"הרגשתי שבאמצעות הצעקה אני מחזיקה את העולם"

במהלך נסיעה שגרתית, הד"ר לספרות מוריה דיין קודיש - עורכת ראשית בהוצאת שתים - עשתה תאונת דרכים שבה נפצע קשה רוכב אופנוע, ובעקבותיה הוגש נגדה כתב אישום. אבל ספרה "לנהוג בתוך הים" אינו רק ממואר, אלא חקירה אישית, רגשית וספרותית של הפרוצדורות, החוקים, העבירות והתשוקות שבנבכי הנפש האנושית.

נהגתי למבשרת ציון. שעת בין ערביים זוהרת. יצורים אחרונים של יום מתגנבים מתחת לשער, לפני שהלילה יורד. יצורים של לילה חובשים מגבעות ומסדרים צווארונים לפני הכניסה. ואיזו כניסה. איזו כניסה.
רעש. גוף מתנפץ. גוף, לא שלי, על גג המכונית שלי. ראש, לא שלי, ניתק מנושאו, עף קדימה על הכביש. ראש על הכביש. המכונית מידרדרת לאחור. אני לוחצת על הכפתור, שוב ושוב, כפתור ההנדברקס, אבל הרכב לא מגיב. נופלת אחורה. מבינה: הרגתי איש ועכשיו גם אני אמות.

ברגעים של סף המוות: הזוועה זוחלת לאט. זה קורה, זה קורה. יש לנו סיפור: אנחנו נולדים. חיים את חיינו מלאי התקוות וההחמצות, רוקדים, שותים יין, מתחפשים בפורים, נשברים, שוכבים במיטה, מתענגים, אנחנו אפילו מייצרים ילדים! בתוך הכלום הזה, בתוך האין הדפוק, אנחנו מביאים יצורי יום ויצורי לילה, שישחקו זה עם זה, ואיתנו. ויש את המוות: ריק. שלילה של ההיות, אבל המשכו התקין של הסיפור. ההמשך ההכרחי, המתבקש, של הסיפור שלנו, הוא הקטיעה הזוועתית שלו. ובסף, בתווך, בין לבין - בין הנוכחות להיעלמות, יש אלם גדול. הידרדרתי לאחור, הרגשתי שזה הסוף, ולא היתה שמש ולא היה גשם. לא שמיים ולא אדמה. רק אדם, אישה, אני, הדבר הזה שגדלתי להיות, שהחיים גידלו אותי אליו, שמותי הפוטנציאלי עיצב, הדבר הזה נע לאחור, וברגע האחרון נבלם.

נשלפתי מהאין אל היש.

מתוך השקט של הכיליון, כמו נבקעתי, נולדתי, לידה איומה, נבקעתי אל הסופיות של האחר, קרה דבר רע. קרה לי הדבר הרע. אני הדבר הרע. זכוכיות ודם, ואדם שהוא אני שצעד על קו המתח הרוטט בין פה לשם, ועתה הוא פה, ואדם שהוא לא אני שצעד על אותו קו מתח ועתה הוא שם. צרחתי. צרחתי. הקאתי את הקול מתוכי כמו בבולמוס, הקול יצא פראי, מלא קוצים, שעיר, הקול נשאג ממני והתנפל על הכביש, על המכוניות שעצרו בחריקה. מה היה שם בצעקה הזו, איזו נגיעה בעליונים, איזו אכזבה של הגוף, הנה, הנה, מה הכלים שלנו. נגעתי בשרף, בענבר, אני בוערת, צעקה של חזרה למצב קדום. הייתי כבר על סף הדבר, התפשטתי כבר מן המחשבות והרגשות, נשארתי צורה לקראת פקיעה. והנה הצורה צריכה לעטות על עצמה את הקישוטים. את הדבר הזה שהוא אני.

בסרטון שצילמה הנהגת שהגיעה ראשונה למקום התאונה רואים רכב, את הרכב שלי, ושומעים צרחה איומה, מודלקת. שומעים אותי עוצרת רק לנשום אוויר, ושוב צורחת, פרודות קול שנתפסות בשורשי העצים כמו זיעה, ניגרות עליהם, מטנפות אותם, ממלאות את החלל, אין אוויר למי שבכביש, למי שבכפר, למי שבעיר, כל האוויר לכוד בתוך הצרחה של האישה. צרחה שלא תיגמר לעולם. אישה מטורפת. כשצפיתי בסרטון, שהגיע אליי במקרה, לא האמנתי למראה הדמות הזו. הבעתה יורדת ומרסקת את החיפושית, מוחקת את העיגולים השחורים הקטנים והמושלמים, דופקת את צורתה הקעורה, הפלאית, משטחת אותה, הופכת אותה לדף, לא היו מילים. נכבשתי בידי הגוף שלי, לעולם לא אהיה עוד צורה פלאית, מעתה אהיה דף.

