זהו היום האחרון שבו מתנוססת על מסך ערוץ 11 בממיר השקופית "שידורינו הסתיימו". הערוץ הראשון הפך את השקופית לאיקונין במיתולוגיה של השידור הציבורי (פרופ' דן כספי המנוח קרא לספרו על רשות השידור "סליחה, תקלה"), וזה רק טבעי שהסיפור הזה מסתיים בשקופית. שקופית, ולא יותר.

הערוץ הראשון דעך בימים האחרונים באין רואה, כמו רמץ במדורת השבט שאף אחד כבר לא מתגודד סביבה, ובקושי נותרו צופים לכיבוי צופי. לרגע קצר בשבוע שעבר הייתה למדורה הזאת עדנה; כונס הנכסים דוד האן התנפל עליה במפתיע כבריון עם פח בנזין, והלהבות הפתאומיות לכדו את מבטם של אנשי תקשורת ואת זה של אחרוני הצופים ששתו ליבם אליה. העדנה הזו לא הייתה רק פתאומית – היא הייתה גם כוזבת. הרייטינג, אף שעלה מעט, נותר צנוע, הרחק מאחורי המהדורות המתחרות של הערוצים המסחריים. אפילו בערבו האחרון עלי מסכים לא נמצא מי שיביט ב"מבט". אבל לפחות נמצאו, ובשפע, מי שיספידו אותו.

כמו בסופו של כל תהליך גוויעה מתמשך, הרגעים האחרונים של "מבט" לא היו רגעים נעימים לצפייה. גאולה אבן נחנקה מדמעות, עובד אולפן קרע את חולצתו לאות אבל, הצוות התכנס לשירת "התקווה". לא נעים. הערב שבו דמעות שטפו את רוממה לא היה ערב לשפוך בו את הבטן המלאה על רשות השידור ועובדיה. לא שמחתי לאידם של העובדים וכאבם הכן והמובן, וחשתי בעוצמתו של הרגע ההיסטורי, אבל גם לא בכיתי בלוויה של "מבט". בסערת הסגירה החפוזה, הרגישות וההתרפקות על הנוסטלגיה – שתיהן התנהגויות אנושיות מובנות ומוצדקות – הפכו אחדים מאתנו למזוכיסטים. אם לא ברגעי האמת, אז לפחות בשוך הדמעות אנחנו צריכים לזכור: בכינו על האנשים שמעולם לא בכו עלינו.

כאן התפשלנו שידורינו

מי שבוכה על "מבט", בוכה מן הסתם על אותו מוסד מפואר ועתיר הישגים היסטוריים (שברובם זכה מן ההפקר, מתוקף היותו בודד במערכה). הוא כנראה לא צפה ב"מבט" בשנים האחרונות (את זה אפשר להבין, כאמור, גם מהרייטינג), שהיה מוצר טלוויזיוני נחות לא רק בהשוואה למתחריו, אלא בכל קנה מידה: עיתונאי, טכנולוגי, אתי. ומי שבכה על עובדי רשות השידור, כנראה לא שאל את עצמו מה הם עשו בשנים האחרונות כדי לשנות את גורלם בדרך ההגונה: לפעול למען הציבור אותו הם משרתים.

מובן מאליו שיש ברשות השידור עובדים מסורים ואנשי מקצוע מצוינים. חלקם אחראים לפניני הקלאסיקה שאנחנו מתרפקים עליהם היום. אבל הם גם היו שותפים – רבים מהם באופן אישי, כולם כחלק מוועד העובדים (ליתר דיוק – עשרות ועדי העובדים) הכוחני והמסרס – להתנהלותו הבלתי נסבלת של גוף רקוב ומסואב. הסיפורים שדלפו בשנים האחרונות מרוממה, אם מקרב אנשי הערוץ ויוצאיו (שגילו את הסטנדרטים הנהוגים בתקשורת המסחרית) ואם מקרב מי שבא עמו במגע (למשל, כמרואיין), חשפו ניוון בקנה מידה אימפריאלי.

שדר הספורט עמית הורסקי, למשל, סיפר פעם איך ערוץ 1 פספס את נחיתת אמרה סטודמאייר בישראל (אז כשחקן ב-NBA פעיל שנכנס כשותף בבעלות על הפועל ירושלים) בגלל שהצלם נטש את נתב"ג ברגע שהסתיימה המשמרת. אבי משולם, היום מנכ"ל רדיו תל אביב ובעבר מגיש ועורך בקול ישראל, פרש בסוף השבוע בפוסט פייסבוק מחשיך עיניים רשימה שלמה של ליקויים להם היה עד: צוות הפקה שנפרש עם שתי ניידות שידור ושולחנות פיקניק 15 מטר מבנייני הרשות כדי לשדר את הגרלת הלוטו, אנשים שמגיעים לשער בפיג'מה כדי לחתום על יום עבודה מלא.

