בשנת 2006, רייטינג של 24.3% היה נחשב להישג מרשים אבל גם בר השגה. הימים הם ימי ערוץ 2, היום הספציפי היה היום של רשת, ועשרות אלפים צפו בליאור שליין מביא למסך את מה שנראה ונשמע כמו החלום הכי גדול שלו: "גריל", גרסה מקומית לפורמט ה-"Roast" האמריקאי. האם אותם 24.3 אחוזים זוכרים משהו מהערב הזה? סביר להניח שלא. אני, ומן הסתם עוד כמה מכורי טלוויזיה וקומדיה ארסית, דווקא זוכרים את הרגע הזה טוב מאוד ולא לטובה.

אירועי הרוסט הם יותר ממשדר טלוויזיוני של פעם בשנה-שנתיים, הם מוסד. קבוצת קומיקאים ומפורסמים מדרגות שונות מתאגדת לחגוג את הקריירה של אחד מעמודי התווך בתרבות האמריקאית, וב"חוגגת" הכוונה חובטת בו ללא הכרה תוך דריכה על כל נקודה רגישה. מאז 2003 רשת קומדי סנטרל היא זו שאמונה על הפקת ושידור האירוע, שחגג לא מזמן 70 שנה על כל גרסאותיו, ושמות הנצלים הם כאלה שגם ישראלים יזהו בלי בעיה: פמלה אנדרסון, צ'ארלי שין, דונלד טראמפ, רוזאן בר, ג'סטין ביבר ועוד כוכבים מושמצים וספורטיביים.

כל רוסט הוא חג בשביל חובבי הקומדיה המרושעת. הבדיחות השחורות והקשות ביותר שתשמעו בחייכם כנראה יגיעו משם. ברוסט של יו הפנר, למשל, שנערך שבועיים בלבד לאחר אסון התאומים, גילברט גוטפריד התנצל על האיחור והסביר שהמטוס שלו עשה עצירת ביניים בבניין האמפייר סטייט. במותג כזה, הכוכבים האמיתיים הם לא רוברט דה נירו, קארי פישר או מייק טייסון (כולם השתתפו בעבר) - אלא דווקא שמות שכמעט שלא מתקיימים מחוץ לעולם הקטן הזה: ג'ף רוס, ניקי גלייזר או גרג ג'ירלדו. מי? בדיוק.

במשך שנים, שליין, אדם שלא ניתן לפקפק במחויבות שלו לקומדיה כתובה היטב, חלם על הרגע בו המותג יעשה עלייה. בשנת 2006 זה קרה, ומי שהתנדבה להיות שפנית הנסיון היא רבקה מיכאלי, מי שאין תפקיד שגדול למידותיה ואין פרויקט שיגרום לה ליותר מדי מבוכה.

כבר מהרגע הראשון היה ברור שמשהו לא עובד: במקום קולקציה מצומצמת של כמה מטובי הקומיקאים ואנשים מעברו של הנצלה, הסט של "גריל" היה בנוי משולחן סדר בלתי נגמר, סביבו ישבו לא פחות מ-14 פאנליסטים שעלו בזה אחר זה "לעלוב" ברבקה'לה. מנחה הערב, ה"רוסטמאסטר", היה כמובן שליין, שגם כתב חלק גדול מהבדיחות יחד עם כותבים כמו שחר סגל ויונתן ברק. שליין הביא איתו שמות מתבקשים כמו גורי אלפי, שי אביבי ורועי בר-נתן, ולצדם אפשר היה למצוא אנשים שפחות ציפיתם למצוא באירוע הומוריסטי וארסי כמו זה: גיא מרוז, אביב גפן (מילא), חיים יבין ואפילו אילנה דיין. אותם שמות אקראיים, אגב, דווקא מתגלים לרוב בתור המצחיקים ביותר או לפחות כאלה ששכרו את הכותבים המבריקים באמת.

מצפייה חוזרת בערב הזה יותר מעשור אחר כך התמונה ברורה: למעט הסטים של גפן ודיין, שאר הבדיחות ב"גריל", על כל קטעיו החפוזים והמרושלים, לא שרדו את מבחן הזמן בשום צורה. כמה בדיחות נראה שכבר שמענו בכל מקום אפשרי, ואחרות, כמו "מני פאר הוא לקומדיה הוא מה שמני מזוז לקומדיה" (שליין), ממש שמענו ברוסטים ישנים - עם דרו ומריה קארי, בהתאמה. גם כשהבדיחות הרגישו מקוריות, הן היו רחוקות מלהיות גסות ובוטות כמו אלה של המקור. שליין אמנם הבטיח בפתיחה "ערב חסר רחמים אך מלא אהבה" אבל התוצאה, מה לעשות, הייתה מלאה בשניהם.

