שקשורות ישירות למעשים של ויינשטיין, שאכן התגלה כעבריין מין שנשלח לכלא - הישג שחלק לא מבוטל ממנו שייך לפארו בזכות ולא בחסד. העובדה היא שכמעט בכל סיפור עיתונאי גדול יהיה אפשר למצוא בעיות כלשהן (למשל, וידוי של מקור שנעשה בעל פה אך לא צולם) וכל כלי תקשורת יכול למצוא את עצמו במרכזו של טור כזה. ובסופו של דבר, כמעט אין דרך שבה גופי תקשורת יבקרו כך זה את זה בלי שזה ייחשב לנקמני, ברנז'אי, נוקדני וקנטרני. במקום להתעכב על העובדה שחשיפת עבריין מין מיוחסת יותר לבן אצולה הוליוודית במקום לשתי העיתונאיות שחשפו ראשונות את הפרשה, הטיימס העדיף לנסות לנעוץ סיכה בבלון שהוא רונאן פארו. הפעם זה לא הספיק. (צליל הופמן)
הפוסט של לנה דל ריי
אף אחד:
לנה דל ריי: שומעים רגע? אז אני מרגישה ששונאים אותי, מפלים אותי ומתנכלים לי בתעשיית המוזיקה ובתקשורת בגלל התפיסות שלי לגבי מיניות וזוגיות. רוצים לדעת מה התפיסות האלה?
אף אחד:
לנה דל ריי: אני בחורה גירלי כזאת, אני אוהבת שגברים מתנהגים אליי חרא ואני חושבת שרומנטיזציה של אלימות סמויה וגלויה במערכות יחסים זה הנושא הכי טוב בעולם לשירים, ואם אתם לא אוהבים את השירים שלי, אתם אויבי הפמיניזם.
אף לא אדם אחד בעולם כולו:
לנה דל ריי: העיקר שלביונסה ודוג'ה קאט אתם מפרגנים כשהן שרות על זיונים. שתפו שכולם יראו את הצביעות!
אז כן, בשבוע שעבר דל ריי פרסמה טקסט ארוך, מפוזר וטיפ-טיפה גזעני (ראו תקציר) ברשתות החברתיות, בו טענה שהמבקרים, בדגש על ביקורת בינונית אחת לאלבום האחרון שלה, שופטים אותה לחומרה על תוכן שיריה, בעוד ששירים על מופעים אחרים של מיניות נשית זוכים לשבחים ומגיעים לראש מצעדי הפזמונים. היא התנצלה מאז, אבל ברור שמשהו במוצר הזה שנקרא "לנה דל ריי" נסדק. לא משהו רגשי מהותי, כי לנה דל ריי היא למעשה אוסף מניירות מוזיקליות עשויות היטב. אדרבא, הדבר הסדוק הזה הוא התדמית של לנה, המעטה המלאכותי שהקנה לה את תהילתה.
במחי פוסט אחד נחשף כמה אין לה שום צ'יל, וכמה חשוב לה לא רק ליצור את המוזיקה שהיא אוהבת, אלא גם לקבל עליה מחמאות. כמה היא במרכז, והתרבות כולה מסביבה. ואם היה בזה משהו יהיר, מנותק וחינני עד כה, הפוסט ההוא באינסטגרם וההתנצלות הבלתי נמנעת שהגיעה אחריו חשפו את הבייסיקיות המהותית שלה. אין שום דבר פסול בבייסיקיות - אמר האדם שהמליץ פה במדור זה על האלבום החדש של קרלי ריי ג'פסן - אבל המניפסט הזה נראה כמו ניסיון מיושן לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה; גם לגרוף הון פוליטי על חשבון מאבקים פמיניסטיים, וגם להתנגח בכותבים ומבצעים שפשוט עושים את העבודה שלהם. (עדן יואל)
ספוטיפיי קונים הכל