האלמנטים חוזרים על עצמם מסיפור לסיפור כמו מוטיבים בסיפורי עם: אבטלה סמויה, אבטלה גלויה, כפילויות מיותרות, שעות פיקטיביות. נספחים לספר האגדה: דו"חות השכר (מפקח קול שמרוויח 70 אלף שקל בחודש ב-80% משרה, מנהל מחסן שמרוויח יותר ממח"ט) ו-18 דו"חות מבקר המדינה על אי סדרים.  וזה רק האופן השערורייתי שבו התנהל קו הייצור של רשות השידור; עוד לא דיברנו על איכות המוצרים (כאן, אגב, צריך לציין את ההבדל המובהק בין הערוץ הראשון הכושל לבין קול ישראל והחינוכית המצוינים). לכל אלו – מעילה מוסרית ומקצועית בהון עתק ציבורי – היו שותפים בעשורים האחרונים פוליטיקאים תאבי כוח, מנהלים רופסים ו/או מושחתים, ועובדים שזלזלו בשליחותם הציבורית. כן, גם עובדים.

אגרה זה לא כסף

החיסול הבהול של "מבט" היה אקט מכוער, אבל זהו רק שיאו האמוציונלי של תהליך המתה נחוץ להפליא ואיטי להחריד. רשות השידור הייתה בעשורים האחרונים (למעט, באופן אירוני, התקופה שבה ריחפה חרב הפירוק מעל ראשה ויונה ויזנטל מונה לעורכה הראשי) תצוגת תכלית של כל מה שרע בשירות הציבורי בכלל ובשידור הציבורי בפרט: התאבנות מקצועית, סיאוב אתי, פוליטיזציה ומינוי מקורבים. בשנים האחרונות, כשסכנת הפירוק מאיימת על רוממה, ניסו אנשי הרשות שוב ושוב לגייס את הציבור לטובתם. זכור לרעה הקמפיין במונדיאל 2014 (שסיפק כשלעצמו מופע תקלות ספקטקולרי של מחלקת הספורט) שבו עובדי הערוץ איימו ש"זה המונדיאל האחרון שתראו חינם", כמי שהפנימו את התפיסה המעוותת לפיה האגרה איננה תשלום. זה היה רק סמל לתהום שנפערה בין הערוץ לבין צופיו (צופיו הפוטנציאליים, יש לומר, מפני שצופים מעשיים כבר בקושי נותרו לו). אני לא יודע אם העובדה שהערוץ ביקש כך שוב ושוב את רחמי הציבור שבו זלזל במשך שנים רבות כל כך היא עיוורון, צביעות או נבזות.

בפני תאגיד השידור הציבורי "כאן" שעולה הערב לאוויר עומדות משימות מורכבות. הוא צריך להוליד את יציר הכלאיים המעוות של תאגיד החדשות החדש ולהגן עליו מפני סירוס פוליטי שנראה כרגע בלתי נמנע; הוא צריך להתמודד עם פוליטיקאים שקרנים וצבועים שמנהלים נגדו מסע שיסוי ולהוכיח כי הוא ענייני ונטול פניות; הוא צריך להציג בפני אותם פוליטיקאים הרכב מאוזן פוליטית עד אבסורד מבלי לפגוע ביושרתו וברמתו המקצועית; הוא צריך לקלוט כמחצית מעובדי רשות השידור (שיהפכו להיות הרוב בקרב עובדי התאגיד), שביניהם לבין העובדים שנקלטו בתאגיד פעורות תהומות של התנהלות מקצועית ומנטליות; הוא צריך להתמודד בעולם טלוויזיה עשיר, מתקדם ומוצלח מאי פעם ולעמוד בתחרות מסחרית מבלי להתמסחר; והוא צריך להוכיח את נחיצותו, חשיבותו ויתרונותיו של שידור ציבורי לציבור שידע רק מודל בינוני ובזבזני של שידור כזה, ושחלק ניכר ממנו כופר בצורך בו.

אבל יש ל"כאן" גם משימה אחת קלה למדי: הוא צריך להיות שקוף, נקי, מקצועי וטוב יותר מרשות השידור. אם הוא יעשה את זה, בעוד כמה שבועות לא תזכרו אפילו מי הגיש את המהדורה האחרונה של "מבט". סביר להניח שאתם לא זוכרים גם עכשיו.