"הניצחון על היריב חשוב מהיכולת לחיות איתו"

בספרו "ניצחון הכיפות הסרוגות?", סוקר פרופ' עוז אלמוג את הציונות הדתית על גווניה, המחלוקות בתוכה והמאבקים בין הקבוצות השונות. הספר עוסק במגוון תחומים בחיי המגזר, בהם תקשורת, חינוך, צבא, מהפכת הנשים, נוער הגבעות והשתלטות הכהניזם, ומשלב סקירה היסטורית עם תצלומים רבים. לדברי אלמוג, הספר מציג תמונה רחבה של ציבור שגם מי שחי בתוכו מתקשה להגדיר את גבולותיו.

ביוני 2026 פרסם הרב חיים נבון ב"מקור ראשון" מאמר שכותרתו "מספיק עם התירוצים: מערכת המשפט לא אשמה בכישלונות הממשלה" (נבון, 26.7.2026). זה היה רגע נדיר של גלוי לב וחשבון נפש מגזרי. בין השאר כתב: "האמונה התפלה בדיפ סטייט שטנית וכול-יכולה מתעלמת מכל מה שטוב במדינה, ובה בעת מספקת תירוץ נצחי לכל מה שרע. יש בתנ"ך כמה טיפוסים כאלו, שתמיד מאשימים אחרים בכישלונותיהם. למשל, שאול המלך. למה לא שמעת בקול ה' במלחמת עמלק? 'וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר'. למה לא חיכית לנביא שמואל? 'כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ'. הסיפור ההוא לא נגמר טוב. אנחנו חייבים למצוא לסיפור שלנו סוף אחר" (נבון, 26.7.2026).

אבל כדי שהציונות הדתית תוכל למצוא לסיפור שלה סוף אחר, סוף טוב, עליה תחילה להכיר באשליות שבתוכן היא חיה ולראות את המציאות שמחוץ לסרט. וזה מביא אותנו אל הסרט האחרון.

הסרט האחרון הוא גם המפחיד מכולם, דווקא משום שסופו עדיין לא צולם. בניגוד לסרטים האחרים שתוארו כאן, אין מדובר באשליה שכבר התנגשה במציאות והצליחה איכשהו לשרוד את המכה. כאן מדובר בהנחת יסוד שהמציאות עדיין לא העמידה במבחן הסופי שלה: שגם אם העימות בין הציונות הדתית לבין הציבור החילוני-ליברלי יחריף עוד ועוד, בסופו של דבר כולם יישארו כאן. החילונים יפגינו, יצעקו, יעתרו לבג"ץ, יאיימו, יכתבו פוסטים זועמים ויחרקו שיניים - אבל בסוף יקבלו את הדין. הרי אין להם באמת ארץ אחרת והיום גם אין לאן ללכת.

במשך שנים רבות היה בסיס לאמונה הזאת. העימות בין הציונות הדתית לבין המחנה החילוני-ליברלי אינו חדש. הלהבות עלו וירדו לאורך השנים, ומדי פעם התלקחו למדורה גדולה, שגם היא דעכה לבסוף. כך היה, למשל, סביב ההתנחלות בסבסטיה, הסכם השלום עם מצרים ופינוי סיני, המחתרת היהודית וטבח גולדשטיין, הסכמי אוסלו ורצח רבין, ההתנתקות ומשפטי נתניהו. שוב ושוב התלקח העימות בין המחנות, לעיתים בעוצמה שנדמה היה כי תותיר אחריה אדמה חרוכה, ושוב ושוב שככו לבסוף הלהבות. החברה הישראלית נותרה חבולה, כועסת ומפולגת יותר - אבל חזרה לשגרה המתוחה והמשיכה לחיות יחד.

משהו השתנה בסוף 2022. ממשלת "ימין על מלא" לא הסתפקה בחילופי שלטון רגילים וביישום אג׳נדה ימנית כגון הרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון, חיזוק המשילות והמאבק בטרור ובפשיעה, העמקת הזהות היהודית במערכת החינוך וקידום מדיניות כלכלית ימנית יותר.