ניגשו אליי אנשים. פחדתי מאוד. לא הפסקתי לצעוק. הרגשתי שבאמצעות הצעקה אני מחזיקה את העולם, מונעת את ההתרסקות שלו עליי. אוקיינוסים ודובים, חולות והרים, ברק שפגע באישה במינסוטה בדיוק כשיצאה לרוץ עם הכלב השחור והמדובלל שלה, אם אפסיק לצעוק כל אלו יתרסקו עליי, העולם יישבר. והרי העולם נשבר כבר. יצורי היום כבר התנגשו ביצורי הלילה.

הלילה. פתאום היה לילה. מי במאורה ליד המדורה.

והרי העולם נשבר. לפניי מוטל אופנוען. הוא היה על גג רכבי וכעת הוא זרוק לפניי. גוף, גוף, שוב גוף, שוב העלבון הזה, מילאתי אוויר בריאותיי וצרחתי.

איש אחד סימן לי לפתוח את החלון. בשלב מסוים פתחתי. "את בסדר? הכול בסדר?".

על סף ההריגה: האופנוען, שליח וולט, נפצע קשה. דקות ארוכות הייתי משוכנעת שהוא מת. בהתחלה, כשהחומרים נפערו, התערבבו, ראיתי איש על הגג. לא הבנתי מה אני רואה. איש, איש מלא, על הגג. ואז ראיתי את הראש שלו על הכביש. היה נדמה לי שהראש ניתק מהגוף. אולי מההלם, אולי זה מה שקרה. אולי הראש לא יכול להישאר במקומו ברגעים כאלו, של חומרי תהום מתערבבים (זכוכיות החלון מילאו את מאפה הבטטה שהיה מונח על כיסא הנוסע, לידי. בלילה מצאתי את עצמי שולה בתימהון פיסות זכוכית מתוך המאפה). אולי ברגעים כאלה הראש ניתק. וברוב הפעמים הראש מתחבר שוב, אבל זז מעלה אחת שמאלה. אולי הצצתי, במקרה, במאחורי הדברים. בסיפור הנסתר. כמו ילדה קטנה ברכבת התחתית שרואה את ההומלס מתנער

מרבצו, ועושה דברים של אנשים: מוציא את הפלאפון, עושה סלפי. אולי זוהי מלאכת הנפש על סף ההריגה. לברוח מתודעת האשמה והכאב והאימה אל שדות הניתוק. אם לא אעשה זאת, גם ראשי שלי יזוז מעלה אחת שמאלה.

בימים שאחרי התאונה האופנוען התגלם בבני הקטן. ילד סוכר. אוהב לשיר. כל שיר שמשמיעים לו בגן חוזר אלינו בקול זהוב, בוקר, צהריים וערב. שר, בפה קעור, ריסיו הארוכים מְצילים על כל השכונה. בימים שאחרי התאונה לא יכולתי להסתכל עליו בלי להתקמט. הנה האופנוען. ואני אמא של האופנוען. גם ההוא, מהכביש, שבכה, שנאנק, היה פעם ילד בן ארבע, ומי יכול לשער את הכאבים שצרורים בשק מעל ראשו, מחכים לרגע הנכון כדי להתנפל עליו. ומה צרוּר מעל התינוק שלי. ואיך אנשק כל סנטימטר בפרצוף הרך של בני, כשראשו המוטל של ההוא פורץ אל פניי ותובע. תובע מה. שאחבר אותו אל הגוף, או אולי שאחזיק אותו בין זרועותיי, דווקא כך. לא מחובר. כי רק אני והאופנוען, ברגעים ההם, של חומרי תהום צפים, ידענו את ניתוק הראש מהגוף. רגע גבישי, צלול, רותח, של היות ולא-היות.

הראש לא ניתק, אבל הרגליים שלו כמעט כן.

האיש בחלון שאל אותי: "את בסדר? הכול בסדר?" ואז הוא אמר: "הוא לא מת, הוא לא מת."

ברגע אחד נמשיתי מאדמת הצרחה אל אדמת היללה. כמה חוכמה יש במרקם הגס של היללה. הצרחה מאיינת את כל מה שסביבה. היא שואבת את כל הצלילים, כמו תו חריף שמשתלט על המנה. הצרחה משתלטת על האדם, והוא כולו היא. אין ניואנסים, אין תנועה. אבל היללה אחרת. היא עולה ויורדת, מסתובבת, היא פנים. ביללה שבתי אל האני. שבתי לחוש את גודלו של העולם, וגם את כאביו. זה הרגע שבו שמעתי את האופנוען לראשונה. נאנק מכאבים. בוכה בערבית.

אז הוא לא מת. אבל הוא בקושי חי.

התאונה, כל תאונה, היא מפגש לא מוצלח. קרבה יתרה. תנועה יתרה. קשה לקלוט כמה אינטימית היא התאונה. האדם והמכונה. בשר המכונה נכנס אל העור. בשר המכונה מוחץ את הרגל. אדם יושב בתוך המכונה, או רוכב עליה. וברגע אחד, היא רוכבת עליו. יחסי הכוחות מתהפכים. המכונה כמו מקריבה את עצמה כדי לגמול לאדם על מה שעולל לה, ואולי כדי להתקרב אליו מאוד. כל הצד הקדמי של הרכב שלי, עיני המכונית, התפרק. קרנית, לחמית, גלגל העין: זכוכיות ופח בכל מקום. האופנוע בכלל נמעך. ואל מול הקרבה החולה, הפרועה, של האדם-מכונה, מפרפר גם הצד השני, קנטאור נוסף. שני הקנטאורים נלחמים זה בזה,

אדם-מכונה באדם-מכונה, או אדם-אדם במכונה-מכונה, וכולם מפסידים.

