"לא שקט הוא הראש הנושא כתר", כתב וויליאם שייקספיר במחזה "הנרי הרביעי". האמת היא שהראש הזה אינו שקט גם כשהוא משאיר את הכתר במשרד. הנה, ראו את הפוליטיקאי שלפנינו, אולי המנהיג הנושא בתפקיד הקשה ביותר בעולם. הוא חוזר הביתה מיום עבודה ארוך ומתיש, רק רוצה להניח את ראשו הכבד על המיטה, ומה הוא מקבל? את אשתו הנרגנת, עם רשימת דרישות מפה ועד הבית הלבן. היא רואה בעצמה שותפה מלאה לדרך ("המורשת שלנו", היא מתקנת"), וכשהיא צריכה ממך משהו, היא תעיר אותך גם באמצע הלילה. "עשינו עסקה", היא מזכירה לבעלה, "הסכמנו על כך לפני שנכנסנו לבית הזה. ישבתי במושב הנוסע במשך עידן ועידנים. הגיע הזמן שאשב מאחורי ההגה". איך אפשר לצפות ממישהו לנהל מדינה כשזה מה שמחכה לו בבית?
אבל מספיק עם פוליטיקה ישראלית, בואו נדבר על "בית הקלפים".
קרב אבוד עם המציאות
הקלישאה אומרת שהמציאות עולה על כל דמיון. הוואריאציה הטלוויזיונית של הקלישאה היא, למשל, "לך תעשה סדרה על פוליטיקה ישראלית במציאות שבה סופה לנדבר גונבת עציץ מהחדר של רוחמה אברהם". שמואל הספרי בחר להתמודד עם הבעיה הזו באמצעות סאטירה מוקצנת, שלא לומר פארודיה, ב"פולישוק". בו ווילימון ב"בית הקלפים", לעומתו, התייחס לפוליטיקה האמריקאית במלוא הרצינות. התוצאה: סדרה שפוליטיקאים הם הראשונים להישבע בשמה. התובע הכללי, אריק הולדר, אמר שזו הסדרה הקרובה ביותר לתיאור מדויק של המציאות (והשווה את פרנק אנדרווד לדיק צ'ייני); חברת הקונגרס ג'קי ספיר קראה לה "בדיון פוגש מציאות"; והמעריץ ברק אובמה צייץ עם פתיחת העונה הקודמת: "בלי ספוילרים".
אבל הפוליטיקה האמריקאית יכולה להיות מופרכת לא פחות מזו הישראלית. בחמישי האחרון, למשל, פירסם ה"ניו יורק טיימס" כי אנשים הנמצאים ברשימת המעקב אחרי חשודים בטרור רשאים לרכוש נשק בארה"ב (ובעשור האחרון הם הצליחו לעשות זאת ביותר מ-90% מהמקרים). ממש באותו היום, מהקצה האחר של מפת האבסורד, סנאטור רפובליקני הגיע לדיון עם כדור שלג בידו כדי להוכיח שאין כזה דבר "התחממות גלובלית". לך תעשה סדרה על פוליטיקה אמריקאית.
אף ש"בית הקלפים" אינה סאטירה כ"פולישוק", לעתים היא מוקצנת לא פחות ממנה. זה נכון לסדרה בכלל, ולגיבוריה הארכי-נבלים בפרט. זו שיטה אפקטיבית להתמודד עם המציאות, כאמור, וליצור אלגוריה מעוררת מחשבה (מה אם אנשים כמו פרנק אנדרווד באמת יכולים להשתלט על הדמוקרטיה?).
אבל מבחן המציאות הוא לא האתגר הגדול ביותר שניצב בפני "בית הקלפים" בעונתה השלישית. האתגר הגדול ביותר – חוץ מהגרעין האיראני והחיים עצמם, כמובן – טמון בכך שהסדרה קפצה למעשה את הכריש בסיום העונה הקודמת. אחרי שאנחנו מלווים במשך שנתיים את פרנק אנדרווד במסע הנקמה המניפולטיבי וחסר הרחמים שלו בדרך לפסגה, קרה מה שהיה עתיד לקרות במוקדם או במאוחר – הוא כבש אותה. לאן הולכים מכאן?
