למרות שתמיד כיף להשתמש במונח הזה, מעטות ההצלחות בתעשיית הבידור שהן סיפור סינדרלה ממשי. גם עם נינט טייב, לצורך העניין, אפשר לספור את רגע הפריצה או לפי "ים של דמעות" או לפי האודישן הראשוני. אבל יש סיפור סינדרלה אחד שקרה באמת, ומציין עשור ממש בימים אלה. סיפור מעורר השראה של אישה שלא הייתה מוכרת עד אותו לילה, כי היא בכלל לא הייתה קיימת. הסיפור של אדל דזים.
אלה הימים הראשונים של מרץ 2014, ובלוס אנג'לס נערך טקס האוסקר ה-86 בהנחיית אלן דג'נרס - כן, הטקס עם הסלפי ששבר את הרשת. עוד מעט יעלה לבמה צוות "12 שנים של עבדות", ומוקדם יותר פרס סרט האנימציה הלך ללהיט "לשבור את הקרח", או פשוט "פרוזן". ממש עוד רגע יוכרז הזוכה בקטגוריית השיר המקורי, אבל קודם צריך להציג את המועמד האחרון שטרם הושמע על הבמה הערב. ג'ון טרבולטה עולה, מוכן להוביל לביצוע של "Let It Go" מאותו "פרוזן", אחד השירים הטובים בתולדות דיסני שמיד ייקח בהליכה את הקטגוריה שלו. אף אחד באולם או בקהל לא מצפה למה שיקרה שנייה לאחר מכן.
"תמיד יהיה לי מקום מיוחד בלב למחזמר הקולנועי, ולשירים שיוצרים את הרגעים הזכורים ביותר", מספר טרבולטה. "קבלו בבקשה את המוכשרת בצורה מרושעת, האחת והיחידה, אדל דזים".
עד 2 במרץ 2014, לא הייתה בעולם אישה שקוראים לה אדל דזים. גם לא קרוב לזה. טרבולטה התכוון להציג את אידינה מנזל: זמרת, שחקנית, אגדת ברודוויי והקול מאחורי אלזה ב"פרוזן". הכישרון הבלתי ייאמן שלה הוא זה שהפך את "Let It Go" לשיר הילדים המצליח של העשור, אחרי שמנזל פרצה בעבר במחזמר "רנט", המשיכה משם לתפקיד שכבר הפך למיתולוגי ב"מרשעת" (כלומר "וויקד", מכאן משחק המילים של טרבולטה), ומאז גילמה את אמא של ליאה מישל ב"Glee" ואת אשתו של אדם סנדלר ב"יהלום לא מלוטש" ו"את מה-זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי". הרבה תארים לאישה שאכן יש הרבה דרכים לתאר, אבל אף אחת מהן אינה השם שטרבולטה העניק לה באותו רגע אוסקרי.
כמובן שבאוסקרים לא היו יכולים שלא למנף, ושנה לאחר מכן טרבולטה חזר לאותה במה - הפעם עם מנזל עצמה, שקראה לו "גלום גוזינגו". מצד אחד זו הייתה סגירת מעגל לפדיחה משעשעת, אנושית, ויראלית בטירוף ודי מדהימה. מצד שני זו הייתה פתיחת מעגל חדש, עם מה שהוא ככל הנראה העשור הכי מקולל בתולדות האוסקר והוליווד כולה: ב-2017, שלוש שנים אחרי לידתה של אדל דזים, וורן בייטי ופיי דאנאוויי יעניקו את האוסקר ל"אור ירח" אבל בכלל יקראו לבמה לצוות של "לה לה לנד". חמש שנים נוספות יחלפו, ולאף אחד לא יהיה אכפת מי זכה כי כולם ידברו על הסטירה של וויל סמית' לכריס רוק. בין לבין יהיו גם מחאת ה-OscarsSoWhite#, תנועת מי-טו, מגפה עולמית ושביתה כפולה שתשתק את הוליווד. במציאות שבחוץ אלק בולדווין יירה למוות בצלמת, שזה לא באמת קשור אך עדיין ראוי לציון. אז מה כבר יכול לקרות עוד קצת יותר משבוע, בטקס האוסקר ה-96? בגדול, מה שרק תרצו.
גם בלי לגלוש למניפסט על שוביניזם של התת-מודע, אירוע "אדל דזים" הוא הרבה יותר מעוד פדיחת ענק ויראלית. עד היום יש לו אדוות בשיח על תרבות הפופ, פשוט בשוליים, והצרכנים שלה למדו ממנו כמה שיעורים חשובים: למשל, שג'ון טרבולטה לא איתנו. באופן הכי מהותי שיש. האיש שחגג לאחרונה 70 הוא החייזר שהצליח להתברג הכי גבוה שאפשר בהוליווד. למשל, שאידינה מנזל איננה אישה מפורסמת *באמת*. חשובה, מוכשרת, משפיעה על הקהל הרלוונטי שלה, על זה אין שאלה. פשוט מעט מדי אנשים צפו בטרבולטה שוחט את השם שלה והבינו שקרתה תקלה.
