קומדיה מוכרחה להיות מצחיקה. היא יכולה להיות זולה או שטותית ואפילו המונית, אבל כדי לענות על ההגדרה "קומדיה" היא חייבת להצחיק. ההפקה החדשה של תיאטרון הקאמרי, "דג מוסר", לא מצליחה להצדיק את הטייטל שקיבלה: "קומדיה שחורה". על הנייר יש לה את כל מה שצריך כדי להיות שוס מטורף – החוש הקומי המהולל של אורלי זילברשץ לוהק לתפקיד הראשי במחזה הביכורים של העיתונאית המושחזת מירי חנוך, אותו ביימה עדנה מזי"א המקצוענית – נשמע כמו הימור בטוח, לא? ובכן, התוצאה הייתה רחוקה מלהיות מענגת. למעשה, במשך רוב ההצגה חשתי בעיקר אי נוחות מכל ההתרחשות הבימתית.
לכאורה, הסיפור של משפחת כספי נשמע כמו מערכון חביב למדי. כשהעובדת הזרה והלא חוקית של המשפחה הבורגנית נופלת מהסולם ומוצאת את מותה על רצפת הווילה שלהם, מתחיל מסע של טשטוש ראיות בסגנון קומדיה של טעויות. זילברשץ מגלמת את עטרה, שמנצחת על כל תהליך הטיוח מהרגע הראשון. עטרה היא אשת עורך דין בכיר, אותו מגלם גיל פרנק, וכמובן שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לדווח על מותה של העובדת הלא חוקית, כשהיא מוצאת את גופתה. בהתחלה היא מסתירה את הגופה משלושת ילדיהם, ובהמשך גם מהשכנה הטורדנית ומהפקחית שבמקרה צצה לביקור פתע. אמא קומבינה.
אין לי ספק שהכוונות מאחורי היצירה היו טובות. נעשה כאן ניסיון למתוח ביקורת על הבורגנות הישראלית, שהלך לאיבוד בדרך ולא צלח את שלב הביצוע. בסופו של דבר, לא חלחל לקהל שום מסר כי אותו דג מוסר הוא לא יותר מנתח ממוחזר שחומם במיקרו והתייבש. הוא אמנם נראה מצוין על הצלחת אבל הוא תפל עד חסר טעם. אותו מערכון חביב של חנוך, לא מחזיק 90 דקות של הצגה ומרוב שהוא נמתח בכוח הוא אפילו קצת מעייף בשלב מסוים. ההומור שנופל לקלישאות, מתובל בקטעי סלפסטיק די מביכים, ואת ההצגה מלווה לכל אורכה פסקול פשטני, שרק גורם לכל הקרקס הזה להישמע כמו פרק בסיטקום טלוויזיוני בינוני. כל מה שהיה חסר זה רק צחוקים מוקלטים.