אמש (ג') הושק תיאטרון חדש בישראל, תיאטרון תל אביב, אירוע חשוב ומשמח מאוד לכשעצמו. הבעיה היא שאמש הושקה גם ההצגה הראשונה של התיאטרון, המחזמר "פלאשדנס". הסרט המצליח מהאייטיז זכה לעיבוד בימתי ראשון בווסט אנד הלונדוני לפני כעשור, וכעת עולה לראשונה על במה עברית כשרה. העניין הוא שהסרט עצמו בקושי עומד במבחן הזמן, אולי רק אם גדלתם עליו ושמרתם לו חסד נעורים, אבל לקהל חדש הוא פשוט לא יעבוד. העלילה המיושנת שלו לא רלוונטית יותר לימינו, ומעבר לעובדה שהיא סובלת מסקסיסטיות, מיזוגניות ואף לסבופוביה במסווה של פמיניזם בשקל תשעים, היא די שטחית, רדודה ולא מספיק סוחפת. את סיפור הסינדרלה של אלכס, הבחורה שרק רוצה לרקוד, שמענו כבר בלי סוף. דמותה, כמו כל שאר הדמויות בסיפור, קריקטוריסטית ונטולת רבדים. האמירה היחידה שתצליחו לדוג מהיצירה היא שלפעמים חלומות מתגשמים. עמוק.

אז כן, הבחירה ב"פלאשדנס" מראש קצת תמוהה, ועוד כהצגה הראשונה שעולה בתיאטרון החדש. כנראה שגם אם היה מדובר בהפקה של מיליוני דולרים בברודוויי עם קאסט שכולל את הכוכבים הכי גדולים בביזנס, התוצאה עדיין הייתה עלובה. כי עם כל הכבוד להפקה המושקעת ולקאסט המוכשר, שום דבר לא יכול לחפות על היעדר תוכן ועניין אמיתי. המחזה יבשושי למדי, ורוב השירים שלו נשמעים כמו שירי אירוויזיון מהאייטיז במקרה הטוב. אין ספק שהיצירה האומללה הזאת היא האשמה העיקרית בכישלון המפואר של ההפקה הישראלית החדשה.

פלאשדנס
רויטל זלצמן מאפילה על השחקנית הראשית | צילום: אור דנון, באדיבות תיאטרון תל אביב

הלוואי שיכולתי לכתוב שהמחזמר עצמו מחורבן, אבל לפחות הביצוע היה מצוין. ניכר שההפקה לא אפויה לגמרי, ובעיקר סובלת מחוסר אחידות משווע. כשהמחזמר נפתח עם להיט האייטיז האולטימטיבי, "What a feeling", שגם זכה בפרס האוסקר בקטגוריית שיר הנושא הטוב ביותר, כל כך שמחתי לגלות שלא הרסו את השיר עם תרגום עברי מאולץ. אבל אז התחיל השיר השני, שאותו דווקא טרחו לתרגם. כשהגיע "Maniac", עוד להיט ענק שהופיע בסרט, שוב חזרה האנגלית. ואז שוב שירים לא מוכרים  - ופחות מוצלחים - בעברית. מזל שאת "I Love Rock 'n' Roll" השאירו בגרסתו המקורית, ולא שברור איך הוא קשור למחזמר, הביצוע המרטיט של מיי פיינגולד היה הרגע הדרמטי היחיד שקרה על הבמה.

הבחירה, או יותר נכון חוסר הבחירה, בתרגום השירים היא בהחלט הסמן הבולט ביותר של חוסר האחידות, אבל ממש לא היחידה. קשה לפספס את ההבדלים ברמת הכישרון של הקאסט עצמו - גם של השחקנים וגם של הרקדנים. יותר מכל צרם שעל השחקנית הראשית שמגלמת את אלכס, ספיר יצחק, סטודנטית בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין שהשתתפה בתכנית "רק רוצים לרקוד", מאפילות שלוש דיוות מפוצצות כריזמה עם קול ענק שיכול למוטט אצטדיונים: מיי פיינגולד, רויטל זלצמן ועדי כהן. יצחק שרה לא רע, אבל קולה מתגמד לידן, והן גם גורמות לכריזמה שלה להחוויר. היא אמנם רוקדת לא רע ומשחקת לא רע, אבל בין 'לא רע' לתפקיד ראשי יש עוד פער.

כשריקי גל הופיעה משהו בלב נפתח. אלילה אמיתית שתמיד תענוג לפגוש על הבמה. באמת שכואב לי פיזית לכתוב עליה מילה רעה, אך אם בחוסר אחידות עסקינן, עד עכשיו לא הבנתי אם זה היה ניסיון לעשות מבטא צרפתי. לפעמים הוא היה צרפתי ולפעמים סתם לא ברור. נכון, יש סיבה שהיא מוכרת יותר בזכות שיריה, אבל היא ריקי פאקינג גל. היא אחת הזמרות המדהימות ביותר שהמדינה הזאת ידעה אי פעם, והיא מפזרת על הבמה קסם רב בעצם נוכחותה. צחי הלוי שמגלם את הבחור שמתאהב באלכס (מניח שיש לו שם, אך הוא אינו זכיר כמו רוב העלילה), לא מממש בהצגה אפילו רבע מכישרון המשחק שלו, ואנחנו יודעים היטב שלא חסר לו. הדיאלוגים שלו חלולים, ואין לו (ולאחרים) מערכות יחסים אמיתיות על הבמה. התוצאה: הרבה ממה שקורה על הבמה לא מספיק אמין.

