בפעם הראשונה שביקרתי בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, אי אז בתחילת הניינטיז, צפיתי בהצגות אוונגרדיות ובועטות שאתגרו את הקונספט המוכר של תיאטרון. אחרי אותה חוויה בלתי נשכחת, הצפנתי בכל שנה מחדש לעכו, ראיתי הצגות טובות יותר וטובות פחות, אבל לאורך השנים הפסטיבל התחיל לאבד מקסמו ואפילו התמסד והתמסחר קצת, ואותו ריגוש בתולי לא הופיע שוב מאז לצערי.

מיואש מהמרדף הנואש אחר האגרוף בבטן המיוחל, הפסקתי לפקוד את האירוע על בסיס שנתי קבוע, אך מבט חטוף בתכנייה העשירה והמסקרנת של הפסטיבל הנוכחי, הבהיר לי שהשנה מוכרחים לתת לו צ'אנס, מה שמהר מאוד התברר כהימור משתלם ביותר. אמנם לא פשוט לבחור מתוך הרפרטואר המבטיח והמגוון, אבל שתי הצגות שממש לא כדאי לכם לפספס השנה הן "החייל הרזה" שבטוח גורמת לחנוך לוין לחייך בקברו ו"הֶלְיוֹגַבַּלוּס", הצגה שהיא אירוע תיאטרוני חלוצי אמיתי.

אין תמונה
רועי אסף. החייל של כולנו
"החייל הרזה" הוא מחזה של חנוך לוין האגדי שמועלה לראשונה על הבמה בישראל. במרכז עלילתו ניצב סוסיא, חייל רזה ששב מהמלחמה אל ביתו, שם מחכים לו אשתו ובנו, או לפחות זה מה שהוא חושב. סוסיא מגלה שחייל אחר, שמן יותר, תפס את מקומו ומבין שהוא ממש לא הסוסיא היחיד בעולם. מעבר להומור הגאוני שאין דומה לו ולאירוניה המופלאה והמפורסמת של לוין, מדובר כנראה בטקסט הפילוסופי ביותר שכתב. "החייל הרזה" היא יצירה מאוד מצחיקה ומרגשת, אבל משהו בסוסיא המעורער בעצם קיומו מצליח להטריד גם את הצופה, ומשאיר אותו עם מלא תהיות שלא מניחות הרבה אחרי שההצגה נגמרת.

אין ספק שלביצוע המופתי של רועי אסף, שמגלם את דמותו של אותו חייל רזה, יש קשר ישיר לכך. אסף מפתיע בכל ניואנס הכי קטן ומוכיח פעם נוספת למה הוא אחד השחקנים הטובים ביותר שעובדים כיום. אל תטעו לחשוב שהוא גורם לשאר הקאסט להחוויר - עלאא' דקה כובש ומרגש, אייל נחמיאס נפלא (בייחוד בביצוע הקורע למונולוג הנוד והפטמה), נינה קוטלר פנטסטית וגם טומי צור (בנו הקטן של ערן) מפתיע, כשעל כולם מנצח הבימוי החכם, הרגיש של טל ברנר. למרות שלא מדובר בהפקה אוונגרדית במיוחד, זהו תיאטרון במיטבו שנוגע בשלמות. בהחלט מצרך נדיר במחזותינו.

הליוגבלוס (צילום: מיקה קושלביץ)
שלומי ברטונוב וישי בן משה הולכים עד הסוף ב"הליוגבלוס" | צילום: מיקה קושלביץ
"הליוגבלוס", לעומת זאת, נמצאת תחת ההגדרה המילונית של אוונגרד. על הנייר היצירה נכתבה בהשראת ספרו של ארטו "הליוגבלוס או האנרכיסט המוכתר", שעוקב אחר תקופת כהונתו כקיסר של הנער האנדרוגני הליוגבלוס באימפריה הרומית, אך בפועל מדובר בהצגה שהיא בין מיצג למפלצת. בעיקר לא דומה לשום דבר שראיתם אי פעם על הבמה, שזה הישג לכשעצמו. נדרשת כאן אזהרה, ההצגה לא קלה לעיכול בלשון המעטה, והיא כוללת בין השאר סצנות סקס שהולכות מאוד רחוק, עירום מלא, סירוסים מחרידים וקשים לצפייה ואפילו השתנות על הבמה. כלומר שחקן אחד משתין על שחקן אחר ששוכב על הרצפה עירום במשך כדקה (שמרגישה כמו נצח) וללא מרחק אסתטי מהקהל, כלומר ממש עליו.

