המוגבלים: הצגת חובה גם למי שלא אוהב תיאטרון

להפקה החדשה של תיאטרון בית לסין "המוגבלים" יש כל מה שצריך כדי להפוך ללהיט בטוח שעשוי לרוץ על הבמה שנים. בראש ובראשונה, זו הצגה עם קאסט מנצח. נדיר למצוא הצגה מרובת משתתפים בה רמת הביצוע הגבוהה של כל השחקנים, בלי יוצא מן הכלל, היא אחידה. היא נהנית גם ממחזה מקורי מבריק שכתב גור קורן, שמצליח לשלב הומור שנון ומתוחכם יחד עם הרבה מאוד רגש, ובנוסף גלעד קמחי ביים אותה עם הטאצ' המסוגנן המיוחד לו. אפילו אנשים שלא מתחברים לתיאטרון בטוח ייהנו ממנה כי היא מציגה, בין השאר, גם את דמותם. בגלל שזוהי 'הצגה בתוך הצגה', מתאפשרת הזדמנות לצחוק על מצבו העגום של התיאטרון במציאות הישראלית של ימינו ועל התיאטרון בכלל – על הריאליזם ועל חוסר הריאליזם. באחד מרגעי השיא הרבים של ההצגה, כשדמותו של טיראן מסבירה למה אנשים שונאים תיאטרון, קירות האולם רעדו משאגות הקהל. בכלל, לאורך רוב ההצגה הקהל מצוי במצב של צחוק אדיר עד כדי שאגות קולניות, שיותר אופייניות לבמות הסטנד-אפ ופחות לאולמות התיאטרון.

גם התפאורה של לילי בן נחשון מאוד עוזרת לאמינות של כל מה שקורה על הבמה. מקלט ציבורי מעולם לא נראה קסום יותר. האותנטיות הבלתי מתאמצת של התפאורה היא כמו בבואה של כל ההפקה הזאת, שלא מחפפת או עושה כאילו לשנייה ולא מפסיקה לספק את הסחורה. סוף סוף קומדיה שלא מתאמצת להצחיק, אלא פשוט מצחיקה. פאנץ' רודף פאנץ' וכל אחד יותר מצחיק מקודמו בלי טיפת טעם לוואי של הצגת בידור עממית. הישג מרשים בהחלט לתיאטרון בית לסין ולתיאטרון הישראלי בכלל.