באופן אולי מפתיע, יצירות שבאות חשבון עם השלכות השירות הצבאי על נפשם של הלוחמים הצעירים והפוסט טראומה שרבים מהם סוחבים עמם, אינן מאוד נפוצות בתיאטרון הישראלי. ישראל היא חברה מיליטריסטית עם חובת גיוס ומלחמה אחת לפחות בכל עשור, אבל הישראלים אוהבים את הצבא שלהם הכי טוב בעולם והכי מוסרי בעולם והכי אחי בעולם, ואם כבר הם מוכנים קצת לרדת עליו, זה לרוב יהיה על שגרת היום-יום המגוחכת בבסיסים שכוחי האל, על הג'ובניקיות, על הטיפוסים ההזויים, או על משחקי הדיסטנס של נערים ונערות שהופכים בין לילה למפקדים בטירונות והלאה לזובורים למיניהם.

בין אם מדובר בסרטי קאלט קומיים כמו "גבעת חלפון אינה עונה" או "אפס ביחסי אנוש", שזכו בשנים האחרונות גם לגרסאות בימתיות, או אפילו בדרמה כמו "אם יש גן עדן" שזכתה לעיבוד בימתי בעבר (וגם לסרט "בופור"), המסגור נותר לרוב בתוך הסיטואציה הצבאית, עם החוקים שלה והאקוסיסטם שהיא גוזרת. אף אחד לא חוזר לבדוק מה עם החייל ביום שאחרי, מי הוא הפך להיות עם שחרורו, ומה חלקו של הצבא בכך. 

אז נכון, כיף לחגוג את האקזיטים שנולדו ב-8200, אפילו אם מרבית החוגגים לא נהנים גם מהרווחים, אבל מה לגבי איציק סעידיאן, נכה צה"ל שהצית את עצמו באפריל מול אגף השיקום ונאבק על חייו? סעידיאן, לוחם גולני, כלוא מאז צוק איתן באותו נגמ"ש בסג'עייה. רובנו התקדמנו, אפילו הסכסוך כבר רשם השנה מבצע "חדש". אבל מה עם הטראומה של סעידיאן? מישהו מוכן לקחת עליה אחריות, להבין את המחיר שנגבה ממנו ומחבריו, או שגם לפני הסיבוב הבא כולנו נזמר שתנו לצה"ל לכסח, כאילו שמדובר במשחק מחשב ולא בחיילים בשר ודם, שגם את הניצחון חווים כהפסד. כ-5,200 נפגעי פוסט טראומה מוכרים על ידי משרד הביטחון - קרוב ל-600 מהם בעקבות צוק איתן - כאשר בפועל המספר גדול פי כמה. ואנחנו מדברים פה רק על החיילים, כן?

זה מתחיל כשזה מתחיל 

ההצגה "קב"ן", מאת נבו זיו ובבימויה של דפנה זילברג, שעולה בימים אלה בתיאטרון הבימה, ראויה לציון ולהערכה כבר מעצם קיומה. תעודת בגרות לישראליות הנכונה להתמודד לא רק עם היעדר התהילה שבמלחמה, אלא גם עם המוות הנסתר שבה. המוות של הנשארים בחיים, לרבות של בני המשפחות. פוסט טראומה אישית ומשנית, שהופכת את החיים ללילה אחד ארוך ומתמשך לכל המעורבים.

"ואלס עם באשיר" והמסע של ארי פולמן אל הנפש המודחקת שלו ממלחמת לבנון, היה רגע מכונן בחשיפת הפוסט טראומה בתרבות הפופולרית. אלא שהוא עשה את זה בפרספקטיבה של למעלה מעשרים שנה אחרי המלחמה, בעוד ש"קב"ן" מציתה גפרור שבוער אצל אלפי לוחמים צעירים כבר היום. עזה. והבערה הזאת מורגשת. זה לא מחזה רטרוספקטיבי, הוא קורה כאן ועכשיו, בפול ווליום, והוא מתחיל עם סכין על הגרון - ולא כזאת מטאפורית. אין בו שום בנייה של דמות, שום "משחק מקדים", השחקנים וגם הקהל נכנסים ישר אל המצב. כמו בקרב, זה מתחיל כשזה מתחיל.

הבמה חשופה, כמו הנפש אם להיות ציורי, אבל גם כמו לא מעט הצגות אחרות אם להישאר במרחב היותר גשמי של התיאטרון הישראלי. שלושה כיסאות, שולחן, ספסל, וקירות שישמשו תפאורה גם לקטעי הווידיאו (ניב מנור) שיוקרנו ויספקו הבזקים חטופים אל התת-מודע של הנוכחים. אלמנט שגור אבל גם כזה שמוסיף עוד רובד, בעיקר בהיבט האסתטי.

נקודת המבט של ההצגה, כשמה כן היא, של קב"ן, יהודה (יעקב זדה דניאל) הוא פסיכולוג שנקרא למילואים בעת מבצע בעזה, ביחידת שדה ניסיונית של קב"נים, שתפקידם לקלוט את הלוחמים ממש עם היציאה שלהם משדה הקרב ולתת להם תמיכה ראשונית. המחזאי והעיתונאי נבו זיו, נחשף לנושא בתחקיר לכתבה שעשה לאחר צוק איתן, כפי שהוא מספר בסרטון שצילמו בתיאטרון. 

