"פיטר פן" חזר - ועבר בענק את מבחן הזמן

השנה היא 1988. חנוך רוזן קשור בחבלים ומתעופף מעל הקהל, חני נחמיאס לבושה בכתנת לבנה ושרה בקולי קולות "הלילה הוא חייב להגיע", וששון גבאי בורח מתנין כסוף בעל עיניים אדומות. השורה הזו מתארת זיכרון ילדות שנצרב במוחו של כל מילניאל בן 40 ומעלה, או בקצרה: "פיטר פן". המחזמר המיתולוגי, בכיכובם של הנ"ל ובבימויו של אורי פסטר, כבש את הלבבות כבר כשעלה לראשונה על במת תיאטרון חיפה בסוף שנות ה-80. עם השנים הפך לקאלט בימתי מטורף, סטייל "קאטס" של ברודוויי, ברמה שקלטת הווידאו שלו הפכה לפריט מבוקש בקרב מעריצים. בקיצור, יש כאן וואחד קונצנזוס ארצישראלי, שנגיעה בו מחייבת עטיית כפפות של משי. ועדיין, לא ברור איך אף אחד לא חשב לשחזר את ההצלחה ולהחזיר לבמה את אותו המחזמר בדיוק.

עכשיו זה סוף סוף קורה, והפעם חנוך רוזן, שכישורי הפנטומימה הגמישים שלו התאימו בזמנו לתפקיד כמו כפפה, מפנה את מרכז הבמה ללי בירן הגמיש לא פחות, ומתיישב על כיסא הבמאי. רוזן ובירן מכירים כבר מהפקות הפסטיגל השונות, ושיתוף הפעולה הזה מספק המון מחמאות שאפשר להגיד על ההופעה של הזמר-שחקן בתור הילד הנצחי, שמחזה הבכורה שלו חוגג השנה 122 (אבל מי סופר). את וונדי דארלינג מגלמת משי קלינשטיין, שכמו בירן, נכנסת גם היא לנעליים הגדולות של חני נחמיאס. אבל הביג ניוז כאן הם, כמובן, חזרתו של ששון גבאי לתפקיד האיקוני של קפטן הוק - הדימוי הנצחי של הפחד להתבגר.

עם מחזמר נוסטלגי כמו "פיטר פן" אפשר ליפול בקלות. הבסיס הטקסטואלי, הדיאלוגים והשירים כמעט לא השתנו כבר 38 שנה, אבל גם המסר, לטוב ולרע, לא ממש התעדכן. ברוח התקופה אפשר היה לצפות שההפקה תעניק לוונדי יותר כוח ועצמאות, אבל היא משאירה את הסדר הפטריארכלי כפי שהיה. לקהל מסוים זה עלול להציק בזווית העין, ובסיום ההצגה לשלוח אותו לכתוב פוסט פייסבוק זועם בסגנון "פוליטיקלי קוראת". ב-1988 זו הייתה הנורמה, אבל בצפייה חוזרת כהורה זה כבר פחות מחליק בגרון. כל מה שוונדי עושה הוא לבשל, לספר סיפורים ולשמש מושא להצלה וחיזור ילדותי. חבל.

אבל האם זה מוריד מרמת ההצגה והנוסטלגיה? בכלל לא.

"פיטר פן" גרסת 2026 הוא ההוכחה לביטוי החרוש והטחון "סוס מנצח לא מחליפים". כלומר, את הקאסט כן - אבל את כל השאר לא. התפאורה שעיצב במבי פרידמן כולל תוספות דיגיטליות (כן, AI) נראית מעולה, כמו התלבושות שעיצבה אלה קולסניק. השירים, בעיבודים מוזיקליים חדשים של בן שופן, עדיין צ'יזיים ומרגשים כשבטופ כמובן "הוא חייב לבוא", שהפך עם השנים להמנון של ילדי שנות השמונים, ועכשיו מקבל שדרוג מרענן עם הביצוע של משי קלינשטיין. לי בירן קליל כמו איילה, עושה סלטות, נהנה מכל רגע ופיזית נראה כמו ילד. אבל סורי נוט סורי, מי שמאפיל על כולם הוא ששון גבאי, שמוכיח שוב למה הוא ה-GOAT. התחושה היא שהשועל הוותיק הזה מעולם לא עזב את התפקיד, שנשאר כל כך מזוהה איתו בכל השנים שחלפו. הוא מצחיק, קרינג'י ומדלג על הבמה בקרבות סיף כך שקשה לשכוח שהוא בן 78 בכלל. איזה שחקן ענק.

והקהל, שרובו הורכב מילדים נצחיים שלא רצו להתבגר אבל המציאות המרה סטרה להם בפנים, חזר לרגע לשנת 1988, חטף פצצת נוסטלגיה מסובבת לפנים ונהנה מכל רגע, כולל כותב שורות אלו. מה שלא היה מובן מאליו הוא שגם הילדים שלהם נהנו באותה המידה. ואם זה, יחד עם מחיאות הכפיים הסוערות בסיום, הוא לא חותמת איכות לעובדה שהמחזמר עבר בענק את מבחן הזמן ונשאר רלוונטי - אז מה כן?