קווין ספייסי לא היה הבעיה במופע שלו - אנחנו היינו

יש משהו כמעט מתבקש בזה שקווין ספייסי יופיע דווקא עכשיו בישראל. מצד אחד כוכב, שגם אחרי שזוכה כמעט מכל האישומים הפליליים נגדו נותר מבוטל מחוץ לתעשייה - ומצד שני אנחנו, שמאז המלחמה בעזה הפכנו למדינה מוחרמת תרבותית. כוכב מצורע פוגש מדינה מצורעת, ומנסה לבדר את הקהל בשירים וסיפורים במקום היחיד שבו עוד מוכנים להקשיב לו.

ערב "שירים וסיפורים" של ספייסי בהאנגר 11, שהופק על ידי חברת אלון יוריק שהביאה את זוכה האוסקר לארץ, נפתח בכמה קטעים מסרטיו שהזכירו למי ששכח שספייסי הוא אחד השחקנים הגדולים בדורו. אלא שאז הוא עלה לבמה, וכבר עם השיר הראשון היה ברור ששירה - איך לומר בעדינות - היא לא הצד החזק שלו. גם אם מנקים לרגע את כל מה שאנחנו יודעים על ספייסי ומתייחסים למופע כמופע מוזיקלי, הוא פשוט לא היה טוב. משהו שמזכיר הופעה בספינת פאר לא יוקרתית במיוחד, ובטח לא משהו שהיה יוצא לפועל עם אדם פחות מפורסם ממנו.

לצד שירי הג'אז, שכללו קלאסיקות של סינטרה, טוני בנט ושות', ספייסי הגיע לשתף בסיפורים מהקריירה שלו. עקיצה מוצלחת מאוד לנטפליקס הייתה פחות או יותר השיא של הערב, שהמשיך עם סיפורים שהיו רחוקים מלעניין. סיפורים על הילדות, על אמא תומכת ועל איך החזירה בו את האהבה למוזיקה, על הקשר לג'ק למון ולברודוויי ועוד שלל אנקדוטות שלא הצדיקו את קיומו של המופע. לצד אלה נרשמו כמה רגעים הזויים: הראשון הגיע כשספייסי נעזר בישראלית מהקהל להחזיק לו את המיקרופון כשהחליף נעליים; והשני כשעלה לשיר עם מעריצה אחרת על הבמה. סיפור שכן עבד היה האחד על ההגעה שלו לבוסטון אחרי הפיגוע במרתון ב-2013 והאימוץ של כלבה - וכן ההתייחסות אלינו.

ספייסי סיפר, בהתרגשות אותנטית, על הקשר שלו לישראל ועל המפגשים המרגשים שלו כאן אחרי המלחמה עם לוחמים, המפגש עם עומר שם טוב וכן עם קבוצת שחקנים בסדנה שקיים כאן. ציניות בצד, תמיד כיף לשמוע אנשים מחוץ לישראל שלפחות מגלים אמפתיה למה שעברנו, למרות הכל.

אבל לצד כל זה, יש כאן גם שאלה לא פשוטה שאנחנו הישראלים צריכים לשאול את עצמנו: מה זה אומר עלינו שאנחנו מעניקים במה, מעודדים ומוחאים כפיים לקווין ספייסי? האם מספיק שמישהו זורק כמה מילים טובות על ישראל כדי שנשכח את כל מה שמלווה אותו כבר שנים? האם יש מישהו שעם טיפה חיבה כלפינו לא נסכים לקבל בזרועות פתוחות?

הערב הזה חשף משהו הרבה יותר מביך מהמופע עצמו: עד כמה המצב שלנו גרוע תרבותית ומוסרית כרגע. במקום שבו כל מחווה מבחוץ מרגישה כמו הצלה, אנחנו נסכים להנמיך סטנדרטים, לוותר על העקרונות ולחבק כל מי שמוכן להגיד את השם שלנו בקול. וזה, אולי יותר מכל זיוף או סיפור עייף, היה החלק העצוב באמת של הערב.