ב-2019 ספוטיפיי עשתה שתי רכישות משמעותיות בתחום הפודקאסטים: גימלט מדיה ו-Anchor. הראשונה היא חברה שהביאה לעולם, בין היתר, את הפודקאסים Heavyweight, Winds of Change ו-Reply All המשובח שלעולם לא ימאס לי להמליץ עליו, ו-Anchor היא פלטפורמה ליצירת פודקאסטים. הצעדים האלו היו מהראשונים והגדולים שעשתה החברה השוודית בדרכה לבסס את עצמה כאוטוריטה בתחום הפודקאסטים, תחום שהיריבה שלה, אפל, לא ניכר שמשקיעה בו במיוחד. ב-2020 ספוטיפיי כבר לא ראתה ממטר ועשתה את המהלך על שם מארק צוקרברג - קנתה כל דבר מצליח בסביבתה. את אתר The Ringer של ביל סימונס היא רכשה ב-200 מיליון דולר, וממש לאחרונה היא הודיעה שהיא רוכשת גם את The Joe Rogan Experience, הפודקאסט הפופולרי להחריד של הקומיקאי ג'ו רוגן, שרושם לזכותו משהו כמו 190 מיליון הורדות בחודש. ספוטיפיי מבינה, כמובן, את מה שהציבור מבין: העולם רוצה תוכן מסביב לשעון ופודקאסטים הם דרך מושלמת לקבל את זה. לכן נראה שעד שספוטיפיי לא תנכס לעצמה כל מותג מצליח שהיא יכולה, היא פשוט לא תירגע. למגישים וליוצרים זה כמובן צעד נהדר (בכל זאת, פלטפורמת ענק שלא אמורה להתערב בתכנים ומאפשרת אין ספור כלים ומשאבים להשקיע בתוכן) אבל כמה זמן זה בדיוק אמור להחזיק? כך או כך, כמו כל ענקיות הטק שסביבנו, גם ספוטיפיי מתקדמת לקראת הפיכה למונופול, וזה כלשעצמו אמור להפחיד אותנו. (צליל הופמן)
Charli XCX - How I'm Feeling Now
בזמן שאחרים מדברים, צ'רלי פאקינג עושה. את האלבום החדש שלה היא כתבה, הלחינה, הפיקה ושחררה תוך חודש, במהלך בידוד הקורונה. אפילו העטיפה היא סלפי מחדר השינה הפרטי שלה. ולמרות הגימיקיות שבדבר, האלבום החדש הזה מצליח לעניין, לרבד ולשכלל את הנוסחה הצ'רלי אקסיאקסית, שכוללת טקסטים עצובים על רקע מוזיקה אלקטרונית סופר-מעובדת. הוא מתחיל כמעט רגוע, ברצף שירים קלים יחסית להאזנה ומידרדר, בצורה הטובה ביותר, לאיזה כאוס חסר ודאות בחלקו האחרון של האלבום, עם שירים כמו "Anthems" ו-"Party 4 u", שאלוהים יודע מאיזה מדור אפל בנפש הם נשלפו. זה אלבום רקיד ומרים אבל גם רעיל ומריר ועצוב ובודד. כלומר, אלבום קורונה מושלם. (עדן יואל)
Carly Rae Jepsen - Dedicated, Side B
"רגע, קרלי ריי ג'פסן לא הוציאה אלבום חדש לגמרי בקיץ שעבר, אחרי ארבע שנות שתיקה?", שאל אף אחד בעולם מלבד קאדר ההומואים שעוקב אחריה באדיקות דתית כמעט. והתשובה היא כן, אבל כמו בפעם ההיא לפני ארבע שנים, גם הפעם ג'פסן כתבה כמות פסיכית של שירים, והחליטה לשחרר אותם בשני מקבצים, כשניכר שאת החומרים המורכבים יותר היא שמרה למקבץ החדש. ומצחיק לדרג את שירי הפופ המתוקים של ג'פסן על ציר המורכבות, אבל בחיי שזה מה שזה. השירים החדשים עדיין קליטים מאוד, אבל ג'פסן מפסיקה לרדוף בהם אחרי פזמון קליט אחד, ובמקום זאת נותנת למוזיקה קצת לנשום. השירים החדשים הם פופ מהורהר ומעניין יותר, שיהפוך את ג'פסן, הלוואי אמן, לזמרת שתסכימו לשמוע בלי להתפדח. (עדן יואל)
יש לנו גם פודקאסט:
כמעט מפורסמים - שיחה על קולנוע, טלוויזיה ודברים שמפורסמים עושים. פרק חדש בכל שבוע, בספוטיפיי, באפל פודקאסטס, באפליקציית רדיו תל אביב ובאתר.
תמונה חיצונית: גטי אימג'ס - Daniele Venturelli, Jon Kopaloff, Mike Marsland, עידן לוצקי, אמזון