1. רגב
אי אפשר להגיד שהיא לא ניסתה. היא התאפקה, היא שמרה על קור רוח, היא נשכה שפתיים. במשך כמעט חודש הצליחה שרת התרבות והספורט מירי רגב להתנתק מחברת הכנסת מירי רגב – שלא לומר מ"חברת הכנסת מירי רגב בשבילך!" – ולעטות אדרת ממלכתית עד שאי אפשר היה שלא לתהות לאן נעלמו הכפיים. כל זה קרה, יש לציין, דווקא בשעה שעל רגב הומטרו חרפות וגידופים עם כניסתה להיכל התרבות המקודש והנאצל (או שמא יש לומר – נאצל בערבון מוגבל).
כנגד מנאצי שמה נופפה רגב כל העת בדגל הפלורליזם. היה נחמד לגלות שלרגב יש עוד דגלים לנופף בהם חוץ מדגל ישראל, אבל היה גם ברור שזה זמני. כבר בראיון לחדשות ערוץ 2 הבהירה, באמירה מעגלית ריקה, ש"אם צריך לצנזר – אצנזר". ובמילים אחרות: פלורליזם-פלורליזם, אבל בתנאים שלי. השבוע גילינו מהם התנאים שלה: "לא לספק תחמושת לאויבינו", כפי שהסבירה בנאומה בפסטיבל קולנוע דרום; ולא לסרב להופיע מעבר לקו הירוק, כפי שהגיבה להחלטתו של השחקן נורמן עיסא שלא להופיע עם תיאטרון חיפה בבקעת הירדן.
האירועים הללו - שהצטרפו להודעתה של רגב כי תבחן את תמיכת משרדה בכוריאוגרף ארקדי זיידס (שעבודתו "ארכיון" עושה שימוש בסרטונים של "בצלם") - מלמדים כי רגב לא מתכוונת להעביר משמרת מנומסת במשרד התרבות. היא רואה עצמה כקומיסרית לכל דבר. מתוך חרדה (מוצדקת) לשמה של ישראל בעולם, רגב שמה עצמה לשומרת הסף של התרבות הישראלית.
צנזורה - ורגב, כאמור, לא הכחישה שתצנזר כשתראה לנכון לעשות זאת - היא מדרון חלקלק. "לא לספק תחמושת לאויבינו" ו"לא לתת יד לפגיעה בתדמית המדינה" הם משפטים שמכשירים פסילה גורפת של כל דבר ביקורת. האם חשיפת פרשת קו 300 לא סיפקה תחמושת לאויבינו? האם הפגזת כפר כנא במבצע "ענבי זעם" לא פגעה בתדמית המדינה? ומה עם כל אותם אירועים בהם נשפטו חיילים על התנהגות בלתי הולמת בקרב? האם בכלל אפשר להעביר ביקורת פנימית מבלי שזו תהפוך, אולי, ל"נשק בידי אויבינו"? ואולי – רק אולי – ביקורת כזו היא דווקא חיזוק תדמיתה של המדינה כישות שמסוגלת להגן על עקרונות הצדק והמוסר בלי צורך בחרמות ובבתי דין בינלאומיים?
נורמן עיסא כתב כי איומה של רגב לבחון את התמיכה בתיאטרון אלמינא שהקים ביפו "גובל בסחיטה". עיסא טועה. האיום הזה לא גובל בסחיטה; האיום הוא סחיטה. הוא משתמש בתמיכה שמקבל עיסא בתיאטרון אחד כדי לדרוש ממנו לעמוד בסטנדרט המצופה בתיאטרון אחר. הוא מתעלם מפרמטרים ענייניים כמו "במה עוסק תיאטרון אלמינא והאם הוא ראוי לתמיכה ציבורית?", והופך את הקרב לאישי: רגב נגד עיסא. רגב דורכת על רגלו האחת של עיסא ביפו כדי לגרום לו להרים את הרגל השנייה מחיפה ולצעוד לבקעת הירדן.
(עדכון: היום התברר שתיאטרון אלמינא מסכים להופיע בבקעת הירדן, מה שמוכיח, ככל הנראה, כי האיום של רגב היה אפקטיבי)
הדיון סביב סירובם של שחקנים ויוצרים להופיע בשטחים הוא לגיטימי וחשוב. מקומה של המדינה לא צריך להיפקד ממנו. זה דיון מהותי לתרבות בפרט ולחברה בכלל, כיוון שהוא נוגע בגבולות חופש הביטוי. אם רגב רוצה לפתוח את תיבת הפנדורה הזו – וכדאי שתעשה זאת – עליה לעשות זאת מול מנהלי התיאטראות ואיגודי האמנים במסגרת דיון ציבורי, ולא כמלחמת איומים בפייסבוק. אם מירי רגב רוצה להיות, כפי שאמרה בפסטיבל ישראל, "השרה של כולם", כדאי שתתחיל להקשיב לכולם.
האנטגוניזם העוצמתי שעורר מינויה של רגב לשרת התרבות נובע מהדיסוננס שאין להכחיש בין דמותה הציבורית הוולגארית לבין דימויו המעודן של עולם התרבות (לפחות בעיני עצמו). אולם הקונפליקט האמיתי והמהותי בין השניים נובע מהיותה של רגב ניגוד מוחלט למה שמייצגות במידה רבה התרבות והאמנות: מחשבה חופשית, ביקורתיות וערעור על פרדיגמות. והרי ידענו שהקונפליקט הזה יתפוצץ במוקדם או במאוחר.
