"איבנוב": בית ספר לתיאטרון משובח

אין כבר מחזאים כמו צ'כוב. המחזאי הרוסי שפרץ לתודעה בסוף המאה ה-19 היה גאון טקסט שהקדים את זמנו. אנטון צ'כוב כתב תיאטרון כמו שתיאטרון צריך להיות. הוא ניתח ופירק לגורמים את נפש האדם וידע לתבל את הדרמה בהומור כמו שמעטים מצליחים. לא פלא שעד היום יצירותיו הגדולות עולות על הבמה דרך קבע בכל העולם. בתור חובב צ'כוב מושבע, הופתעתי לגלות שתיאטרון הקאמרי מתהדר בהפקה חדשה למחזה בשם "איבנוב", עליו לא שמעתי מעולם. מסתבר שזהו אחד ממחזותיו הראשונים, אותו תרגמו ועיבדו יחד שני יוצרים מוכשרים מאוד בזכות עצמם, הבמאי המהולל ארתור קוגן והשחקן הראשי של ההצגה, אדון איתי טיראן. קשה להאמין שלמחזה הנפלא והחשוב הזה לא הייתה קיימת גרסה עברית, ולו רק עבור התרגום המפואר והעיבוד המודרני המדויק מגיעות לקוגן וטיראן מחיאות כפיים אדירות. בעבר נהגו לתרגם את צ'כוב בשפה ספרותית מדי, שאולי התאימה לפאתוס של התיאטרון הרוסי הישן אבל הייתה פחות קלה לאוזן הישראלית, ואז באו קוגן וטיראן והוכיחו שאפשר לעשות זאת אחרת. הם הפליאו להסיר מ"איבנוב" את המבטא הרוסי הכבד ולרכך את השפה הארכאית, וגרמו לצ'כוב להיראות צעיר, אטרקטיבי ונגיש מתמיד.

צ'כוב העז להתעסק במחזה בנושא שאיש לא דיבר עליו באותם ימים – דיכאון. באותה תקופה הבורגנות התביישה במדוכאים שלה ודאגה לטאטא היטב מתחת לשטיח את ההפרעה הנפשית שהפכה כבר אז לתופעה חברתית, ולכן "איבנוב" נכשל כשהוצג לראשונה במוסקבה ב-1887. הוא מותח ביקורת נוקבת על החברה המודרנית הקונפורמיסטית שמתעלמת מתחושותיו האישיות של האינדיבידואל ורומסת את האחר. דווקא בגלל שבימינו הדיבור הפתוח על דיכאון קליני והטיפול הכמעט נון-שלאנטי בתרופות הפכו עניין שגרתי למדי, המחזה הזה רלוונטי וחשוב מאי פעם. צ'כוב הקדים את זמנו, כשזיהה את התופעה שטרם אובחנה באופן מדעי וכתב סביבה משל משעשע ואנושי כל כך. האמירות החברתיות של המחזה הן על זמניות, גם היום החברה ניזונה ומעצימה עצמה דרך חולשות של אינדיבידואלים, ולכן הן עדיין בועטות גם כשמעתיקים אותן לעידן הסלפי. שלא כמו בהפקות אחרות שהמודרניזציה מזנה את הטקסט המקורי, כאן היא משרתת את אופי המחזה ורק תורמת לניצוץ הייחודי שלו.

לצדו של טיראן מככב קאסט פנטסטי שלא נותן לו לגנוב מהם את ההצגה. זוהי אחת ההצגות הבודדות שהזדמן לי לצפות בטיראן מיישר קו עם כל הפרטנרים שלו על הבמה, ואפילו מאפשר לאחרים לגנוב ממנו את ההצגה. עירית קפלן בתפקיד זוזושקה הקמצנית ואסנת בן יהודה כמרפושה החרמנית הן הסיבה העיקרית שההצגה הזאת ממש מצחיקה. כל רגע שלהן על הבמה הוא תענוג צרוף כי גם כשהן רק יושבות ושותקות הן משמחות לבב אנוש כמו יין איכותי במיוחד. גם גדי יגיל האנרגטי עושה מטעמים מדמות הרוזן השרמנטי; הלנה ירלובה מרגשת כשרה השברירית אך חזקה; תחיה דנון נהדרת בתפקיד הסבתא הקשוחה; דנה מיינרט עוצמתית ונוגעת לב כסשה הצעירה המאוהבת באיבנוב, ודודו ניב מהפנט בתור לבדייב אביה האלכוהוליסט באחד מהביצועים המרשימים ביותר שלו.