ברגעים האלה אנחנו זקוקים שמישהו יראה אותנו, או שנמות. לבד לא נמשה את עצמנו. אנחנו תינוקות בעריסה. אני ייללתי, והוא בכה. כאב לו מאוד. פחדנו מאוד. ראשית הגיעו אליו האנשים, וניסו לעזור לו. הזמינו אמבולנס. אמרו את הדברים שאומרים, "אל תזיזו אותו." אחר כך הגיעו גם אליי. האיש בחלון הגיע אליי. הוא אמר לי שהאיש לא מת. ייללתי. בשלב מסוים הצלחתי לפלוט: "אבל הוא יהיה משותק?" האיש אמר: "אני לא יודע, אבל הוא חי." לא הצלחתי להפסיק לבכות. שמחתי, כמובן, שהוא חי, אבל פחדתי מאוד. בכמה רגעים צפיתי במותי, צפיתי במותו, ולא ידעתי כלום. שיתוק. האיש בחלון ניסה לדובב אותי, לעזור לי. "תורידי את החגורה." "תנשמי." "יש לך מישהו שאפשר להתקשר אליו?".

כל תאונה, כאמור, היא מפגש אינטימי מדי. החבלים השקופים שמקיפים אותנו (למשל: הדם שלי יישאר בתוכי ולא יימרח על האחר. לא נמות סתם כך, פתאום. לא נהרוג) נקרעים. ואל המרחב הקרוע, נטול הגדֵרות, נכנסים האנשים, עוברי האורח. אישה מייללת. מה לך ולה? אתה עובר, אין גדר. אתה מחזיק את ידה. אתה אומר לה שוב ושוב, מנסה להתאים את עצמך למקצב היללה, "הוא חי, אבל הוא חי." היא מסתכלת עליך, אתה כרגע כל העולם. אתה נציג העולם. הכול כבר קרה: הדובים נפלו מתוך החור, גם האישה ממינסוטה. אתה האיש שנבחר, מכולם, לדבר את העולם ולהחזיר את האישה לתוכו.

אנשים אחרים עמלו להחזיר את האופנוען אל העולם, פחות באופן מטאפורי ויותר באופן ממשי. כמה אנחנו תלויים זה בזה. בתוך העולם השבור, אוחזים זה בשערותיו של זה, זאת בבטנה של האחרת, איברים-איברים. כך הם משו אותו. אני לא רוצה לכתוב בשמו, בקושי רוצה לכתוב עליו. הוא מכונן את הסיפור, והוא הגיבור הטרגי שלו. ואני, מה? המשרתת שנדחפת פנימה. נדחפת פנימה, אף שזה הסיפור שלי. אבל הגבולות השקופים קרסו, הראש זז מעלה אחת שמאלה, והחיפושית נמחצה. ובמסגרת שינוי הסדרים, גם בתוך הסיפור שלי אני לא הגיבורה. אלא אם מקבלים את גרסת המשטרה, ואז אני משודרגת לזו שגרמה לתאונה, זו שפצעה את האופנוען באורח קשה וכמעט הרגה אותו, הדמות שלי מקבלת נפח ועומק בעלי איכות טרגית, אני כמעט נוגעת בשמיים - ועלולה גם להגיע לכלא.

הסיפור: נכון לכתיבת שורות אלה, תלוי ועומד כנגדי כתב אישום בשל גרימת התאונה. ממצאים משמעותיים מהזירה מעידים כי בגרסת המשטרה ישנם ליקויים רבים, וכי ישנו יסוד סביר להניח שלא אני גרמתי לתאונה. זה אינו הסיפור.

הסיפור: לא ראיתי את פניו. לא לפני, לא תוך כדי, ולא אחרי. גם את שמו איני יודעת. הוא נולד במקום כלשהו, וקיבל שֵם. זה השם שנכתב במסמכים: בדו"חות המשטרה, ברישומי בית החולים. אני לא אוכל לכתוב את הסיפור שלי בלעדיו. ובכל זאת: אין לי פנים, אין לי שם. ואולי גם זה לא הסיפור.

הסיפור: אני כותבת את הסיפור. אתם קוראים אותו. כמה שקרים, כמה כזבים: כתב האישום. הזיכרון. הטראומה. כל אלו חורים בדף, תולעים המכרסמות את המבנה, מה מתוך הדבר - היתה שעת בין ערביים - נשאר.

התאונה, בתוך הסדר התקין של הדברים, היא תמיד נמנעת: תמיד אפשר לנסוע יותר לאט, לא לפנות, לבלום בזמן. אבל בתוך היקום המשובש, היא תמיד לא נמנעת. חייבת להתרחש.

"לנהוג בתוך הים", מוריה דיין קודיש | הוצאת שתים | 119 עמודים