לפני כשבועיים יצאתי נגד העליהום שנעשה לרגב בתפקידה החדש. טענתי נגד הסגנון גס הרוח וחסר הסובלנות. השבוע סיפקה רגב טיעונים ענייניים כבדי משקל למתנגדיה ולמי שחשש מכניסתה למשרד. עד כה, ההתנגדות לרגב הייתה אמוציונלית וכמעט נטולת בסיס ענייני. עכשיו אפשר להניף את הדגל.
עוד באותו נושא:
- נורמן עיסא: מירי רגב מנסה לסחוט אותי
- תעזבו את מירי רגב בשקט
- בנט קבע: ההצגה שכתב מחבל תוסר מסל התרבות
2. בנט
סמיכות האירועים יצרה הקבלה מוטעית בין דבריה של רגב לבין החלטתו של שר החינוך נפתלי בנט להוציא את ההצגה "זמן מקביל" מסל התרבות. נדמה שלצידו של בנט עמדו טיעונים מוצקים מאלה של רגב כאשר החליט לאסור על מימונה הציבורי של הצגה המבוססת על סיפורו של המחבל הפלסטיני וליד דקה. כשמציגים זאת כך זה אפילו נראה מובן מאליו. ההחלטה של בנט אמנם מעוררת דיון ומחלוקת, אך בוודאי אינה מופרכת. לא בכדי הוא זכה לתמיכה מפוליטיקאים מהשמאל כמו ח"כ איציק שמולי ואלדד יניב.
הבעיה בפרשת "הזמן המקביל" היא לא ההחלטה, אלא האופן בו התקבלה. ועדת סל התרבות בחנה את ההצגה – פעמיים – ומצאה אותה מתאימה. בנט החליט בכל זאת לפסול אותה. למרבה האבסורד, בנט עצמו החזיר את העניין לדיון בוועדה, ואז בחר להתעלם מהתוצאות שלא קלעו לדעתו. אם ממילא אינך מתכוון להתחשב בהמלצות הוועדה, מדוע בכלל לכנס אותה? מדוע לנסות לייצר מראית עין של דיון? התשובה, כמובן, בגוף השאלה.
על פניו, אין שום בעיה עם העובדה שהשר בנט פסל את ההצגה שוועדת הסל אישרה. זה מונע משיקולים ערכיים, וזו – משיקולים אמנותיים-מקצועיים. כל אחד עושה את תפקידו, וכך ראוי שיהיה. אבל כשבוחנים את הדברים מבינים שההפרדה בין השניים אינה כפי שהיא נראית. בנט קרא את תסריט ההצגה ומצא אותה לא ראויה לתמיכה. כפי שהסביר הבוקר בראיון לרזי ברקאי בגל"צ, הוא סבור שהיא "מאנישה" את דמותו של המחבל. זו כבר לא ביקורת ערכית; זו ביקורת מקצועית, ואם יורשה לי – די מגוחכת. היא מגוחכת מפני שאי אפשר להאניש את האנושי. מחבל הוא אדם שעשה דבר איום – אבל הוא בן אנוש. גם אדם שעושה מעשים מפלצתיים הוא בן אנוש. בנט יכול לטעון, כמובן, שההצגה מציגה את המחבל באור אוהד (ולא "באור אנושי" כפי שאמר). אבל על כך בדיוק נתונה המחלוקת בינו לבין הוועדה, שמצאה שאין בה מרכיבים פוגעניים או מסיתים.
בנט הסביר שהוא אינו יכול להבין את מעשהו של המחבל. לדברי הבמאי והמחזאי בשאר מורקוס (בראיון ל"הארץ"), זו בדיוק מטרת ההצגה (שבנט לא צפה בה) – לנסות להבין את המחבל. בניגוד למורקוס ("אני יכול להבין למה דקה בחר בדרך הזאת בלי להסכים אתה"), בנט לא מבחין בין הבנה להסכמה ולקבלה. רבים לא עושים את ההבחנה הזאת. אבל בנט הוא לא "רבים"; הוא שר החינוך.
אני לא טוען שצריך לממן את "הזמן המקביל" בכספי ציבור. אני לא מתיימר לטעון דבר בעניינה, כי לא צפיתי בה (או קראתי את התסריט, כמו בנט). יתכן בהחלט שבנט קיבל את ההחלטה הנכונה. אבל עניין מימון ההצגה הוא שולי לעומת המסר המטריד באמת שעולה מהסיפור הזה: הממשק בממשלה החדשה בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי. כי מה שחשוב כאן הוא לא הפסילה, אלא האופן שבו היא נעשתה.
ההחלטה של בנט מדיפה ריח עז של קומיסריות. כן, שוב קומיסריות. החלטה של ועדה מקצועית, שאמורה לנטרל השפעות פוליטיות ואידיאולוגיות חיצוניות, נדרסת על ידי השר הממונה. אם זה המצב, בואו פשוט נפזר את הדרגים המקצועיים, ואיתם את מראית העין. איך אומר החיקוי של נפתלי בנט ב"ארץ נהדרת"? בואו לא נתבלבל. הכל פוליטי.