בתוך שבועות היא פתחה בבליץ אלים לשינוי מהותי של מערכת המשפט וכללי המשחק שבין הממשלה לבין הגופים המגבילים את כוחה. הריכוז, המהירות והאופי הלעומתי של המהלך הפכו אותו למשהו אחר מן המחלוקות שקדמו לו. זו הייתה אצבע בעין של ציבור גדול, והתגובה הייתה בהתאם.

המחאת נגד "ההפיכה המשטרית" שיזמה ממשלת "ימין על מלא" חשפה בפני הציונות הדתית עובדה שלא התאימה לסיפור הניצחון שלה. היא אולי הצליחה להגיע לשלטון, אבל השלטון אינו המדינה. חלק גדול מאוד מן ההון האנושי, הכלכלי, המדעי, הביטחוני והתרבותי של ישראל עדיין נמצא בידי ציבור חילוני וליברלי או בידי אנשים שאינם שותפים לפרויקט הפוליטי של הימין הדתי.

די היה להתבונן בזהותם של רבים מן האנשים שהתייצבו נגד המהלך כדי להבין את ממדי האירוע. זו הייתה במידה רבה השכבה הבכירה ביותר של כמעט כל מוקדי הידע, האחריות והעשייה המרכזיים בישראל: רמטכ"לים, אלופים וראשי מערכות הביטחון לשעבר; בכירי המשפט; נגידים, כלכלנים ומנהלים בכירים; יזמים ומובילי תעשיית ההיי-טק; חוקרים ומדענים מן השורה הראשונה; בכירי הרפואה והאקדמיה; סופרים, אמנים ואנשי תרבות מן הבולטים בישראל. רבים מהם היו אנשים שהממלכתיות, האחריות והזהירות היו במשך שנים כמעט סימן ההיכר הציבורי שלהם. קשה להסביר התגייסות רחבה וחריגה כל כך רק במניעים מפלגתיים או ברצון לשמר איזו "הגמוניה" מדומיינת. הם יצאו מגדרם משום שהשתכנעו שהמהלך מסכן את אופייה הדמוקרטי של המדינה היקרה ללבם ואת מערכת האיזונים שעליה היא נשענת. אנשים שלא היו מורגלים בשפת מחאה חריפה הורידו את הכפפות ואמרו: עד כאן. מבחינתם, זה כבר לא היה עוד ויכוח פוליטי שאפשר לנצח בו או להפסיד בו, אלא מאבק על הבית - על חייהם האזרחיים ועל ציפור נפשם הציונית והליברלית.

לרגע נדמה היה שהמסר נקלט. ואז בא 7 באוקטובר. המחדל המזעזע היה יכול להיות נקודת איפוס. ממשלה שבמשמרת שלה התרחש האסון הנורא, שגבה מחירים דמיוניים הייתה יכולה לומר: עוצרים הכול, בודקים הכול, מקבלים אחריות, משקמים את האמון ומחזירים את המדינה למסלול. בחודשים הראשונים נדמה היה לרגע שזה אכן הכיוון. אזרחים מכל המחנות נלחמו יחד, התנדבו יחד, הצילו יחד ונשאו יחד את המדינה כאשר מערכותיה קרסו.

אבל במקום שהאסון ירסן את הקואליציה ואת תומכיה ויחייב אותם בחשבון נפש, הוא לא עצר את המלחמה הפנימית. בתוך זמן קצר היא התחדשה בעוצמה גדולה עוד יותר - בוטה, אלימה וחסרת מעצורים. היקפה, עומקה ובעיקר חריפותה תוארו בהרחבה בפרק האחרון של הספר, ואין צורך לחזור כאן על כל פרטיה. כמעט לא נותר אדם או מוסד שסומנו כמכשול ולא ספגו את חמת הזעם ואת רוח ה"אני לא רואה בעיניים": בית המשפט העליון ונשיאו יצחק עמית; היועצת המשפטית לממשלה; ראשי השב"כ והמוסד; הרמטכ"ל ובכירי הצבא; דובר צה"ל; שר הביטחון יואב גלנט, שפוטר בעיצומה של המלחמה; משפחות החטופים; אנשי המחאה; עיתונאים; פקידים ושומרי סף.

