איטס שייקספיר ביצ': "אילוף הסוררת" גם ממש מצחיקה וגם חשובה

הרמתי גבה על הבחירה של תיאטרון בית ליסין להעלות שוב את "אילוף הסוררת". זוהי אחת מיצירותיו המוקדמות והבוסריות יותר של שייקספיר, ומאחר והיא נכתבה בסוף המאה ה-16, המסרים השוביניסטים ששתולים לכל אורכה והאמירה המרכזית לפיה אישה צריכה להיות כנועה לבעלה – כי הוא הרי אדונה – לא רלוונטיים בעליל לימינו. ואז עלה יוסי סגל הקטן והמתוק על הבמה והתנצל בשם שייקספיר. ההסבר המרנין והמשכנע של סגל הוא כל מה שהיה צריך כדי לפתוח את ההצגה הזו ללא רגשות מעורבים ועם חיוך גדול שלא נעלם עד סופה.

הבמאי המוכשר אודי בן משה מציג לנו את הסיפור השוביניסטי להחריד של שייקספיר בסגנון הפוך על הפוך, עם הקריצות הנכונות לקהל שרק גורמות לבדיחות המיושנות להיות יותר מתוחכמות. בשנת 2016 קשה מאוד להציג קומדיה שייקספירית כהלכתה; אם רוצים לבדר כמו שצריך את הקהל שרגיל לפאנצ'ים אגרסיביים ואינטנסיביים, מוכרחים להעביר את שייקספיר מייק אובר כדי להחזיר לו את הצבע לפנים. בזכות התרגום המבריק של דורי פרנס, שמצליח להישאר נאמן למקור ועדכני וחופשי לחלוטין בו זמנית, והטיפול החכם והיצירתי של בן משה בכל סצנה וסצנה, המחזה המיושן הזה מעולם נשמע צעיר יותר. וכן, הכרחי לצחוק על מעמד האישה בימים ההם, זה חלק מההתבגרות שלנו. "אילוף הסוררת" מזכירה לנו איזו דרך ארוכה וחשובה עברה החברה המערבית עד הלום ואיזו דרך יש עוד לעבור.

אנסמבל השחקנים המכובד של "אילוף הסוררת" הוא חלק דומיננטי מהסיבה שההצגה הזו עובדת מתחילתה ועד סופה. כל אחד ואחד מהשחקנים מסור לתפקיד שלו ומבצע אותו על הצד הטוב ביותר. יניב ביטון יוצא מן הכלל ותורם במיוחד למפלס הצחוקים; ויטלי פרידלנד מתבלט בכישוריו הקומיים ובנוכחות בימתית עוצמתית; אבי גרייניק מבדר כהרגלו; אגם רודברג מפתיעה לטובה; ידידיה ויטל, מורדי גרשון ויקיר גרשון משעשעים מאוד; גם אלברט כהן, אילן דר ויוסי סגל מצוינים בתפקידים קטנים שהם הופכים לענקים.

מעודד לראות שקומדיה של שייקספיר עדיין יכולה לגרום לקהל הישראלי להתגלגל מצחוק גם ב-2016. אם אתם נכנסים לחרדות רק למשמע המילה 'שייקספיר', זו בדיוק ההצגה שאתם חייבים לראות כדי לשנות את דעתכם לנצח. צריך להיות אדם חסר הומור כדי לא להתענג על הקומדיה המשעשעת הזו בזכות העיבוד החדש והביצוע המרשים לטקסט שאף על פי כן ולמרות הכול לא נס ליחו.