עוול עצום נגרם לז'אנר המחזמר בארצנו. הקהל הרחב סקפטי לגבי כל הפקה חדשה שעולה וכנראה שבצדק – הרי לא לחינם מחזות זמר זכו אצלנו לתדמית מפוקפקת, אלא בזכות הפקות גנריות ובינוניות רבות. בעוד שבווסט אנד בלונדון ובברודוויי הניו יורקי מצליחים לייצר בכל שנה מחדש לפחות שני מחזות זמר חדשים שהופכים ללהיטי ענק, בארץ מתקשים ליישר קו, הן מבחינת העושר ההפקתי וכמובן מבחינת ההצלחה הקופתית. גם מעבר לים לא מגיעה אלינו הישועה, כי כשכבר כיתתה רגליה לארצנו איזו הפקה בינלאומית בדרך כלל זכינו לארוחת שאריות מהאייטיז (ע"ע קאטס) או למחזמר טראשי במיוחד (ע"ע מאמה מיה), כך שממש לא מפליא שהקהל הישראלי פיתח אלרגיה לז'אנר.

אופרה בגרוש (צילום: דניאל קמינסקי,  יחסי ציבור )
יותר מבידור דקדנטי | צילום: דניאל קמינסקי, יחסי ציבור
ההפקה החדשה ליצירת המופת שכתב ברטולט ברכט והולחנה ע"י שותפו הנצחי קורט ווייל, "אופרה בגרוש", היא ההוכחה שגם בסדום אפשר עדיין למצוא צדיקים. בנוסף לבחירה המכובדת במחזמר לא שגרתי שמאתגר את הקהל ומציע יותר מבידור דקדנטי, הבמאי הצעיר והמיומן גלעד קמחי חולל נפלאות על הבמה בעזרת התרגום העברי המשובח והקולח מתמיד של דורי פרנס. סוף סוף מחזמר כמו שמחזמר צריך להיראות ולהישמע – ללא טעם לוואי חלטוריסטי ובלי עיגולי פינות. שלושה ימים אחרי הפרימיירה החגיגית של "אופרה בגרוש" כבר ישבתי באולם תיאטרון אפולו ויקטוריה הלונדוני וצפיתי (שוב) במחזמר "וויקד". לא שהיו לי אשליות בקשר ללונדון, אבל התרגשתי מכך שגם אנו בהחלט יכולים להתגאות בהפקה שלא נופלת מהקסמים האנינים של הבריטים.     

המחזמר הקודר והקברטי משנת 1928 הוא עיבוד מודרני ל"אופרת הקבצנים" משנת 1728. המספרים האלו אולי נראים לכם פרה-היסטוריים אבל הסיפור שנרקם על במת תיאטרון הקאמרי צעיר ותוסס ובעיקר רלבנטי מאי פעם. עלילת "אופרה בגרוש" מתרחשת בלונדון במאה ה-18, וברחובותיה שולט מקי סכין, עבריין מבוקש ומסוקס וחובב זונות מושבע, שמתחתן עם פולי פיצ'ם, בתם של מלך קבצני העיר ואשתו האלכוהוליסטית. מקי אמנם נהנה מחסינות בזכות טייגר בראון, מפקד המשטרה שלחם עמו בשדה הקרב (פלוס רמיזות הומו ארוטיות מפתיעות), אך השחצנות שלו והבגידה של הסובבים אותו משנה את פני המשחק וסופו המר פשוט בלתי נמנע.

אופרה בגרוש (צילום: דניאל קמינסקי,  יחסי ציבור )
טיראן. מילים לא יכולות להגדיר את גודל הכישרון | צילום: דניאל קמינסקי, יחסי ציבור
את דמותו של מקי מפליא לגלם איתי טיראן, שכל ניסיון להגדיר במילים את כשרונו המופרע לא יצליח לתאר את מידת עוצמתו. טיראן רוקח מקי אחר לגמרי עם טוויסט קווירי שקורץ לתפקידו המושלם כמנחה הטקסים של "קברט" ואגו טריפ בומבסטי שמתכתב עם תפקידו כריצ'ארד השלישי. האופן בו הוא שולט בקולו ומחזיק את גופו מהפנטים אליו כל אחד ואחת בקהל ללא יוצא מן הכלל. לצדו זוהרת מירב שירום כפולי התמימה בתפקידה הראשי הראשון על במת התיאטרון. שירום מפגיזה עם איכויות קוליות מרשימות ולא פחות חשוב, היא מרגשת. גדי יגיל מצטיין כהרגלו בתפקיד הממזרי של ג'ונתן פיצ'ם, אביה של פולי בעל העסק "יד לפושט-יד", ועירית קפלן נפלאה כסיליה אשתו התחמנית. שמחה ברבירו אוחז היטב בתפקיד טייגר בראון מפקד המשטרה וכנרת לימוני מעולה במיוחד בתפקיד לוסי בתו, שמקי הכניס להריון. הלנה ירלובה קורעת לב בתפקיד ג'ני הזונה הזנוחה ובין להקת הזונות מתבלטות תחיה דנון הוותיקה ובת-אל פאפורה, שאולי לובשת אקסטרה סמול אך הנוכחות הבימתית הכובשת שלה היא לגמרי אקסטרה לארג'.

