כבר הרבה זמן לא צפיתי במחזמר מוצלח בתיאטרון הקאמרי. הרבה יותר מדי זמן, ליתר דיוק. זה קרה בינואר בדיוק לפני 4 שנים ב"שיער" המלהיב, ומאז כידוע, עברו לא מעט מחזות זמר בנהר הקאמרי. אחרי שורה של מחזות זמר מיובאים שקצת אבד עליהם הכלח ("סיפור הפרברים", "מצחיקונת", "שורת המקהלה" וכו') ועוד כישלונות מפוארים מקוריים כמו "פשוט לאהוב", אותו ניסיון מביך להפוך את נכסי צאן הברזל של אריק איינשטין לג'וקבוקס מיוזיקל גנרי, מפונפן כמו עוז זהבי, חששתי שהקאמרי מאבד קשר עם הקהל ובעיקר עם העידן בו אנו חיים. אבל לשמחתי, ניכר שרוחות חדשות מנשבות במסדרונות הקאמרי עם כניסתו של המנכ"ל החדש, רן גואטה, בשנה שעברה וההודעה על מינוי הבמאי המבריק גלעד קמחי למנהל האמנותי הבא של התיאטרון, לאחר כ-25 שנה שעמרי ניצן אייש את התפקיד. "שיגעון המוזיקה", שביים קמחי בכישרון אין קץ, הוא הסנונית הראשונה שמבשרת את בוא האביב הקאמרי.
אז כן, הגעתי עם ציפיות מאוד נמוכות. נמוכות מדי אפילו. לא הכרתי את הגרסה הבימתית לסרט, וגם אליו אף פעם לא היו לי סנטימנטים מיוחדים. מעבר לפסקול המהולל של הבי ג'יז (שנמכר ב-20 מיליון עותקים) ולסקס אפיל של טרבולטה בשילוב המובים המפורסמים, הוא תמיד הריח לי כמו עוד יצירה שוביניסטית טיפוסית מהסבנטיז. סרט פולחן של דור בעייתי עם דיאלוגים בניחוח "מציצים", רק שבמקום ים יש מועדון ריקודים, וכשיש שירים וריקודים ברקע, הכל הרבה יותר נחמד ונעים, לא? "יבוא לך", לא?
בהפקה הישראלית העדכנית ל"שיגעון המוזיקה" קמחי מטפל בפינצטה בכל סצנה וסצנה, ולמעשה, בכל ניואנס שקורה על הבמה. כמו קוסמטיקאית מיומנת, הוא מנקה את כל ה"שחורים" (ולא חסר כאלו) מהיצירה המקורית, והופך עז למתוק. במקום סרט שטחי שמחפצן ומנמיך נשים, אנחנו זוכים למסע שלם עם עומק וגם עם הרבה נשמה, שבעקיפין מעצים נשים וקורא להן להגשים ולהעריך את עצמן יותר. לא להתבלבל, מדובר בפאן טהור עם כל הקרנבל והנוצצים, כמצופה ממחזמר קליל מסוג זה, אבל במערכה השנייה "שיגעון המוזיקה" מעלה הילוך וממש מרגש - ולהתרגש במחזמר שבעיקר מבוסס על ריקודים, גבירותי ורבותי, זה לא עניין של מה בכך.
טוני הוא פרחח (חייבים להחזיר את המילה הזאת!) צעיר מברוקלין שרק רוצה לרקוד. נקודת האור של חייו היא היציאה הקבועה עם החבר'ה לדיסקוטק בשבת בלילה (לכן המחזמר נקרא Saturday Night Fever באנגלית). על רחבת הריקודים טוני הוא המלך הבלתי מעורער. כשטוני פוגש בדיסקוטק את סטפני, חייו מתחילים להשתנות בהדרגה. הוא מזמין אותה להיות הפרטנרית שלו בתחרות הריקודים בדיסקוטק, ולמרות שהיא נענית לבקשתו, סטפני חוששת לעתידה ומתכננת לעבור למנהטן. במקביל, גם חייה של אנט, ידידתו של טוני המאוהבת בו נואשות ולא משחררת, משתנים בהדרגה. יש עוד עלילות משנה ברוח התקופה, אבל זה הסיפור בגדול.
חייבים לדבר על גל פופולר. על הבחור לא שמעתי רבות לפני, אבל שמחתי לגלות שלא מדובר בעוד כוכב נוער חתיך שלוהק רק כדי למכור כרטיסים. כן, אין ספק שהוא חתיך ושריקוד זה הפורטה המובהק שלו, הוא אולי לא שחקן השנה ובטח לא זמר השנה, אבל יש לו את מה שנקרא "כל החבילה". פופולר מפגין איכויות מפתיעות של כוכב פופ אמיתי, כי מהו דיסקו אם לא שלב התפתחותי בדרך למה שנקרא בימינו פופ. הוא אמנם לא הופך את המחזמר ל"שלו", כפי שטרבולטה עושה בסרט, אבל זה גם חלק מהקסם של ההפקה הזאת, אף אחד לא "גונב את ההצגה" מההצגה עצמה. גלעד קמחי נותן לכל אחת מהדמויות והסיפורים במחזה את המקום והזמן שלו, וממנן בצורה מדויקת בין כל המרכיבים של ההצגה לכדי יצירה שלמה, סוחפת ומלוטשת לעילא.
