מירי רגב, שרת התרבות והספורט, נכנסה למשרדה החדש עם מטען כבד. יש בו גזענות, פופוליזם ושפע של גסות רוח. בארגז החפצים של רגב מונח דגל ישראל שמונף כסמרטוט זול של פטריוטיזם. גיליון ההתנהגות שלה, עם סעיפים כמו "הסודנים הם סרטן", הוא לא פחות ממביש. גם אמירות כמו "המשטרה לא חרבנה", "מירי רגב לא גַּנָּבה" ו"תגיד לי, אתה סתום?" לא ממש מתיישרות עם הסטנדרט המצופה משר הממונה על התרבות. לאור כל זאת, מפתיע לגלות שמי שמבזה את התרבות מאז השבעת הממשלה הוא לא השרה החדשה, אלא דווקא אנשי התרבות עצמם.
גברי בנאי, בראיון ל"וואלה!" בו כינה את רגב "בהמה", סימן את המגמה. רוב האמנים ואנשי התרבות היו מעודנים ממנו, אך לא פחות נחרצים. רובם קוננו – מי בהומור, מי ביגון – על מר גורלם וגורל עולם התרבות שניתן בידי השרה. עם זאת, הביקורת הייתה ברובה לגיטימית; רגב, כאמור, קנתה את תדמיתה ההמונית והנלעגת בזכות, ולשיפוט המוקדם היה בסיס איתן. היא לא הגיעה למשרד התרבות עם דף חלק, ואי אפשר לרחוץ בניקיון כפיך כששמך כבר הפך שם נרדף ל"כפיים!".
בסוף השבוע האחרון ביקש שלום חנוך להעביר את המחאה לפסים מעשיים, כשביקש למנוע את נאומה של רגב לפני הופעתו בפסטיבל ישראל. הפסטיבל, יש להזכיר, נהנה מחסותו של משרד התרבות, ולפיכך נאלץ לשלם את מס השפתיים הממלכתי שלו במנה קצובה של נאומים מאת פטרוני התרבות המקומיים. זה מיותר, זה משעמם, אבל זה מחיר פעוט בשביל לזכות בתמיכה כלכלית.
חנוך הסביר את התנגדותו לנאום רגב בכך שאינו מוכן לחלוק את הבמה עם פוליטיקאים. ההסבר הזה תמוה (במקרה הטוב) נוכח הסכמתו של חנוך לנאומיהם של ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ונשיא המדינה רובי ריבלין. האם הם לא פוליטיקאים? ברקת הוא נציג הפוליטיקה המקומית, איש קדימה לשעבר, ותומך מוצהר של בנימין נתניהו שאף הוזכר כמועמד לכהן בממשלה החדשה. ריבלין הוא איש הליכוד שנבחר בקולותיהם של פוליטיקאים. כמו רגב, גם הם נבחרו לכהן בתפקידים ציבוריים. במה שונה מעמדם הפורמלי מזה של רגב?
בבוקר ההופעה שאל מפקד גל"צ ירון דקל את רגב האם לדעתה חנוך היה מבקש למנוע גם נאום של זהבה גלאון, לו הייתה זו שרת התרבות. האמת היא שספק אם חנוך היה מבקש למנוע אפילו נאום של איש ימין הנחשב מהוגן כמו בני בגין או סילבן שלום. הרי הוא הסכים לנאומי ריבלין וברקת. המסקנה בלתי נמנעת: זה לא עניין של ימין ושמאל; זה עניין של מירי רגב.
תת תרבות
בשבוע שעבר הובילה פרשת השיימינג שהסתיימה להתאבדותו של אריאל רוניס למתקפת שיימינג נגדית כלפי האם שהתלוננה נגדו. זו הייתה הוכחה מתסכלת לסכלותם של המונים שלוקים בפזיזות הבריונית אותה הם מגנים. התופעה הזו – עיוורון בקנה מידה אבסורדי – חוזרת על עצמה בקרב החד-צדדי בין האמנים לרגב. הפסילה הגורפת והנחרצת, הבוז המתנשא ובעיקר חוסר הסובלנות המוחלט הם כל דבר חוץ מהתנהגות "תרבותית". אמירות כמו "בהמה", תנועות מגונות (כפי שהחווה בעלי נענע דיסק ניצן זעירא בהתייחסו לתרומת משרד התרבות למוזיקה) ושריקות בוז (כפי שספגה רגב בהופעתו של חנוך) – כל אלו הן כבר גסות רוח לשמה.
שכרם של אנשי התרבות יוצא בהפסדם. המחאה שלהם כל כך בוטה, גסה ועיוורת, עד שהיא הופכת – ממש כמו שריקות הבוז – לקונטקסט מנותק מהטקסט. זו מחאה אמוציונלית, אישית ולא עניינית, ולפחות בינתיים – מנותקת מהמציאות. בדרך היא גם מאשררת תפיסות מקובלות על עולם התרבות (שמאלני, אליטיסטי, מתנשא) והופכת מלכתחילה את ההתנהלות מול שרת התרבות לא לשולחן דיונים, כי אם לזירת קרב.
אם יש מישהו שבכל זאת ראוי למחמאות בסיפור הזה, זוהי רגב. יכול להיות שרגב עוד תגשים את כל תחזיותיהם הקודרות של אנשי התרבות ("זה כמו שג'ק המרטש יהיה ממונה על מעמד האישה", כתבה הקומיקאית אודיה קורן), אבל בינתיים היא מתנהלת בשיקול דעת, בפייסנות ובבגרות שלא ראינו ממנה בעבר. התגרנית הגדולה של הכנסת ה-19 הפכה לכוהנת ניו-אייג'ית של פתיחות וסובלנות. תנו למירי רגב דגל, והיא "מירי רגב שכונה". תנו לה תיק, והיא מופת של התנהגות ממלכתית. מה נאמר? כפיים.