מעניין להזכיר בהקשר זה גם את "מנצחת", ספרו המצוין של ישי שריד, שיצא בשנה שעברה בהוצאת עם עובד, ומציג גם הוא את שדה הקרב מנקודת מבט של פסיכולוגית. בשני המקרים הפסיכולוגיה פועלת בשירות הצורך הצבאי: אצל שריד זה הצורך ללמד ילדים טובים להרוג. אצל זיו זה הצורך להחזיר אותם לשדה הקרב אפילו שהם פגועים. בשני המקרים היחסים בין הפסיכולוגיה לבין הלוחמים חוצה את גבולות המקצוע. בשני המקרים הפסיכולוגים עושים את מה שטוב לצבא, המעסיק שלהם, אבל לא בהכרח את מה שטוב לחיילים, המטופלים שלהם. מראה מורכבת לפסיכולוגים שבקהל.

כשהמפקד מ"פאודה" הופך לפסיכולוג

זיו וזילברג בנו את "קב"ן" בתוך הסיטואציה הטיפולית האינטנסיבית, תחת אש. אילי (דניאל סבג) נכנס לקליניקה של יהודה ומבקש לדעת למה הוא החזיר את בני (תומר מכלוף) אל שדה הקרב כמה ימים אחרי שזה נכנס להלם קרב. טוב, הוא לא בדיוק מבקש. זוכרים את הסכין ממקודם? יהודה מסביר שהדרך הטובה ביותר של בני לצאת מהטראומה ולא להפוך לצל חיוור של עצמו כל החיים, היא לחזור פנימה, אל הטראומה ולנצח אותה שם בשטח, ולא בחדר הטיפולים. הדימוי שנבחר הוא של רכיבה על אופניים, נופלים אבל אז קמים וחוזרים לרכב. דימוי סטרילי לסיטואציה בלתי סטרילית, כמו שאפשר להבין, כאשר הדברים לא קורים בדיוק כפי שתוכנן.

ההצגה פועלת בצורה טובה בסך הכול, עם כתיבה קולחת, בימוי יעיל ודמויות ראשיות אמינות, אף שהיא אינה חפה מבעיות. נתחיל במה שעובד: יעקב זדה דניאל הוא שחקן נהדר ולא רק בגלל תפקיד המפקד שהוא גילם ב"פאודה", שכמובן מוסיף לדמות שלו גם כאן את הרובד "המבצעי" הנדרש בשביל לייצר עומק. אבל גם כך, הוא מדוד, מדויק, שולט היטב בתגובות שלו, באינטונציה ולא הופך את התפקיד למלודרמה של צעקות. כאשר הוא מתלקח, יש סיבה לכך. אני זוכר הצגות שלו עוד כשהיה בתיאטרון דימונה, גם אז היה לו השקט הפנימי הזה שמשדר עוצמה. 

 

דניאל סבג הוא הצלע השנייה במשולש (לצד מכלוף בתפקיד פיזי טוב כחייל השבור בני). סבג מגלם את אילי, שבא לבקש תשובות בשביל בני, אבל בעצם בשביל עצמו. הוא עדיין כלוא שם, בעזה, גם שנים אחרי, וסבג נוגע בסממני הפוסט טראומה הכאילו נעלמת מן העין, בצורה חכמה. זה גם הלבוש שלו, עם הטי-שירט מהצבא, אבל בעיקר זה הפאסיב-אגרסיב שלו. התפקיד הראשון של סבג שראיתי היה בהצגה בשם "כיתת יורים". הוא היה אז סטודנט בהפקה של סמינר הקיבוצים, שפרסה סיפורים קשים מהצבא. כמו אז, גם הפעם יש לו את האנרגיה שיודעת להתפרץ. הפעם גם יש לו הבשלות להרגיע.

וזה גם המקום שבו ההצגה מפגינה בעיות. היא מתלקחת כל רגע, כאילו כל דמות, שולית ככל שתהיה קיבלה רישיון לצרוח על הבמה. מעבר לקקופוניה, זה מחליש דמויות שאת הזעקה שלהן הגענו לשמוע. ולא, לא כל סיפור רקע עלילתי שולי ראוי להתפוצצות. זה מייצר דיספרופורציה ובעיקר כשלים באמינות. אלה באים בעיקר בעיצוב דמויות המשנה, שבמקום לנסוך בהן תוכן של ממש, תוכן רגשי, זיו וזילברג בוחרים להלביש עליהם כל מיני פרטי מידע ורקע מיותרים, יחד עם הרבה יותר מדי מלודרמה. המחזה הזה במיטבו כשהוא מצליח להכניס את הקהל אל תוך הסיטואציה: הסיטואציה הטיפולית והדילמות שלה, כמו גם הסיטואציה הקרבית והדחיפות שלה. לא כשהוא מנסה להתחכם.

מילה לסיום, יצירות כמו "קב"ן" נחוצות בשיח לא רק על מנת שנראה את המחיר הנפשי שנגבה מהצעירים שלנו, גם אם זה מחיר הניצחון. אלא בשביל שהמילה קב"ן תהפוך ממילה שמקטלגת בעיה למילה שבה טמון הפתרון. אפשר גם פשוט לקרוא לזה פסיכולוג.

קב"ן מאת נבו זיו, בימוי: דפנה זילברג, תיאטרון הבימה. ההצגות הקרובות: 12 ו-14 באוגוסט