זו הייתה מחווה מתבקשת מצד תיאטרון בית לסין, כשהעלה מחדש יחד עם התיאטרון הקאמרי בשנת 2013 את "חברות הכי טובות", שנה אחרי הפרידה הכואבת מהמחזאית ענת גוב. מעבר לשיקולים המסחריים, היה ראוי בהחלט לתת במה שוב לשלאגר הכי גדול שכתבה. לעומת זאת, הבחירה להעלות מיד גם את "עקר בית", שלאגר לא קטן בעצמו עם כ-500 הצגות שרצו עד לפני כמה שנים בכל רחבי הארץ, הריחה מראש כאקט מעט חמדני, מעין ניסיון למקסם את הרווחים מהטרגדיה של גוב. מי שרצה כבר ראה אותו בסיבוב הקודם, ועם כל הכבוד לגוב המוכשרת ולפועלה, לא מדובר במחזה מבריק במיוחד. קומדיה חביבה, מיינסטרימית עד כאב, ותו לא. ה"ישראליות" של המחזה היא שזיכתה אותו בחיבוק הגדול מהקהל, אבל כדי להעלותו מחדש כל כך מהר נדרש צידוק טוב מזה שהמחזאית נפטרה. על אחת כמה וכמה כשלא מגישים לקהל מנה חדשה, אלא את אותה מנה שחוממה מחדש – במיקרו.      

במרכז המחזה ניצב זאביק, טייס בכיר שיוצא לפנסיה ומגלה שהחיים לא חיכו לו. נוכחותו החדשה בבית משבשת את שיגרת חיי כל המשפחה וגורמת לרצף של עימותים עם אשתו ושתי בנותיו. זאביק מנסה לכבוש לעצמו שליטה ולסמן טריטוריה והופך לקרצייה הראשית של הבית. הוא מוצא עצמו לא רצוי ומיותר. בכדי לשנות את יחסי הכוחות המשפחתיים הוא מחליט לקום ולעשות מעשה מאוד מפתיע ולא קונבנציונלי. אחסוך מכם ספויילרים ואומר שעד שזה קורה אנחנו עוברים אקספוזיציה ארוכה למדי, אבל גם בעקבות הטוויסט המחזה לא מתרומם לגבהים מרשימים מדי. הוא בהחלט הופך למעניין יותר אבל עדיין לא מטפל בנושאים שלו בצורה רצינית ובעיקר מנסה להקליל הכול עד לרמת הפשטנות, שחלילה לא יטריד את הקהל או יגרום לו לחשוב יותר מדי כמיטב מסורת הסיטקום הטלוויזיוני.

עקר בית (צילום: דניאל קמינסקי)
תיאטרון לייט להמונים | צילום: דניאל קמינסקי
והנה זו בדיוק הבעיה, ההצגה כולה מרגישה כמו פרק ארוך של סיטקום שנמשך שעה וארבעים. קשה גם להתעלם מהדמיון לסיטקום המצליח ההוא מהניינטיז, "כן, מה?!", שכתבה גוב וכיכב בו בעלה. גם התפאורה שעיצבה סבטלנה ברגר והמוזיקה של אמיר לקנר רק עוזרות לאריזה הטלוויזיונית הבעייתית של ההצגה. ניכר שהבמאי אלון אופיר נזהר מלקחת סיכונים וניסה להיצמד למחזה כמה שיותר, כי אם זה עבד כל כך טוב לפני כמה שנים, למה שלא יעבוד גם היום? אבל "עקר הבית" בגרסתו המחודשת נותר בעיקר עקר.

הליהוק ה"הפוך על הפוך" של ההצגה – דב נבון בתפקיד הטייס ורון שחר בתפקיד הרופא – הוא אולי הבחירה האמיצה היחידה אבל גם הוא לא באמת שורד במבחן האמיתי. נבון אמנם מפזר כהרגלו מהקסם האינסופי שלו בכל שנייה על הבמה ונותן את המקסימום, אבל תפקיד הטייס המזדקן שגילם יוסי פולק בהפקה המקורית מראש נראה קצת מגוחך על קומתו של נבון. גם רון שחר עושה כמיטב יכולתו אבל לרגע לא משכנע בתור רופא, ואם זה לא מספיק, אנחנו אמורים להאמין שהוא בערך בן גילו של נבון. לא רק שהליהוק המוזר לא עוזר למידת האמינות הוא רק מוסיף לאווירה המלאכותית הכללית. שום דבר שקורה על הבמה לא נראה אמין במיוחד, "עקר בית" לא בוראת פיסת מציאות אלא עסוקה בלעשות הצגות. העיקר שהקהל יצחק, ובאופן לא מפתיע גם רובו צוחק. ההומור מנסה לקלוע לטעמם של כולם כולל שטיקים מוגזמים, פאנצ'ים של מופע בידור ואפילו ממחזרים בדיחות ישנות על הבמה – אבל בשביל זה להטריח עצמנו עד לתיאטרון?        

עקר בית (צילום: דניאל קמינסקי)
תמרה קליינגון אחראית לרגעים המצחיקים ביותר של ההצגה | צילום: דניאל קמינסקי
רמה מסינגר הנפלאה היא דווקא ליהוק מאוד נכון כגליה אם הבית, אבל ניכר שהתפקיד קטן על יכולותיה. גם לורין מוסרי ומאיה בכובסקי חינניות מאוד בתפקיד הבנות אבל את הפוקוס גונבת מכולם תמרה קליינגון בתפקיד ראשון בתיאטרון אחרי הופעות רבות על המסך ("אפס ביחסי אנוש", "סברי מרנן", "בלו נטלי"). קליינגון הצעירה אחראית לכמה מהרגעים המצחיקים ביותר של ההצגה ועל אף שהתפקיד של המנקה הרוסיה העצבנית נכתב כקריקטורה מוגזמת, היא מצליחה ליצוק לתוכו כנות כובשת. אי אפשר שלא להתפקע מצחוק כשהיא מלהגת ברוסית בהתקפי הזעם הנהדרים שלה.       

אז נכון, הקהל בסך הכול נהנה (בעיקר בני החמישים-שישים פלוס) כי "עקר בית" של בית לסין מספק חוויה תיאטרונית לייט להמונים. אם אתם מחפשים בידור מאוד ישראלי ומאוד קליל עם ניחוח של הערוץ הראשון בניינטיז כנראה שגם אתם תיהנו, אבל אם אתם רוצים לראות קומדיה מצחיקה באמת שגורמת לכם לחשוב באופן עצמוני ולא מאכילה אתכם את הפאנצ'ים בכפית, עדיף שתלכו ל"המוגבלים" או ל"לחנך את ריטה" של אותו תיאטרון בדיוק.

עקר בית (צילום: דניאל קמינסקי)
לא בוראים מציאות, עושים הצגות | צילום: דניאל קמינסקי