מי שלא יישר קו הותקף, הושמץ, סומן כאויב ולעיתים אף הוצג כבוגד. בעלי תפקידים שהעזו להציב גבול לשלטון מצאו את עצמם תחת מתקפות אישיות; משפחות שדרשו את החזרת יקיריהן הותקפו והושמצו; שופטים, יועצים משפטיים ובכירי מערכות הביטחון הפכו למטרות למסעות הכפשה; ומכונת הפייק, הקונספירציות והדיבה עבדה ללא הפסקה. לצד האלימות המילולית הופיעו גם מעין פלוגות סער אזרחיות שהגיעו אל מי שסומנו כאויבי המחנה, חסמו, הקיפו, צעקו, השפילו והטילו מורא. אפילו נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק מצא את עצמו לכוד ברכבו מול פעילים שחסמו את דרכו.

בזה אחר זה נרמסו חוקים, כללים ומוסכמות ממלכתיות. הממשלה התחמקה מהקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון שהתרחש במשמרתה; נעשו מהלכים להדחת שומרי סף ובעלי תפקידים שלא יישרו קו; מינויים לתפקידים רגישים הוכפפו שוב ושוב לשיקולים פוליטיים צרים, לנאמנות אישית ולצורכי המחנה, על חשבון שיקולים מקצועיים וענייניים; המתקפה על מערכת המשפט חודשה בעיצומה של המלחמה, כולל השתלחויות אישיות בשופטים והתפרצויות חסרות תקדים באולמות בתי המשפט; וראשי מערכות ממלכתיות הוצגו שוב ושוב לא כמי שממלאים תפקיד מקצועי שמותר לחלוק על עמדותיהם, אלא כמכשול שיש לסלקו.

אפילו הכלל הדמוקרטי הבסיסי שלפיו פסק דין מחייב את הממשלה גם כאשר הוא מרגיז אותה - הופר. כאשר שרים החלו לדבר על פסיקות בית המשפט כאילו הציות להן הוא עניין הנתון לבחירתם, כבר לא היה מדובר בעוד ויכוח על אקטיביזם שיפוטי. המחלוקת נגעה לעצם השאלה מי כפוף לחוק ומי רשאי להחליט שהחוק אינו חל עליו. בכל פעם שנדמה היה שנחצה קו שאחריו תבוא עצירה, נחצה גם הקו הבא; בכל פעם שנשבר שיא של בוטות והקצנה, הגיע שיא חדש.

והדבר המדהים ביותר הוא שכל זה התרחש אחרי 7 באוקטובר. אחרי שהוכח מה עלול לקרות למדינה כאשר יהירות, קונספציה, פוליטיזציה, החלשת מנגנוני ביקורת וחוסר נכונות להקשיב לאזהרות מתחברים זה לזה. אחרי שהמדינה שילמה בדם על ההנחה שיהיה בסדר.

מדוע אפוא נמשכה והחריפה המתקפה? מפני שהסרט לא נגמר. זה אינו רק הסרט של כוח פוליטי בלתי מוגבל, אלא גם האשליה הוותיקה לפיה אפשר להמשיך למתוח את הציבור החילוני-ליברלי כמעט ללא גבול. הוא יפגין - ויחזור הביתה. הוא יאיים - ויירגע. הטייסים יתרגזו - וימשיכו לטוס. אנשי ההיי-טק יוציאו כסף - ויחזירו אותו. הרופאים ידברו על רילוקיישן - ויישארו בבתי החולים. האקדמאים יכתבו עצומות - וימשיכו ללמד. כולם יכולים להתפלץ, אבל בסוף הם יקבלו את הגזירה.

אבל כעת, בפעם הראשונה, יש סימנים ברורים לכך שההנחה הזאת עלולה להיות שגויה. שאנחנו כבר בעיצומו של סרט אחר - סרט אימה. במשך עשרות שנים הייתה הירידה מן הארץ איום ישראלי כמעט פולקלוריסטי. בכל משבר הזהיר מישהו שהטובים יעזבו, ובסופו של דבר ישראל המשיכה לגדול, לקלוט עלייה ולמשוך בחזרה חלק מן היורדים. יתר על כן, הגירה היא החלטה קשה כשאול. אנשים אינם מחליפים מולדת כמו שמחליפים מקום עבודה. הם קשורים למשפחה, לחברים, לשפה, לזיכרונות, לנוף, למקצוע, להורים מזדקנים, לילדים ולתחושת הבית. בישראל הקשר הזה חזק במיוחד. וגם העולם בחוץ, בוודאי בשנים של אנטישמיות גואה, אינו מבטיח לישראלים מקלט נטול חרדות.

