ב"אמריקן ביץ'" יש עשר שניות מבריקות. אלו עשר שניות שבתווך שביניהן מצליחה לינה דנהאם להפוך את העולם שבראה בפרק – פעמיים.
ברגע השיא של הפרק השלישי בעונה השישית של "גירלז" (משודרת בישראל ב-HOT HBO וב-yes Oh), צ'אק פאלמר – הסופר המואשם בתקיפות מיניות – שולף את הזין מהמכנסיים. אפשר להניח שאת רוב הצופים הרגע הזה תופס בהפתעה; צ'אק בדיוק מצוי בשיאו של מסע המגננה המוצלח שלו. הוא כל כך מוצלח, עד שהאנה – שריטשה אותו באינטרנט – מוכנה לשכב לצידו במיטה. לשכב לצד אדם שזמן קצר קודם לכן ניאצה כעבריין מין. ולהגיד שהיא מצטערת. זה לא צ'אק שמתנצל על מעשיו המפוקפקים עם הצעירות שהאשימו אותו בעבירות מין; זו האנה שמתנצלת על ששפטה אותו. והוא סולח, "לא כועס".
אז למה עכשיו? האם זה הרגע הנכון לעשות, ובכן, מה שבזין שלך?
כן. משום שצ'אק פאלמר לא מחפש לשכב עם האנה. הוא אפילו לא מחפש להטריד אותה מינית. הוא רוצה להוכיח נקודה.
עם הזין ביד
הרגע הזה מגיע בשיאו של הדיאלוג שמנהלים צ'אק והאנה לאורך הפרק במרחביה המעוצבים של הדירה ובמרחביה האפורים של ההטרדה המינית. הרגע הזה הוא הרגע שבו הזאב המחופש חושף את מלתעותיו, שבו הרוצח הערמומי שולף את הסכין, שבו צ'אק מוכיח שהוא עבריין המין שהאנה – שכבר התחרטה – חשבה שהוא.
אבל דנהאם לא עוצרת כאן. אחרי עשר שניות של מבוכה (נעימת פסנתר כמעט קומית ברקע), האנה אוחזת בזין. וסיטואציה לא מינית בעליל הופכת שוב לספק-מינית, והמיטה נצבעת אפור, והעולם שוב מתהפך.
ההחלטה של דנהאם לתת להאנה לתפוס את הזין היא הרגע החשוב ביותר ב"אמריקן ביץ'". זה הרגע שבו מוכיח צ'אק להאנה – ודנהאם לנו – שבמערך הכוחות הקיים, נשים נדונות להפסיד. דנהאם עושה כאן שימוש מבריק ביוזמה של האישה – הקלף שבו משתמשים גברים רבים (לרבות צ'אק) כדי להסיר מעצמם אחריות על מעשיהם – כדי להמחיש דווקא את נחיתותה. אני לא יודע מדוע האנה שולחת יד לזין, אבל ברור שכעבור רגע היא נבהלת ומתחרטת. ובכן - מאוחר מדי. היא "רצתה את זה". אלא שאישה יכולה להיות קרבן גם אם היא שולחת יד לזין (שנחת בהפתעה על ירכה) וגם אם היא מוצצת ("מה זה בכלל מציצה בלי הסכמה?", תוהה צ'אק). מערך הכוחות כל כך מעוות, עד שהגבר מנצח גם כשהוא יוזם וגם כשהאישה יוזמת.
צ'אק מפציר קודם לכן בהאנה להישאר בבגדיה כדי "להתוות את הגבולות שנוחים לך", אבל הרגע שבו האנה תופסת בזין שלו מבהירה שרק הוא יתווה את הגבולות. תהיי ערומה או תהיי לבושה, תהיי סטודנטית מסונוורת בבוק-טור או כותבת מחוננת עם תודעה פמיניסטית מפותחת, תיכנעי בפני האינטלקט המזהיר שלי או תתעמתי איתו כשווה, תתפסי בזין כי אמרתי לך או תתפסי בזין כי רצית לתפוס בזין – זה בכלל לא משנה. הפסדת כשחצית את סף הדלת. הפסדת כשנולדת בת.
"אמריקן ביץ'" מצייר עולם נורא. בעולם הזה, גם בחורות אינטליגנטיות ועצמאיות כמו האנה הורבאת' נופלות כפתיות במלכודת הדבש של גברים מתוחכמים ונצלנים כמו צ'אק פאלמר. בעולם הזה, גם האישה הכי מיוחדת היא רק אחת מההמון, אחת מההרמון. בעולם הזה, צ'אק פאלמר כותב את הכללים ("את לא יכולה לתת לפוליטיקה להכתיב לך את מי לקרוא או עם מי לשכב, אלה הכללים שלי", הוא אומר להאנה, שעונה: "אקעקע את זה על גופי" – ואכן, אוהבת את פיליפ רות' ויוצרת מגע מיני עם צ'אק). שרטטי הגבולות של העולם הזה הם גברים. אין קרטוגרפיות ביחסים בין המינים.