היצירה המטלטלת הזאת היא לא עוד פרובוקציה לשם הפרובוקציה. מאחורי כל אקט שקורה על הבמה יש נימוק. אריאל וולף שעיבד וביים את מופע האימים של "הליוגבלוס", מסתמן כאחד היוצרים היותר מעניינים בארץ אחרי השיעור המאלף בתיאטרון עם ביצים מהו, שהוא מעביר את הקהל. תיאטרון שלא מפחד לבדוק גבולות וללכת עד הסוף, תיאטרון שלא נשען על המילה הכתובה אלא על הפעולות, תיאטרון שמבקש להמציא מחדש את החוויה התיאטרונית, שלא מנסה לרצות את הקהל בדקדנס המוכר והממוחזר אלא מבקש להרעיד ולזעזע את אמות הסיפים. אז כן, "הליוגבלוס" היא אולי ההצגה הכי מזעזעת שראיתי אי פעם אבל במובן הטוב ביותר של המילה.

הליוגבלוס (צילום: מיקה קושלביץ)
עדי גילת וירון מוטולה מכשפים ב"הליוגבלוס" | צילום: מיקה קושלביץ
בנוסף לעבודת הבימוי המבריקה של וולף, כל אחד מהשחקנים המבצעים מצליח להטיל על הקהל כישוף בלי יוצא מן הכלל. שלומי ברטונוב הוא שד מוכשר עם נוכחות בימתית נדירה בתפקיד הראשי אותו הוא חולק עם נעמה פרייס המצוינת, יחד הם יוצרים את הליוגבלוס שהוא גם גבר וגם אישה. ירון מוטולה נהדר כהרגלו, שרון שטרק מהפנטת, עדי גילת מציגה קשת של צבעים ואיכויות משתנות מרתקות וישי בן משה שובה עין ולב. מרגישים עד כמה כל אחד מהם מתמסר לחלוטין לתפקיד, והביצוע המפעים שלהם הוא סוד הכוח האמיתי של היצירה החד פעמית הזאת. גם קולה המרטיט של קארין שיפרין, זמרת האופרה האדירה ששרה לייב לאורך ההצגה וגם התפאורה, שהיא למעשה מבנה הרפקטוריום הצלבני העתיק, מוסיפים המון ליצירת האשליה והופכים את החיזיון החד פעמי הזה להצגה של פעם בחיים.     

אם טרם ביקרתם בפסטיבל, זו חוויה מומלצת לכל אדם בלי קשר לחיבתו לתיאטרון (או סלידתו). ממש לא חייבים לבוא כדי לראות הצגה, שלל מופעי הרחוב שמתחילים משעה 18:00 (כולם מציגים לקהל הרחב בחינם) בשילוב עם העיר העתיקה, השוק והנמל יוצרים קרנבל חוויתי, הפנינג תרבותי לא שגרתי ומאוד מהנה שמתאים לכל גיל. כל זה בלי שאפילו הזכרתי את החומוס (אגב, שמסיה לא פחות אלוהי מסעיד). ואם אתם מגיעים לפסטיבל ביומיים הקרובים, תדאגו להזמין מראש ל"הליוגבלוס" ו"החייל הרזה", כי למרות שהן מציגות שלוש פעמים ביום, הכרטיסים הולכים ואוזלים.