עוד בעיות? בבקשה: כמעט כל סט שני בערב היה בכלל מערכון מוזיקלי לא מצחיק במיוחד, ואפילו השימוש בחקיין - שיטה שמצליחה לא מעט ברוסטים האמריקאים - לא השאירה חותם כלשהו כשאלי יצפאן חיקה את יוסי בנאי, שהלך לעולמו ימים בודדים אחר כך. אם זה לא מספיק, הפאנל הרחב כלל מלבד מיכאלי רק עוד שתי נשים - דיין ועלמה זק - וזה עוד לפני שדיברנו על בדיחה כמו זו של חיים יבין, על כך שברשות השידור היו קוראים למיכאלי "המזוזה" - שמרגישה קצת פחות מצחיקה והרבה יותר עצובה. הפיילוט הפך לספיישל חד-פעמי, ו"גריל" כמעט שנשכחה.

מאז אותו ערב, נדמה ששליין לא ויתר על החלום שלו. שנתיים אחר כך הפורמט קם לתחייה לרגע, במסגרת אירוע בימתי בו קומיקאים (ורובי ריבלין) צלו את מוטי שקלאר, ובאותה שנה אף החלו לצוץ דיווחים על חזרה לטלוויזיה, עם נצלים כמו אסי דיין, גידי גוב, אריק איינשטיין ואורי זוהר. איכשהו זה לא קרה. ב-2013, בימי "מצב האומה", שליין ניסה פעם נוספת, ומבחינת איכות הכתיבה הפעם זה גם הצליח לו. בר רפאלי, עידן רייכל, זאב רווח ומיקי חיימוביץ' הגיעו בזה אחר זה להיצלות על ידי חברי הפאנל הקבועים של התכנית אבל הפינה לא החזיקה מעמד.

אם נצא מנקודת הנחה שמוסד הרוסטים הוא כזה שישראל צריכה - ותאמינו לי, היא צריכה - צריך להבין מה בדיוק השתבש. בראיון משנת 2016 לגבי גזית, מיכאלי סיפקה לכך רמז אפשרי: "הייתי היחידה שהסכימה שייצלו אותה מול כולם", היא אמרה, "אחריי כבר לא מצאו". מתבקש להניח שהבעיה טמונה בשמרנות של הישראלים, כזו שלא תצליח להכיל עלבונות כל כך מרושעים ואישיים בפריים טיים. אבל על אילו עלבונות בדיוק מדובר? הערב המרושע שהובטח לי התגלה כלא יותר מ"חיים שכאלה" עם עקיצות פה ושם. הפתרון הזה כל כך קל שהוא מרגיש קצת פשוט מדי.

אולי הסיבה לכישלון היא לא שמרנות, אלא דווקא חוסר בשלות נכונה לשעתה? אם כן, יש סיבה לאופטימיות. ישראל, כך נראה, השתנתה בכל הנוגע לטלוויזיה "לא נחמדה". כמה מהדמויות היותר אהובות של השנים האחרונות על המסך, מהמפקד רוני (גל תורן) ב"האחיות המוצלחות שלי" ועד כוכבה (קרן מור) ב"קופה ראשית", הן כאלה שמתמחות בעוקצנות ובבריונות. גם שמות כמו אסף אמדורסקי ורותי ברודו, אנשים שהגיעו על תקן השופטים האכזריים והלא-מתנצלים לתכניות הריאליטי, דווקא התקבלו באהבה על ידי הקהל למרות, ואולי בגלל, שבמשך יותר מדי זמן אי אפשר היה לראות טיפוסים כאלה על המסך.

בואו נודה בזה: הקהל הישראלי סוף סוף מאס בנחמדות. יותר מזה, הוא למד להבחין בניואנסים שבין דמות מרושעת לחלוטין לבין כזו שבאה ממניעים טובים והתוצאות, מה לעשות, קצת מתפקששות לה. זו בדיוק הנישה בה תכנית כמו "גריל" יכולה, גם בעידן היפר פוליטיקלי-קורקטי כמו היום, להצליח. כל מה שהיא צריכה הוא ללכת בזהירות מספיק גדולה בין יראת כבוד כלפי איש השעה לבין עלבונות שאין להם שום סאבטקסט שנון. הטלוויזיה הישראלית אמנם פספסה כאן בענק, אבל עוד לא מאוחר להתחרט. התשתית מוכנה, המעריצים עוד לא התייאשו, הקהל עשוי להפתיע - ואילנה דיין, ממה שאני מבין, עדיין זמינה.