החלילן ממנהמלין
לינה דנהאם לקחה את הגיבורה החזקה שלה והציבה אותה מול גבר חזק באופן כמעט קלישאתי (דמות שמשורטטת בקווים גסים - כמו אחדים מהרפרורים השתולים בפרק - אבל מתנהלת בתחכום ומשוחקת לעילא על ידי מת'יו ריס). היא הציבה אישה בעלת כוח (הכוח החדש, זה שמאפשר לנשים לפרסם את סיפוריהן ולהשיב אש לתוקפיהן, המגולם בדמותה של האישה הצעירה הכותבת פוסט באינטרנט) מול גבר בעל כוח (הכוח הישן, זה של הכסף והמעמד, המגולם בדמותו של הגבר המבוגר הכותב ספרים) – וזה מה שקרה.
זה קרה משום שבמקום לייצר מהסיטואציה מניפסט פמיניסטי, דנהאם ייצרה ממנה מניפסט ריאליסטי (כל תגובות הצופות אותן קראתי ושמעתי לא הדהדו הערצה עם גיבורה מעוררת השראה, אלא הזדהות עם קרבן). הבעיה היא, כמובן, שהריאליסטי הוא חתיכת דיכאון.
ובעוד רגע תישמע פתיחת הדלת, ובתו של צ'אק תקרא לאביה, וצ'אק והאנה ישבו בסלון ויקשיבו לבת המנגנת, וכל הנערות דקות הגזרה ונטולות הפנים ינהרו לצלילי החליל הפאלי שמנגן בביתו של החלילן החרמן מאפר ווסט סייד מָנְהֶמֶלִין (סצנה לא ריאליסטית בפרק ריאליסטי, ולכן אולי מתרחשת כבר בדמיונה של האנה), והעולם ישוב לקדמותו. זה הלקח העגום של לינה דנהאם מפרשת צ'אק פאלמר, הלקח שלה מהעולם הזה.
אבל חכו. זה אפילו לא הדבר הכי עצוב ב"אמריקן ביץ'".
הדבר הכי עצוב ב"אמריקן ביץ'" זה שגברים לא מדברים עליו. הדבר הכי עצוב ב"אמריקן ביץ'" זה שקראתי ושמעתי כל כך הרבה טקסטים ביקורתיים עליו – וכולם של נשים. הדבר הכי עצוב ב"אמריקן ביץ'" זה שזה ארבעה ימים שהפיד שלי מלא בסטטוסים, שיתופים, מאמרים וניתוחים עליו – ואף אחד מהם לא נכתב על ידי גבר.
אלו חיים מחורבנים
לינה דנהאם אמרה לא פעם שהיא איננה האנה הורבאת', ולא צריך להכיר את הנפש היוצרת באופן אישי כדי לדעת שזה נכון; אם הורבאת' "שמה זין על כל דבר" (כמו שאמרה בפרק פתיחת העונה השישית), דנהאם היא זו שמרגישה מחויבות תרבותית-חברתית-מגדרית-פוליטית מלאה לשים זין על דברים. הורבאת' היא "איזשהו קול של איזשהו דור"; דנהאם היא קול של דור. ולא רק בעיני עצמה.
"אמריקן ביץ'", מעבר להיותו פרק מדובר וחשוב, הוא תוצר מובהק (לטוב ולרע) של המעמד והיומרה של דנהאם. התמה, בניית הסיפור, ואפילו הבחירה ליצור פרק שעומד בפני עצמו – הכל נדמה כמותאם לרצונה של דנהאם לכונן יצירה שתהפוך לאבן דרך תרבותית ואקדמית, כזו שתנותח ותילמד ותזין מאמרים ומחקרים. כפי שקורה לא פעם לאורך "גירלז", ליומרה יש מחיר דרמטי; גם ב"אמריקן ביץ'" רכבת המטען שמנתבת דנהאם (הרצון "להגיד משהו") לא משתלבת במסילות הדרמה אלא מעוותת אותן. הפעם, זו האנה שהופכת ללינה. זו לא ההאנה שהכרנו – האנה שהכרנו הייתה שוכבת עם צ'אק – אבל זו ההאנה הכי קרובה ללינה שראינו. זו האנה שמדבררת את לינה. ולא במקרה, הכישלון של האנה להביס את צ'אק מהדהד את הכישלון של דנהאם להביס את המציאות.
לכל אורך הדרך שעומדת להסתיים, השיחה על "בנות" נשארה שיחת בנות. כיוצרת, דנהאם יצרה את אחת הסדרות החשובות בטלוויזיה. כפמיניסטית, היא בסך הכל דפקה את הראש בתקרת הזכוכית.
בעבר טענתי ש"בנות" היא סדרה חשובה, אך לא צריך להפריז בחשיבותה, מפני שהיא מתמקדת בפלח מסוים של החברה האנושית – ניו יורקריות מילניאליות מפונקות ואגוצנטריות – וכמעט לא מנסחת תובנות אוניברסליות על החיים. לאורך רוב התגלגלותה, זה עדיין נכון. אבל "אמריקן ביץ'" הוא פרק יוצא דופן. הוא הרגע שבו "בנות" נגעה בחיים עצמם. ואלוהים, אלו חיים מחורבנים.
אתם יודעים למה אלו חיים מחורבנים? כי גברים צריכים לשנות את האופן שבו הם מתנהגים לנשים, אבל גברים אפילו לא מדברים על "אמריקן ביץ'".