אופרה בגרוש (צילום: דניאל קמינסקי,  יחסי ציבור )
שירום ולימוני. פייט נשי ראוי לטיראן | צילום: דניאל קמינסקי, יחסי ציבור
חוץ מכל השחקנים והרקדנים המצוינים של הקאסט המפואר הזה, "אופרה בגרוש" מציעה גם זכות נדירה להתפנק ביוסי גרבר בן ה-81 בשלושה תפקידים קטנים אך בלתי נשכחים: זמר הרחוב ששר בפתיחה את השיר המוכר ביותר של הרפרטואר "הבלדה על מקי סכין", הכומר המשיא את מקי ופולי ואפילו מלכת אנגליה. הו כן, זה טוב כמו שזה נשמע.

גם מבחינה עיצובית "אופרה בגרוש" היא מעדן לעיניים ולאוזניים: התפאורה החצופה של ערן עצמון שהעז להציג לנו במה פגומה (מלשון פיגומים). האיפור המסקרן והתלבושות המבריקות והקריפיות של אולה שבצוב שדייקה באופן בלתי רגיל גם את התקופה וגם את המיניות המתפרצת של המחזה. הכוריאוגרפיה המקורית (על אף הגניבה מנאמבר הכיסאות הקלאסי מ"קברט") של קמחי עצמו יחד עם נדב צלנר, ובכלל עבודת התנועה המוקפדת עד לפרט הכי קטן של כל אחד מהשחקנים והרקדנים על הבמה. התאורה המחשמלת של אבי יונה בואנו (במבי) שבהחלט מותירה את חותמה וכך גם הניהול המוסיקלי של אמיר לקנר על ההרכב הפנטסטי של התזמורת הסימפונית חיפה. לכל אחד מהיוצרים מגיע שאפו ענק על המעוף וגם על התעוזה.

אופרה בגרוש (צילום: דניאל קמינסקי,  יחסי ציבור )
יגיל וקפלן. ממזריים ונהדרים | צילום: דניאל קמינסקי, יחסי ציבור
"אל תרדפו נוכלים בגרוש וחצי. הם יקפאו מקור לבד ברחוב. חפשו את הגדולים שבצמרת, הם שהביאו חושך ומכאוב", כתב ברכט חמש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. הרבה מאוד מים עברו בנהר האוניברסלי מאז, אך האמירה הנחרצת הזו עדיין עומדת איתנה גם היום. למעשה, כל הטקסט מספק בעיטה אמיצה ולא אופיינית למחזות זמר. הביקורת הנוקבת שהוא מותח על יחסי ההון-שלטון והקשר שלהם לעולם התחתון תמשיך להדהד לכם בראש הרבה אחרי שהמסך יורד, וזו הגדולה האמיתית של ההפקה הזאת.

לא שהיינו צריכים את ברכט שיסביר לנו שהעולם חסר מוסר מטבעו, ושבמקום לאסור את הפושעים הראשיים, הטייקונים ובעלי ההון, המשטרה רודפת אחרי האנשים הקטנים שרק מנסים לשרוד, אבל תמיד משמח לראות שגם תכנים בועטים ומחאתיים כאלו מקבלים ביטוי בתיאטרון הממסדי. מעבר לבידור הטהור ממחזמר עשוי כהלכה שקמחי מגיש לקהל, הוא הצליח ליצור כאן הפקה רבת משמעות וחשיבות, תיאטרון פוליטי במיטבו, בעיקר בימים בהם שרת התרבות מאיימת בקלות רבה מדי עם גיליוטינת הצנזורה. "אופרה בגרוש" לא רק עושה חסד לז'אנר, בראש ובראשונה זו הצגה חשובה מאוד.

אופרה בגרוש (צילום: דניאל קמינסקי,  יחסי ציבור )
גרבר כמלכת אנגליה. טוב כמו שזה נראה | צילום: דניאל קמינסקי, יחסי ציבור