אם מישהו בכל זאת מצליח לגנוב פוקוס זאת קרולינה. זו לא אשמתה, היא פשוט נולדה לגנוב פוקוס. כמה היא מדהימה? אם הייתם משאירים רק אותה על הבמה בערב קאברים ללהיטי הבי ג'יז, גם בלי רקדנים ותאורה ססגונית, זה היה לא פחות מרים. למרות שכמעט ואין לה טקסט או תפקיד משמעותי בעלילה עצמה, ודי ברור שרוב ההתנהלות הבימתית שלה היא אלתור מוחלט, קשה להוריד ממנה את העיניים כל עוד היא על הבמה. האפרו האייקוני שלה מקבל סוף סוף את הקונטקסט הראוי לו, והביצועים הווקאליים שלה לא נופלים מהמקור האגדי של הבי ג'יז. ממתק נדיר לאוזניים ולנפש.
גם התרגום של אלי ביז'אווי מרענן ביותר, בעיקר בשירים עצמם, אבל מה שעוד יותר מרענן אפילו זו כמות השירים שהוצגו בגרסתם המקורית, כלומר באנגלית. כמה נכון, למשל, שלא אנסו את הלהיט הקלאסי You should be dancing להציק בעברית. הרי איך מתרגמים שאלה כמו "?What you doin' on your back" בלי להוציא ממנה את כל המגניבות? האנגלית היא חלק מהשיק של המחזמר הזה, וקולה המרטיט של קרולינה לרגע ממש גורם לשכוח שאנחנו לא נמצאים בהופעה מטורפת של הבי ג'יז, אי אז בגרוב של שנות השבעים.
הקאסט המצוין של "שיגעון המוזיקה" בא לתת עבודה. כולם, מהתפקידים השוליים ועד המרכזיים, מתמסרים לדמויות ועוזרים להכתיב את הקצב הכל כך נכון של ההפקה הזאת. דנה פרידר מפליאה לגלם את דמותה של סטפני הבלונדינית המתנשאת, ומוכיחה שיש בה עוד רבדים רבים שלא הכרנו. את כל מה שהיא לא הצליחה לעשות ב"שורת המקהלה", היא עושה כאן. זה לא חדש שהבחורה יודעת לזוז, וגם נוכחות בימתית ממש לא חסרה שם, אבל ב"שיגעון המוזיקה" פרידר מתגלה כפצצת כישרון אמיתית וקשה שלא ליפול ברשתה. גם אלי דנקר וסנדרה שונוולד נפלאים בדמויות הוריו המהגרים האיטלקים של טוני, ואלון סנדלר בתפקיד בובי, חברו הטוב, אחראי לאחד הנאמברים העוצמתיים ביותר במחזמר, "מה איתי?", הלא הוא Tragedy המושלם.
שחקנית נוספת שזוכה לזרוח במלוא הכוח במחזמר היא שני שאולי בתפקיד אנט, הסטוקרית האובססיבית של טוני. יומיים בלבד אחרי עלייתו של המחזמר, הוחלט להסיר ממנו את הסצנה בה היא נאנסת, לאור תגובות קשות של נשים שצפו בהצגה. במקומה קיבלנו התחלה של סצנה, שנעלמת לנגד עינינו בפייד לתוך החשיכה. האימג' המצמרר הזה, דווקא בגלל שהוא מרומז וקצרצר, נצרב בזיכרוני והמשיך לטלטל אותי שעות אחרי שעזבתי את האולם. שני שאולי היא הלב הפועם, השבור, של ההצגה ובנאמבר האדיר שלה "זה אתה או כלום" (If I can't have you) היא מתאבדת על הבמה כאחרונת הלולייניות, והרבה בזכותה לא תרגישו שנקלעתם לעוד ספקטקל מבדר עשוי היטב.
זה הכל במכלול ב"שיגעון המוזיקה". צוות הרקדנים הנהדר והכוריאוגרפיה המשוכללת והמשובחת של עוז מורג; העיבודים והניהול המוזיקלי היוצא מן הכלל של אמיר לקנר; התפאורות המרשימות שעיצב ערן עצמון; התאורה החכמה והמושקעת של אבי יונה בואנו (במבי) והשחזור התקופתי המופלא של מכנסי הפָּדֶלֶפוֹן ושאר תלבושות הסבנטיז המרהיבות שעיצבה אולה שבצוב. כל אלו ועוד הופכים את "שיגעון המוזיקה" לעונג הצרוף שהוא. זהו מחזמר פיל גוד במהותו, וכנראה שצריך להיות ציניקן חסר תקנה כדי לא ליהנות בו. מה שבטוח, חובבי הז'אנר הולכים להתמוגג.