אחרי שכבר עלו בשנה האחרונה שניים ממחזותיו הגדולים ביותר של המחזאי האמריקאי האגדי טנסי וויליאמס, "חשמלית ושמה תשוקה" בהבימה ו-"חתולה על גג פח לוהט" בבית לסין, רק מתבקש לצרף אליהם את יצירת המופת שהזניקה את הקריירה שלו לפני 70 שנה, "ביבר הזכוכית". המחזה אמנם לא רלוונטי לימינו אבל מאחר ומדובר ביצירה על-זמנית, הוא עדיין עובד נהדר ולא מרגיש תלוש בתרגומו המחודש והמוצלח של עידו ריקלין.

"ביבר הזכוכית" מתרחש בסנט לואיס בימי השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30. גיבור המחזה, טום, משחזר את סיפורה של משפחת וינגפילד, שהפכה לחד הורית לאחר שאביו נטש לטובת המרחקים והותיר אותו, את אחותו הצולעת לורה ואת אמו אמנדה, להיאבק על קיומם. לשלושתם אין את הכישורים לחיות בהווה; ההווה קיים עבורם רק כשהוא מתקשר אל העבר. אמנדה נאבקת לפרנסת ביתה ונאחזת בעברה המפואר ובמחזרים הצעירים שפעם היו לה. טום ולורה מנסים לרצות את אמם השתלטנית כדי להפוך את חייה לנעימים ככל האפשר אך ללא הצלחה. טום בורח בערבים לקולנוע ולורה בורחת לעולם של חיות זכוכית מיניאטוריות ותקליטים ישנים כדי להתחמק מהמציאות העגומה. העבר וההווה מתנגשים כשטום מביא לארוחת ערב קולגה מהעבודה, ג'ים אוקונור, בו לורה הייתה מאוהבת כשלמדו יחד בתיכון. המפגש המתוח ביניהם מייצר את אחת התמונות הגדולות ביותר של המחזאות המודרנית.

ביבר הזכוכית (צילום: כפיר בולוטין)
מצדיקים את עלייתו המחודשת של המחזה | צילום: כפיר בולוטין
הבחירה הנועזת של הבמאי המבריק גלעד קמחי להציג את המחזה "כהלכתו" ולא לנסות להמציא אותו מחדש התבררה כמשתלמת ביותר. קמחי לא כפה עליו אינטרפרטציות מתחכמות ונשאר מאוד נאמן למקור, וטוב שכך, הטקסט של וויליאמס כה מדויק שאין צורך להוסיף לו קישוטים. משברי הזכוכית שתלויים סביב הבמה ועד ההליכה של טום וג'ים בסלואו-מושן – טביעת האצבע המסוגננת של קמחי השתלבה מצוין עם זו של וויליאמס ביצירת הטשטוש בין הדמיון למציאות.    

את טום מגלם נדב נייטס שמוכיח פעם נוספת למה הוא נחשב לאחד השחקנים המבטיחים ביותר בארץ. הוא מפצח את הדמות המורכבת על כל רבדיה כולל הרמיזות הקלות למיניות ההומוסקסואלית המודחקת. גם מהמונולוגים המעט פיוטיים של טום (בכובע המספר) נייטס מצליח לעשות מטעמים דרמטיים. נטע גרטי היפיפייה מפליאה לצייר את לורה המוגבלת והשברירית כחיות הזכוכית שלה. דווקא בגלל שהיא כל כך יפה הליהוק שלה יוצר דיסוננס מרתק. גרטי מגדירה מחדש את המילה פגיעות והיא אחראית לרגע המרגש ביותר בהצגה בסוף המפגש עם ג'ים, כשהיא מבינה שלא ישוב. גל אמיתי משכנע בתפקיד ג'ים ה"פלייר" השרמנטי שמשחק ברגשותיה. אבל את ההצגה נועדה לגנוב יונה אליאן-קשת בדמותה הגדולה מהחיים של אמנדה – וזה בדיוק מה שהיא עושה. אליאן מדייקת את דמותה של אמנדה ויוצקת לתוכה הרבה עוצמה אבל גם חולשה וייאוש תהומי. היא מספקת אתנחתות קומיות רבות ולא מפסיקה להפתיע ולפזר קסמים על הבמה באחד התפקידים הטובים ביותר שלה מזה שנים.  

ביבר הזכוכית (צילום: כפיר בולוטין, יחסי ציבור)
רקוויאם לחלום | צילום: כפיר בולוטין, יחסי ציבור
גם מבחינה עיצובית "ביבר הזכוכית" היא ממתק אמיתי לעיניים. כמו המחזה גם התפאורה הנפלאה של ערן עצמון מרקדת בין המציאותי לדמיוני. התלבושות המושלמות שעיצבה אורנה סמורגונסקי נאמנות גם לתקופה וגם לדמויות עצמן. השמלה האדומה של אמנדה, למשל, מעוררת גיחוך ורחמים באותה מידה בדיוק כמו אמנדה עצמה. אורי מורג הצליח ליצור אשליות מרהיבות בעיצוב התאורה הפנטסטי וגם המוזיקה המקורית של אמיר לקנר גורמת לקהל לצלול לתוך התקופה ומשרתת את הדרמה היטב.        

בתקופה מופרעת זו בה אנשים דוקרים אנשים ברחובות המדינה על בסיס רב יומי, אנו זקוקים יותר מתמיד למנה הגונה של אסקפיזם. "ביבר הזכוכית" של תיאטרון בית ליסין מציעה את זה בדיוק, היא תזרוק אתכם לצרות של אחרים במציאות אחרת לגמרי. אז נכון, היא לא מחדשת הרבה למי שמכיר את המחזה, אבל הערך המוסף שתקבלו נמצא בבימוי הרגיש ובביצוע המרשים של השחקנים ששוזרים על הבמה רסיסים של חלום. הם בהחלט מצדיקים את עלייתו המחודשת של המחזה. כבו את הנרות שלכם והיו שלום.