התכנייה של ההצגה החדשה של תיאטרון הקאמרי "הפושעים החדשים" נפתחת בקריאה נרגשת מאת יו"ר העמותה להסדרת הזנות בישראל. שלי (שם בדוי) מסבירה בהרחבה את דעותיה ומנמקת היטב את הסיבות שבגללן מוכרחים להסדיר את נושא הזנות בישראל. לטענתה, זכותו של כל אדם להחליט במה לעבוד כל עוד הוא לא פוגע במישהו אחר וכל עוד הדבר נעשה מבחירה חופשית. את הזנות אי אפשר לכלות, היא חורצת, ולכן צריך להכיל אותה. אפשר להסכים עם דבריה ואפשר להתנגד להם, אבל אין ספק שהאופן בו היא מנתחת לעומק את הנושא מעורר צורך בדיון.
כמה נפלא ואמיץ מצד תיאטרון הקאמרי לתת במה לאמירות הרעננות והבועטות למען שחרור האישה בפרט וחופש הביטוי בכלל, רק חבל שהוא לא נימק את עצמו כהלכה על הבמה כפי שעשה בתכנייה והסתפק באלגוריה כמעט פשטנית כדי להמחיש את המצוקה העתיקה. במקום להיכנס לעובי הקורה, התיאטרון החליט לצאת בהצהרה לייט, לא לגמרי מחייבת. הסוף של ההצגה (אותו לא אהרוס לכם) גורם לאמירה של המחזה להיראות הססנית, אפילו פחדנית.
מהר מאוד בית הבושת הסודי והמהודר של דורינה מתרחב; עוד זונות מצטרפות וחולשות על חדרי השינה הריקים של ילדיה של דורינה, שכבר עזבו את הבית. בזמן שדורינה הופכת למדאם מן המניין, משפחתה לא מודעת בכלל לעסק שהיא מנהלת בשעות היום. היא מספרת לכולם שהיא מעבירה סדנאות בישול, והיחידה שנמצאת בבית בשעות הפעילות היא אנקה, אמה הגריאטרית והסנילית של דורינה. רבקה מיכאלי האגדית שמגלמת אותה, כאילו נועדה לגנוב את ההצגה. מראש התפקיד שלה מספק את הפאנצ'ים החזקים ביותר, אבל הביצוע הכמעט גרוטסקי שלה מתעלה מעל כל מילה כתובה.
והנה זה העניין בדיוק, במקום לנבור בכל הסיבות האפשריות שצריך להסדיר את הזנות במדינה, במקום להציג דמות של סרסור מתעלל או לפחות לספק לנו אינפורמציה על החיים הקשים שעוברות הזונות ברחוב, בוחרים להציג לנו את הצד הסקסי והקליל. רותי אסרסאי שמגלמת את נעמי (המכונה גם אנג'ל) מצליחה ליצור דמות עגולה ואותנטית, אבל הזונות האחרות קריקטוריסטיות מאוד וגורמות לכל ההתרחשות להרגיש כמו מערכון לא מצחיק. גם שאר השחקנים די מחווירים מול הביצוע העילאי של שדה ומיכאלי. הן הסיבה שההצגה הזו, על אף פגמיה, בכל זאת עובדת ומבדרת, ועדיין, ללא ספק מדובר בפספוס אדיר. זו הייתה יכולה להיות הרבה יותר מעוד קומדיה חביבה – זו הייתה יכולה להיות הצגה חשובה באמת.