אבל השיעור החשוב מכולם שאדל דזים לימדה אותנו, ברגעי קיומה הקצרים, גדול יותר מטרבולטה או מנזל. הרי בלבולים בשמות היו ויהיו - הנשיא ביידן ממש עושה על זה קריירה - וכך גם מקרים בטעם רע שמסבכים כהוגן את המתבלבלים. תשאלו את ראש הממשלה לשעבר בנט, ששוחח עם אביו של בראל חדריה שמואלי ז"ל ובטעות קרא לו יוסי. ומה שאדל דזים לימדה אותנו הוא שתקרת הזכוכית לג'ון טרבולטות הבאים לא סתם גבוהה, אלא בלתי ניתנת להשגה. שבורה לרסיסים. כי טרבולטה, מנותק ככל שיהיה, עדיין חי בתוך תעשייתו. סביר להניח שהוא היה יודע איך קוראים למנזל, אם רק הייתה כוכבת גדולה כפי שמגיע לה להיות. בכל זאת, אישה שהיא "וויקדלי טאלנטד" ו"וואן אנד אונלי" לפי התסריט שנכתב לו.
קצת פחות מ-20 שנה מפרידות בין טרבולטה למנזל, מבחינת גיל זה בקושי דור שלם. אבל מבחינת הוליווד? ועוד איך. כי כוכבי קולנוע גדולים - אמיתיים, הוליוודיים במלוא מובן המילה - הם זן הולך ונכחד. יש את טום קרוז, בראד פיט, מריל סטריפ, שון פן או ג'ורג' קלוני, וכולם בני 60 ומעלה. עשור מתחתם נמצאים ג'וליה רוברטס או ג'ניפר אניסטון, וויל סמית' או רוברט דאוני ג'וניור, אך הם איתנו כבר נצח ומרביתם פונים יותר ויותר לטלוויזיה. אפילו לאונרדו דיקפריו חוגג תכף 50, וגם הוא סוחב איתו קריירה שהתחילה עוד בניינטיז. איפה הם ואיפה מנזל, שהגיעה למיינסטרים האמריקאי המובהק רק לפני עשור, כשהיא בת 42.
בימים שבהם המחזור ההוליוודי שמעל כל הנ"ל היה בשיאו, היה ברור מי הכוכבים שבאים לרשת אותו. והיום? הסיכויים של מרגו רובי, טימותי שאלאמה, פלורנס פיו או טום הולנד לתחזק איי-ליסטיות על פני עשורים רבים נראים מגוחכים לחלוטין. גם אלה של גל גדות, למען הסר ספק בקרב הפרובינציאליים. מפץ הקומיקס של מארוול ו-DC עוד יצר אופק תעסוקתי מסוים עבור הג'ייסון מומואה והסקרלט ג'והנסון למיניהם, אבל הקריסה שם נראית בלתי נמנעת וקרובה מתמיד. ואפילו אם אקוומן יצליח להחזיק את הראש מעל המים, זה ישמור על מעמדו של מומואה רק בגבולות הז'אנר הספציפי. הוא לא ברוס וויליס הבא, כי כשברוס וויליס היה בגילו הוא כבר היה ברוס וויליס.
חובבי ברודוויי ידעו מי זאת אידינה מנזל הרבה לפני ש"פרוזן" הפך מיוגורט למותג אנימציה. חובבי גיבורי העל יודעים מי זה כריס המסוורת', בניגוד מוחלט להורים שלהם או לדור הצופים הצעיר שיצמח עוד מעט. לראיין ריינולדס אומנם יש גוף ונתונים בקופות שאפשר רק לקנא בהם, אבל גם הוא פספס את הכרטיס לרכבת שהייתה עוזרת לו להפוך לכוכב הוליוודי של פעם. כזה שיכול לשבור קופות, לסחוף את המבקרים ולהיכנס לדברי הימים הקולנועיים תוך שנה אחת. המשותף לאלה, או לאחרים מדורם, הוא שלעולם לא יגיעו לרמות המוכרות של טרבולטה וחבריו. וזו תוצאה של אותו ביזור תרבותי מוחלט שנוכח בטלוויזיה ובמוזיקה, שמקדש את הנישות על חשבון מדורת שבט ברורה אחת. כי בדיוק כמו שאידינה מנזל הייתה יכולה באותה מידה להיקרא אדל דזים, כך זנדאיה יכולה להיקרא עובדיה. בלי טרגוט לקהל הנכון, כל בלבול עתידי שכזה יהיה בבחינת עץ נופל ביער. וכשטרבולטה של 2054 יציג את ה"וואן אנד אונלי" הבאה למרות שבכלל לא שמעתם עליה, הבעיה לא תהיה בשם שלה אלא באלגוריתם שאתם מסתמכים עליו. אחרי שהקדמה לקחה לנו את מושג האמת, כל הסימנים מראים שהכוכבנות הקלאסית היא המוסד הבא להיעלם מכאן.