אם תשאלו את הישראלי הממוצע מה אומר לו השם ג'ורג' פלויד יש סיכוי גבוה שהוא יידע על מה אתם מדברים הרבה יותר מאשר אם תשאלו אותו על סלומון טקה, יוסף סלמסה או דמאס פיקדה. צעירים יוצאי אתיופיה שהיום והלילה שלהם פה בישראל, ברחובות שלנו, שונה בתכלית מאשר של אנשים שאינם שחורים. זה בלתי נתפס לחשוב על זה, ואולי בגלל זה ישראלים שאינם שחורים באמת לא חושבים על זה. אנחנו לא יכולים לדמיין אפשרות שהבן שלנו ייעצר ל"בדיקה שגרתית" ועכשיו הוא חשוד עד שיוכח אחרת. או לחשוב על צעיר שמת מפחד כשהוא שומע סירנה משטרתית מאז שהוא ילד. זה הרי רק בטלוויזיה, מה זה פה "הסמויה"? אנחנו משתפים ציוצים של ביונסה ושל לברון ג'יימס על Black Lives Matter ומרגישים ליברליים, אבל פה, מתחת לאף, קהי חושים. אני לא מתחסד, גם לי אין מושג מה לעשות.

אל המקום הטעון הזה נכנסת ההצגה "לילה לבן", שעולה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי. עיבוד למחזה "בן אמריקאי" של כריסטופר דמוס-בראון, שהוצג בברודווי ועובד גם לסרט שזמין בנטפליקס בכיכובה של קרי וושינגטון. הצגה שלפני הכל חשיבותה מתחילה בעצם קיומה. מתן במה וקול במיינסטרים של התרבות הישראלית ולא רק במבזקי חדשות על הפגנות סוערות (רמז: הן לא פורצות משום מקום).

יש אמנם זרם נפלא של יצירתיות שמבעבע בשנים האחרונות בקרב אמנים בני הקהילה שמתחילים לספר את הסיפור שלהם, אבל זה קורה בעיקר בשוליים; בין אם סצנת המוזיקה (חפשו ביוטיוב), עם כישרונות כמו אורית טשומה, בזי בי, טדי נגוסה או הצמד שאנטי וטזרה ובין אם בסצנת האמנות עם שמעון וונדה, רחל אניו, בנג'מין סמאין שפועל תחת השם "יריקה של אלוהים" או טל מגוס מקולקטיב ביתא. למיינסטרים זה עדיין לא מגיע. לא מספיק בכל אופן, ואם כן, אז בדרך שמקלה את מלאכת העיכול של הצופה, דוגמת "נבסו" שיצר יוסי ואסה והציפה את האבסורד דרך קומדיית מצבים.

רות אסרסאי ויואב לוי, "לילה לבן" בתיאטרון הקאמרי (צילום: כפיר בולוטין, תיאטרון הקאמרי)
יואב לוי ורות אסרסאי. דיאלוג עיוור צבעים רק לכאורה | צילום: כפיר בולוטין, תיאטרון הקאמרי

"לילה לבן", ודאי בגרסה האמריקאית, לא מבקשת להקל על הצופה בשום שלב (הגרסה הישראלית מעט יותר מרוככת). מדובר במחזה דחוס ואינטנסיבי שכוחו מתגלה בפרטים הקטנים ולא בסיפור המסגרת שעל פניו הוא מעט פשטני. בקצרה וללא ספוילרים: אם שחורה (רות אסרסאי) מגיעה אל תחנת משטרה בשעת לילה מאוחרת לאחר שבנה נעדר. השוטר התורן (יואב לוי שתמיד מלא חן) נוהג בה בענייניות ואפילו בחביבות לשיטתו - הוא מנסה להרגיע אותה שלא קרה כלום ובנה בטח מבלה וסתם מסנן אותה. האם מצדה מסרבת להירגע - היא יודעת מה זה להיות אדם שחור שנעדר והיא נחושה לקבל מידע. השוטר מתרצה ובינו לבין האם מתפתח דיאלוג לכאורה עיוור צבעים, אבל בין השורות מסתתרים הניואנסים ועמם כאמור גם הרובד הנוסף של המחזה, עם הגזענות שנוכחת כל העת, בשתיקות, במבטים, בסבטקסט. גזענות שמתעצמת כאשר לתחנה מגיע אביו של הנער (ישי גולן המצוין), שבניגוד לאם, אינו שחור, וכפועל יוצא מכך גם זוכה לסוג אחר של יחס.

