איזה מזל שתיאטרון חיפה אימץ את "בילי שוורץ" אחרי שזכה בפרס הראשון בפסטיבל המחזמר בבת ים. מאז עברו שנתיים ולאט לאט המחזמר הישראלי המקורי הופך לקאלט בקרב חובבי הז'אנר. אני מכיר אנשים שצפו בו כבר שלוש פעמים ועדיין מאיימים ללכת שוב. אם טרם צפיתם בגברת שוורץ בפעולה, לא מאוחר לתקן את הטעות כי כנראה שההפקה הזאת תרוץ עוד שנים רבות. אמנם זו ממש לא הצגה מושלמת, אבל באופן מפתיע אפילו במגרעות שלה יש חן, בדיוק כמו באלו של בילי עצמה.

בילי שוורץ היא מזכירה רווקה ואפרורית במשרד רואי חשבון שחולמת על עתיד ורוד, בזמן שהיא מנסה לסנן ללא הצלחה את הטלפונים של אמה הפולניה, שלא תנוח עד שלא תראה אותה מתחת לחופה. החיים המשעממים של בילי משתנים בבת אחת כשסימונה, קולגה מהמשרד, מחליטה לנקום בה על כך שגרמה לפיטוריה בטעות. סימונה משחדת את יונתן גור לביא, קליינט במשרד שחייב לה טובה שהוא במקרה כוכב טלנובלות וסלב על, כדי שיגרום לבילי להתאהב בו נואשות ואז ישבור את ליבה. כמובן שכנגד כל הסיכויים כמיטב המסורת של קומדיות רומנטיות אמריקאיות, יונתן החתיכי באמת מתאהב בבילי המגושמת. בגלל שזה מחזמר זה אפילו נראה הגיוני.

בילי שוורץ
מרים ומשמח לבב אנוש | צילום: דניאל קמינסקי, יחסי ציבור
מכאן העסק ממשיך להסתבך אך לא אקלקל לכם, רק בוא נאמר שהסיפור הוא לא הצד החזק של המחזמר ובטח לא הטיפול במחזה. יש לא מעט דיאלוגים מקושקשים ובגלל שהדרמה לא מגובה במספיק עומק בטקסט שכתבה שירילי דשא, ההתפתחויות המסעירות של המערכה השנייה לא מצליחות לרגש כמו שצריך. שלא תבינו לא נכון, הן עדיין מבדרות מאוד, "בילי שוורץ" זה פאן טהור ונהניתי מכל רגע, אבל הייתי שמח גם לקתרזיס הגון ואותו פחות קיבלתי. בסופו של דבר, מה זה באמת משנה כשהמחזמר כל כך מרים ומשמח לבב אנוש?

המחווה של "בילי שוורץ" למחזות זמר אמריקאים קלאסיים מורגשת לא רק בתבנית העלילתית, אלא גם במוזיקה הפנטסטית שחיבר אוהד חיטמן, הבורא הרשמי של בילי. מטיבי לכת לא יוכלו להתעלם מההשפעות המובהקות של סונדהיים וחדי אבחנה יוכלו לזהות ניחוחות מ"ג'יפסי" ומ"שורת המקהלה". התזמורת החיה (שלשם שינוי גלויה לעינינו) והמוזיקה המתוחכמת והסוחפת של חיטמן מחוללים קסמים ומשכרים את הקהל, שמתמכר להם כבר על השיר הראשון. אבל המוזיקה הנהדרת והשירים המתוקים והמשעשעים של חיטמן הם לא הסיבה העיקרית שהצפייה במחזמר היא בגדר מאסט רציני. יש שתי סיבות שהופכות את המחזמר הזה ללא פחות מאגדי: טלי אורן ומיקי קם.

בילי שוורץ
מיקי קם אחראית לרגע הכי מרגש בהצגה | צילום: דניאל קמינסקי, יחסי ציבור
הביצוע המופתי של טלי אורן לדמותה הקורעת מצחוק ושובת הלב של בילי הוא גולת הכותרת של המחזמר הזה, כל עווית וכל שיעול שלה הן עונג צרוף. היא מפגינה וירטואוזיות יוצאת מן הכלל כווקאליסטית וכשחקנית ומבהירה היטב למה היא בין שלוש הקומיקאיות הצעירות המוכשרות ביותר במדינה. גם מיקי קם כאמה הטרחנית של בילי מכשפת את הקהל באחד התפקידים המופלאים ביותר בכל הקריירה הארוכה והמפוארת שלה. הסולו שלה על היחסים עם אמה הוא הרגע המרגש ביותר בהצגה ופאר היצירה המוזיקלית של המחזמר עצמו. השילוב המנצח של אורן וקם הוא הסיבה האמיתית שאסור לכם לפספס את "בילי שוורץ".          

לעומת זאת, החלק העיצובי של ההפקה קצת מוזנח; התלבושות של יובל כספין מוגזמות מדי וגורמות לניכור, התאורה שעיצב אורי מורג די מיושנת והתפאורה של סשה ליסיאנסקי מאוד בולטת בהיעדרה. אמנם הבמאי דניאל אפרת הצליח למצוא לבמה היחסית ריקה כל מיני פתרונות מעניינים בכניסות וביציאות, אבל בחיאת, לא ביקשנו ספקטקל מרהיב עם במות מסתובבות אבל יש סטנדרט מסוים שהורגלנו אליו במחזות זמר. גם הכוריאוגרפיה של עומר זמרי לא מרשימה במיוחד ואף סובלת מבינוניות לעיתים. ולמרות זאת, כל זה לא פוגם בהנאה מ"בילי שוורץ" – אולי דווקא בגלל שגיבורת המחזמר כל כך לא מושלמת.                     

בילי שוורץ
דווקא הריקודים הם הצד החלש | צילום: דניאל קמינסקי, יחסי ציבור
סיבה אחרונה (וחשובה לא פחות) להזיז את עצמכם וליפול ברשתה של בילי היא שמדובר במחזמר ישראלי מקורי. מאז שצצו חלוצים כמו "סלאח שבתי", "בוסתן ספרדי", "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" וכמובן "קזבלן", התיאטרון הרפרטוארי הציע לנו רק מחזות זמר מתורגמים, את הגרסה הממוחזרת של "הלהקה" ואת "מרי לו" שגם מבוסס על שירים מוכרים. "בילי שוורץ" מוכיח עד כמה נחוצות לנו יצירות ישראליות מקוריות כאלה. הלוואי שבילי תגיע בסוף עד לברודווי, מה שבטוח, לפנתיאון של מחזות הזמר הישראלים היא כבר נכנסה.