"יחסים מסוכנים": יותר מדי שואו, פחות מדי רגש

חנוך לוין כתב: "למה, רגע לפני רדת המסך, הלב אומר שהעיקר לא נאמר? שיש עוד משהו חשוב שבשבילו היינו כאן, והוא הוחמץ, ולא תהיה עוד הזדמנות, היתה ולא תהיה עוד". כך בדיוק הרגשתי בסוף ההצגה החדשה של תיאטרון הבימה, "יחסים מסוכנים". זו אמנם הפקה יפה להפליא מבחינה ויזואלית, המחזה הרי מבריק והיא בהחלט מבוצעת היטב, אך אי אפשר להתעלם מאותה תחושת החמצה שליוותה אותי בצאתי מהאולם. 

הבמאי והמנהל האמנותי של תיאטרון הבימה בעשור האחרון, אילן רונן, מצליח לגרום לסיפור העתיק להיראות ולהישמע רענן ורלוונטי, אך לא באופן עקבי. כשזה עובד "יחסים מסוכנים" מאוד מהנה, הבעיה היא שזה לא עובד כל הזמן. לצד תמונות בימתיות מרהיבות וקטעי ריקוד מסוגננים עם מוזיקה נהדרת, קיימת תחושה של עומס אפקטים שיוצר ניכור רגשי מהסיפור עצמו – יותר מדי שואו, פחות מדי דרמה מרגשת. מצד שני, יש רגעים בהם הדרמה עולה על גדותיה והפאתוס יוצא משליטה, בעיקר כשהגיבורים משחררים כמה צרחות היסטריות מיותרות.

גם מאור שוויצר מפתיע לטובה בתפקיד קטן שמשאיר טעם של עוד; לאה גלפנשטיין מקסימה כססיל התמימה; דנה ידלין אמינה מאוד כמאדאם דה טורוול המיוסרת ולרגעים אף מרגשת; דוית גביש ורותי לנדאו חינניות ויעילות; שפי מרציאנו מלא כריזמה כהרגלו ותימור כהן מפליאה בקולה כשהיא שרה את הלהיט הצרפתי של הזמרת אינדילה, Dernière Danse (ריקוד אחרון). אפילו חן גבעתי ונמרוד דגן בתפקידים נטולי טקסט כמשרתים מצליחים ליצור הרבה קסם על הבמה. החיוכים החצופים במבטם מספיקים.

התוצאה הסופית היא לא מספיק מגובשת, וגם לא מספיק נועזת לטעמי האישי. האמירה החברתית החשובה של המחזה לא מהדהדת מההצגה, היא נמצאת שם, עזובה מאחור, לא מטופלת. ברגעים שהיא טובה "יחסים מסוכנים" ממש טובה, אבל כשהיא לא אז היא ממש לא.