הרגע שבו "האתיופית" יוצאת ממנה

מנקודה זאת ההצגה פועלת בשתי חזיתות - הראשונה אל מול המשטרה, כאשר אל התמונה נכנס בהמשך גם בלש ממוצא אתיופי, בתפקיד שמייצר גם דיאלוג מרתק פנימה אל הקהילה (אדם קנדה, לו זה תפקיד ראשון בתיאטרון - וכן ירבו). השנייה, בין בני הזוג, כאשר המתח הגזעי צף ביניהם החל מהמטען שהם סוחבים 18 שנה אחרי בחירת שמו של בנם - אדיס, אבל אביו קורא לו אדי - ועד לבחירות של בנם ולאופן שבו החברה הישראלית, ואבא שלו, רואים אותו. זה לא משחק של טובים ורעים, ושם גם ההצגה מצטיינת. תמר קינן שביימה שולטת היטב בקצב, גור קורן ועירד רובינשטיין שעיבדו את המחזה ריככו אותו כאמור, אבל גם דייקו בדגשים של ישראליות שאינם רק טכניים.

התוצאה היא הצגה פחות דרמטית מאשר הגרסה האמריקאית, אבל לא פחות אפקטיבית בהעברת המורכבויות, רבות הודות לרות אסרסאי שמגלמת את האם. אסרסאי היא שחקנית עם נוכחות בימתית, זה לא חדש. כך הייתה במרבית התפקידים שאני זוכר ממנה - מליידי אן ועד לליידי מקבת'. כמי שצפה בסרט עוד לפני ההצגה, הייתי משוכנע שאסרסאי הולכת להגיש את התפקיד אחת לאחת בווליום שיא כפי שקרי וושינגטון עושה זאת בגרסה האמריקאית. אלא שלא כך, אסרסאי מביאה אל התפקיד הזה צד אחר שלה, מאופק יותר. בתחילה זה מרגיש חסר אבל ככל שההצגה מתפתחת, מתברר שהיא לקחה את הבחירה הנכונה עבורה; וכשהיא כבר כן מתפוצצת יש לזה משמעות. זה קורה במונולוג אחד שבו אסרסאי כמו מבהירה שזו לא עוד הצגה בשבילה. מונולוג שבו השריון מוסר ויוצאת ממנה "האתיופית", שהיא נמנעה מלגלם עד כה בקריירה שלה, באופן שמצליח להתעלות וגם לרגש. 

אז נכון, את הסיפור של יוצאי אתיופיה בישראל כדאי שיוצרים מהקהילה עצמה יספרו ולא מחזות מתורגמים מאמריקה, אבל צריך להתחיל איפשהו. חלפו יותר מ-50 שנה מאז שצמד האתלטים טומי סמית וג'ון קרלוס הניפו את אגרוף המחאה השחורה על הפודיום באחד הרגעים האייקונים של המשחקים האולימפיים ושל המאבק בגזענות. הם שילמו על כך מחיר כבד בשביל שהשחקן הצעיר אדם קינדה יניף אגרוף בהשתחוויה. יזכיר לכולנו שאמנם התקדמנו, אבל אנחנו עדיין הרחק מאחור.


 "לילה לבן" מאת כריסטופר דמוס בראון, בימוי: תמר קינן, עיבוד: גור קורן ועירד רובינשטיין, הקאמרי. ההצגות הבאות: 13-16 בינואר 2022