"בית הקלפים" איננה "משחקי הכס", שמחזיקה קאדר שלם של מועמדים לכתר, ואף אחד שיושב עליו לא יכול להרגיש בטוח (בעיקר אם הוא מתחתן עם מרג'רי). "בית הקלפים" הייתה ותהיה תמיד הסדרה של פרנק אנדרווד. אם המרוץ שלו לצמרת הסתיים, יש חשש אמיתי שכל העסק הולך לאבד פופולריות יותר מהר מהקריירה של גבי אשכנזי.
אשת הברזל
כדי להתמודד עם הבעיה, בחר יוצר הסדרה בו ווילימון לקחת את רעיית הנשיא צעד אחד קדימה. בעונה השלישית קלייר מחפשת להפוך את התפקיד הייצוגי שלה – אף שאנו יודעים היטב שהיא מעולם לא הסתפקה בלדגמן זוגיות – לתפקיד "מעשי". מערכת היחסים בין פרנק לקלייר הייתה מבוססת מאז ומעולם על תועלתנות נטולת עכבות, אבל זו הפעם הראשונה שבה קלייר דורשת לא רק לתת, אלא גם לקבל. בעונה הקודמת תיארתי אותה כ"פרנק אנדרווד בנעלי עקב". ובכן, הגיע שלב ההוכחות. יש לקלייר שאיפות גדולות, והיא מתכוונת לדרוש מפרנסיס לפרוע את חובו. ומדוע לא? כמו שג'ון קנדי אמר פעם, "למה נבחרתי לנשיא אם אני לא יכול למנות את אחי לתפקיד שר המשפטים?".
אחרי שתי עונות שבהן פרנק נהנה מגב יציב, שאיפשר לו לנהל את המלחמות הסבוכות והמתוחכמות שלו בגבעת הקפיטול, נראה שהפעם המשענת מעורערת. לקלייר יש דרישות, ואיש אמונו דאג (מייקל קלי) כבר אינו היועץ הנאמן והבטוח שהיה פעם. זה קורה דווקא כשבבית הלבן הכל מתחיל להסתדר לו כמו בפנטזיה דמוקרטית של ארון סורקין – היריב הרפובליקני הגדול הוא סגן הנשיא, פעיל הטרור מחוסל באבחת מזל"ט, והעיניים כבר לטושות למרוץ הבא לנשיאות. יש איזה עניין קטן עם תמיכה בסקרים ותכנית ממשלתית בעייתית, אבל מי כמונו יודע שאי-שביעות רצון בסקרים או יומרות ממשלתיות נטולות כיסוי לא מעיפות אותך מכס השלטון כל כך מהר.
השאלה היא אם הצרות מבית, שלא לדבר על התפקיד הממלכתי וערימת המסננים שמפרידה בינו לבין החיים האמיתיים, יאפשרו לפרנק להמשיך ולהיות האיש שאהבנו לשנוא. פרנק, כפי שכתבתי בעבר, הוא אולי הגיבור הדמוני ביותר שהציעה לנו הטלוויזיה. הוא נטול מורכבות מוסרית מהסוג שגיבורי הטלוויזיה החדשה אוהבים להתייסר בה. הוא הורג כלב, זורק אישה אל פסי הרכבת, משתין על קבר אביו. הוא אולי מגלם נשיא אמריקני, אבל הוא מזכיר יותר את ולדימיר פוטין. הוא רע ללא תקנה. האם הוא יצליח לעשות את זה גם מעמדת מנהיג העולם החופשי?
צריך להחזיק לו אצבעות. אם ליווינו את פרנק אנדרווד עד לבית הלבן, המינימום שאנחנו יכולים לצפות ממנו הוא שיתחיל להותיר סביבו גוויות. בשביל מנהיגים שיושבים במשרד ולא עושים כלום אנחנו לא צריכים סדרת טלוויזיה.