אמנות רחוב זה מגניב והכל, אבל בתור בלשנית, שירת רחוב תמיד נראתה לי כמו משהו מיוחד הדורש התייחסות. הרי הרבה יותר קשה לנו לעבור מול טקסט מבלי לקרוא אותו מאשר לעבור ליד ציור ולא להישאב לתוכו. וחוץ מזה, אנחנו רוצים להאמין שהרבה יותר קל להפיק משמעות ממשית מקומפוזיציה של מילים מאשר מקומפוזיציה של ציור, כי בשביל זה יש לנו שפה. אבל מלבד הערך התקשורתי שיש במילים, יש אפקט עוד יותר מעניין להעמדה של שיר במרחב, לגודל האותיות, לקיטוע השורות ולמיקום הנבחר להעברת המסר.
ניצן מינץ, אמנית ומשוררת רחוב, מדגישה את הקשר שבין המיקום לתוכן העבודה, ועל כן מייצרת שכבות נוספות של מידע ומשמעות, מלבד הרובד הכה אישי של העבודות שלה. "זה מעניין, משום שאני הרבה פעמים כל כך מנותקת מהטקסט עד שזה אפילו לא נראה לי כאילו שאני שמה משהו כזה אישי ברחוב", היא אומרת. "כנראה בגלל שזו עבודה קונספטואלית, נורא שכלתנית ומנותקת מהרגש. אבל כמובן שהמטרה היא שזה יביע המון רגש ויגרום לתגובה אצל אחרים. שמתי לב שככל שעבודה שלי יותר חזקה, כך נוטים למחוק אותה מהר יותר".
היא נכנסה לענייני שירת הרחוב בגיל 18 והתחילה לקשקש על קירות ולפתח את הסגנון הייחודי לה. "התחלתי לכתוב בגיל 16, ובגיל 18 כבר התחלתי להוציא את הטקסטים שלי לרחוב, חזרתי מהצבא בסופי שבוע וקשקשתי על הקירות", אומרת מינץ. "יש בי צד מאוד פלסטי שלא גיליתי עד שהתחלתי עם זה. היה לי צורך מאוד גדול שכל אחד יראה את הטקסט שלי, לא רק אניני טעם ויודעי דבר, שהם קהל שהוא מאוד שבע בעיני. זה יותר מאתגר אותי שמדובר במישהו בלי רקע בכלל, לכבוד הוא לי לנסות לגעת בכולם. בעיקר אם מדובר באנשים שלא צורכים אמנות, משום שבסופו של דבר מדובר ברגשות, ואנשים מבינים רגשות, לא צריך השכלה אמנותית בשביל זה".
"שם העבודה הוא 'התנופה', גם כי זה שם הרחוב בו היא נמצאת וגם כי כשנותנים אגרוף לוקחים תנופה. לפני שלוש שנים הקדשתי את היצירה הזאת, שהיא זנב של טקסט יותר גדול שמעולם לא פרסמתי, על קיר מול הסרסורים של קריית המלאכה שנהגו לשבת על כסאות כתר ממש מול הקיר הזה בכל יום".
"כתבתי את זה לכבודם ובאמת אחרי שבועיים ידיד שלי שנמצא בסטודיו מעל הלוקיישן דיווח לי בדיוק על מה קרה שם ביום שמחקו את העבודה. מה שקרה שם זה שהלקוחות התלוננו שזה מפריע להם, והיה שם ויכוח שלם וצעקות. ובאמת עכשיו כשאני נזכרת בזה, כשסיימתי לכתוב את השיר מישהו באוטו עבר, אני מניחה שהוא גם חיפש זונות, והשיר ממש עשה לו משהו, הוא הגיב אליו במעין צקצוק, ואמר 'זה נורא'. זה היה הרגע שבגללו התחלתי לעבוד בסוג הזה של היצירה, יצירה תלוית מקום".
"שם היצירה הזאת הוא 'שאיפות'. היא היתה ממוקמת לפני שנה ברחוב צ'לנוב פינת מנחם בגין, בפתח של חניון שמתקיימות בו עסקאות סמים וגם זונות נרקומניות עובדות שם במחירים ממש נמוכים, ממש הכי קשה שיש. ובנוסף לכך, לשם מגיעים הומלסים עם עגלות סופר עמוסות במכשירים אלקטרוניים שמוכרים את המתכות האלה תמורת כסף לסמים".
"אפשר להתייחס להצבה של הטקסט הזה במקום הזה כמאוד צינית ביחס למקום, כי השיר מדבר על החלומות השבעים שלי, שאיפות של ילדת שמנת במקום שאין בו הרבה לאן להתקדם – בואו נגיד שזה לא המקום ממנו עשויים חלומות. העבודה הזאת נמחקה אחרי שבועיים, אני לא יודעת מה הסיפור שם, אבל כנראה שהשיר נגע".
"לפעמים הצורה פשוט כל כך יפה בעיני שאני צריכה לשים שם איזה שיר, וזה מקרה בו התאהבתי בקומפוזיציה קיימת, והייתי פשוט חייבת לקחת חלק בדבר היפה הזה. כאן הונעתי יותר דווקא מחוויה אסתטית. היצירה נמצאת בקיבוץ גלויות בדרום פלורנטין. התחלתי בצביעה של חלקים בלבן וסידור הקומפוזיציה, ושמתי שם שיר על אלוהים. אני מאמינה באלוהים, אלוהים משלי, ובאותה התקופה של השיר היינו בריב, ופחדתי שהוא יעניש אותי ויטיל עלי עונש כבד. השיר מתאר חוויה מאוד פרנואידית שלי, הפחד המטורף שהיה לי אז מאלוהים".