פלאשדנס
ריקי גל מפזרת על הבמה קסם רב בעצם נוכחותה | צילום: אור דנון, באדיבות תיאטרון תל אביב

בדיוק כשחשבתי שמכאן המצב יכול רק לעלות, לפתע כבה המיקרופון של יצחק ופתאום לא שמעו מילה ממה שהיא אומרת. והרי ההצגה חייבת להימשך - ללא היסוס היא ניגשה לקדמת הבמה, ומשם שלפה מיקרופון חדש, גדול ופאלי, מהסוג שמחזיקים ביד, ואיתו המשיכה לנהל את הדיאלוג עם צחי הלוי. דיאלוג שלכאורה מתרחש בחדר השינה שלה. כאילו שרמת האמינות של הסצנה לא הייתה אפסית מראש, עכשיו כל ניצוץ של אשליה התפוגג לחלוטין. זה היה נסלח אם זה היה קורה רק בפעם הזאת, אבל כמה דקות לאחר מכן, כשיצחק נכנסה לדירתה של ריקי גל, שוב נפל הסאונד מהמיקרופון שעל לחיה, ושוב היא שלפה את מיקרופון ההצלה שלה. וכך שוטטה לה על הבמה כמו כתבת שטח נמרצת. נשאלת השאלה - אם הכנתם מיקרופון הצלה, כנראה שידעתם על בעיית הסאונד עוד בחזרות, אם כך למה לא פתרתם אותה? מה שבטוח, לתת לשחקנית להלך על הבמה עם מיקרופון ביד בהצגת תיאטרון זו ההגדרה הכי מדויקת לביטוי "שכונה".

גם הצד הוויזואלי של ההצגה לוקה בחסר. הטריק של ה"ראזל-דאזל", שעליו שר עורך הדין הממולח בילי פלין במחזמר "שיקגו", זה שמסנוור את הקהל, כי איך הם יוכלו לראות עם נוצצים בעיניים? הטריק הזה הוא המהות של מחזות זמר כאלו, אלו שאין להם הרבה יותר מדי מה להציע מלכתחילה, אז לפחות שיהיו נוצצים. אבל הראזל דאזל של "פלאשדנס" לא מרהיב מספיק.

פלאשדנס
ספתח זול לתיאטרון תל אביב | צילום: אור דנון, באדיבות תיאטרון תל אביב

למחזות זמר אין מוניטין מוצלח במיוחד. הז'אנר נחשב נחות בקרב חובבי תיאטרון ובעיקר בקרב מבקרים. לי יש חולשה למחזות זמר, גם לכאלו שרוב העולם פחות מתחבר (או מכיר). רצה הגורל וזה שבוע שני ברציפות שמזדמן לי לראות מחזמר ישראלי מאכזב עד כאב. בשבוע שעבר זה היה "לזרוס" במרכז עינב על גג גן העיר התל אביבי. למרות שהמחזמר מורכב מיצירות המופת האייקוניות של המאסטרו האהוב עליי מכל, דיוויד בואי (שכאן לפחות בוצעו באנגלית בלבד, השבח לאל), העלילה הקלושה שמחברת ביניהם לא גרמה לעסק להתרומם גבוה במיוחד, וכך גם היעדר כישרון המשחק של חלק גדול מהמבצעים. רובם פיצו על כך ביכולות ווקאליות מרשימות ביותר. לזוכת "כוכב נולד" דיאנה גולבי יש בהצגה רגע אחד ששווה את הכל, הביצוע המושלם שלה ל-"Changes" ריגש אותי עד דמעות. המחזמר "לזרוס" אולי סובל מעלילה מפוקפקת וגם להפקה לא חסרים כשלים טכניים, אבל בהשוואה ל"פלאשדאנס" מדובר בסוגה עילית. "פלאשדנס" יורד כל כך נמוך עד כדי ביזוי הז'אנר.

כל תיאטרון חדש שנפתח בישראל פותח איתו עולם שלם של תקוות וחלומות לכל העובדים בו, אלו שעל הבמה ואלו שמזיעים לא פחות מאחורי הקלעים, אבל גם לאלו שיושבים במזגן מול הבמה. גם לנו, הקהל, זהו צוהר לעולם ומלואו. הזדמנות לחוות, להתרגש, להשיל ולשכוח מטרדות היומיום, באופן בלתי אמצעי. בדיוק בגלל זה אנשים ממשיכים להגיע לתיאטרון גם ב-2019, בעידן הסטרימינג והנטפליקס. כולי תקווה שההפקות הבאות של תיאטרון תל אביב יהוו פיצוי הולם לספתח הזול.