"מה שעוד יותר מטורף היה שבזמן שעשיתי את העבודה הזאת הגיעו אלי שלושה צליינים נוצרים צרפתים - אחד לבן, השני אסיאתי והשלישי שחור - כולם כמרים אדוקים כאלה, והם באו אלי והתחלנו לדבר על אלוהים. אמרתי להם שאני לא מאמינה באלוהים שלהם והיתה לנו שיחה הזויה, הם לקחו הכל נורא קשה".
"היצירה הזאת נקראת 'גן ילדים', והיא נמצאת בפאתי נווה צדק ליד בית השאנטי. גם כאן יש עניין בצורה שמשכה אותי אליה. לא כל יום נתקלים בחתיכת פח כל כך יפה, עקומה ומיוחדת, הכל היה שם לפני וממש אהבתי את הצורה".
"הטקסט מתקשר גם למיקום, ולעניין של ילדים שהחיים לא האירו להם פנים. אני חושבת שזה אחד הטקסטים שהכי מסכמים את האמנות שלי. אני אובססיבית לגבי הילדות שלי והעבר שלי, אני כופה על עצמי זיכרונות. יש משהו לא פתור בילדות שלי ומשהו טראומטי, כנראה שיש שם משהו מאוד בעייתי שמניע אותי ליצור מתוך המקום הזה. יש לי פצע בילדות וכל היצירה שלי נובעת משם".
"היצירה הזאת נקראת 'הייתי עוצמת עיניים וחוצה'. הסיבה היא שבמעבר חצייה הזה של סלמה נהרגו הרבה אנשים. יש אגדות אורבניות מטורפות בפלורנטין על כל הילדים והאנשים שנהרגו במעבר החצייה הזה, והוא כנראה אחד מעברי החצייה הכי מסוכנים שיש, מעבר לזה המבנה נטוש ומחופה הקרשים שנראה כמו צריף גם תרם לאווירה של השיר".
"זה שיר בעיקר על אמא שלי, האמא בשיר חוסמת את אור השמש, את החיים. זה אולי נראה כמו שיר על אלוהים, אבל זה בעיקר על האמא שחוסמת את האלוהים שמגן על הילדה. אני ואמא שלי ממש אחלה כן, זה פשוט לא פתור אצלי מאה אחוז מה שקרה בילדות, יש שם תחושה כזאת של נטישה מאוד חזקה".
"היצירה הזאת נקראת 'קולות' והיא ממוקמת באתר בניה ממש יפה בגרמניה. הקיר הוא חצי טפט חצי לבנים, אין דברים כאלה בארץ. הייתי לבד שם בכל הקומה וזה נורא התחבר לי עם עניין הקול שלא מהדהד. הרבה פעמים אני הולכת בעולם בתחושה שאין לי שום משמעות בעולם הזה, אין משמעות למה שאני עושה, ואני עלולה למות בלי לקבל טיפת הכרה או שלא אצליח פשוט. זה מלווה אותי הרבה, אבל זה לא חשוב מה יהיה כי אני אעשה רק מה שאני רוצה. הסכנה היא שהקול שלי לא יגיע לאנשים".
"אני יותר אוהבת לעשות בארץ עבודות שיש מאחוריהן סיפור, זו הקרקע הברורה לי, אני יכולה לעשות תחקיר או פשוט להכיר את האזור, בחו"ל זה יותר שטחי בעיני. אני אוהבת ליצור במקומות שאני חיה בהם שנים שאני יודעת מה קורה בכל סנטימטר, אני נורא מקומית. אני מדרום תל אביב במקור כך שזה הגיוני לי ליצור כאן".
היית אומרת שהוצאת היצירה החוצה אל הרחוב גורמת לאיזושהי הקלה?
"אני יכולה לומר בוודאות שלא מדובר במלאכה שהיא כיפית בשום צורה. זו ממש עבודה, אם נפרק את זה לשלבים יש שלב של חיפוש לוקיישן, צילום המקום, חיפוש טקסט בסטודיו שיתאים - ואז כל הבלגן של הציוד ולהגיע ולבצע - זו עבודה, כל הרגש נדחק לצד. אמנות זה גם מאוד מעיק, את לא בקומפורט-זון שלך. אין מים זורמים שאת יכולה לנקות את המכחול, את נודדת עם מלא ציוד. בכלל, רק להיות בחורה במרחב הציבורי זה עינוי בפני עצמו, אני יכולה לצאת מהסטודיו עם סולם וללכת שני צעדים וכבר יטרידו אותי - את צריכה עזרה? מה לא כבד לך?"
"בסופו של דבר מדובר בממוצע בעבודה של כ-6 שעות ברחוב, פיזית קשה הרבה פעמים. צריך מידת מזוכיזם כדי לעשות את זה, ורק אנשים כאלה, שאני אחת מהם, יכולים להיות מאוד מסופקים כשזה נגמר".
מה טומן בחובו העתיד?
"מקומי הוא לא בעולם השירה זה נורא ברור לי, אני לא אלך להקריא את הטקסט שלי בערבי שירה כי זה לא המדיום שלי. זה מביך אותי, מפחיד אותי ואין דרך אחרת להתקדם אם אתה לא הולך לערבי שירה", אומרת מינץ. "השנה גם התקבלתי ליריד צבע טרי, היריד לאמנות עכשווית בתל אביב. אני אמנית חממה עצמאית, שזה דבר מדהים בתור אמנית ומשוררת שאינה בוגרת של אחד המוסדות המוכרים ללימודי אמנות. זה כיף שנותנים לי חותמת, זה תענוג".
* יריד צבע טרי יתקיים ביריד המזרח, נמל תל אביב, 9-5 באפריל.