לכן רוב הישראלים עדיין רוצים להישאר. במדד הדמוקרטיה הישראלית 2025 השיבו 72 אחוז מהיהודים ו-71 אחוז מהערבים כי יעדיפו להישאר בישראל גם אילו ניתנה להם האפשרות לעבור לחיות במדינה מערבית בתנאים מיטיבים (הרמן ואח׳, 2025). אבל מתחת לנתון המרגיע הזה מסתתרת תמונה אחרת.
מחקר נפרד של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא ב-2025 שכ-39 אחוז מן היהודים החילונים שוקלים לעבור לחיות בחו"ל, באופן זמני או קבוע. השיעור גבוה במיוחד בקרב צעירים, בעלי הכנסה גבוהה ובעלי מקצועות המתאפיינים בניידות גלובלית גבוהה. בקרב היהודים נמצאה רמת הדתיות כגורם המשפיע ביותר על הנכונות לשקול עזיבה: 39 אחוז מהחילונים, לעומת 24 אחוז מהמסורתיים הלא-דתיים, 19 אחוז מהמסורתיים הדתיים, 14 אחוז מהדתיים ו-3 אחוז בלבד מהחרדים (יוחנני ואח׳, 23.11.2025).

ב-2026 באה הזיקה בין עמדה פוליטית לבין נכונות לעזוב את ישראל לידי ביטוי מפורש. בסקר "מדד הקול הישראלי", שנערך בסוף מאי ובראשית יוני, השיבו 28.5 אחוז מן החילונים כי ישקלו לעזוב את ישראל אם הגוש הפוליטי שאינם תומכים בו ינצח בבחירות וירכיב את הממשלה הבאה. בחלוקה לפי עמדה פוליטית, השיעור עמד על 41.5 אחוז בקרב המזדהים עם השמאל ועל 26 אחוז בקרב המזדהים עם המרכז, לעומת 9 אחוז בלבד בקרב המזדהים עם הימין. בחלוקה לפי זהות דתית, השיעור היה 4 אחוזים בקרב החרדים ו-6 אחוזים בקרב הדתיים (הרמן, יוחנני וקפלן, 9.6.2026).

בינתיים אלה עדיין הצהרות, לא מזוודות, ארגזים ומשאית תובלה. רוב האומרים שהם שוקלים לעזוב עשויים בהחלט להישאר. אסור להפוך תשובה לסקר לכרטיס טיסה. אבל מסוכן לא פחות לטעות בכיוון ההפוך: לפטור כלאחר יד מצב שבו עשרות אחוזים מקבוצה מרכזית בחברה הישראלית אומרים שהם שוקלים לעזוב, כאילו מדובר באיום סרק או בקיטור חולף. בין מחשבה על עזיבה לבין עזיבה בפועל יש מרחק גדול - אבל כל הגירה מתחילה בדיוק במחשבה הזאת. והיא מקבלת משמעות מיוחדת כאשר היא מתעוררת אצל אנשים שיש בידיהם המשאבים הכלכליים, הכישורים המקצועיים והאפשרויות המעשיות להפוך אותה, בבוא העת, להחלטה ולמעשה.

הסכנה אינה תלויה רק במספרים. לא צריך שמיליון ישראלים יעזבו כדי לחולל נזק כבד. מדינה מודרנית יכולה להיחלש הרבה לפני שהיא מתרוקנת. די בכך שחלק לא גדול מן האוכלוסיות המשכילות, היצרניות והניידות ביותר - רופאים, מדענים, מהנדסים, יזמים, אנשי היי-טק, חוקרים, מנהלים ובעלי הון - יחליטו שאת עתידם ואת עתיד ילדיהם הם בונים במקום אחר. השאלה הקריטית אפוא אינה רק כמה ישראלים יעזבו, אלא מי יהיו הישראלים שיעזבו.

כדי להבין עד כמה קרוב וממשי האיום הזה, אין צורך אפילו להרחיק אל מעבר לים. ראינו תהליכים דומים, בקנה מידה קטן יותר, בתוך ישראל עצמה. עיר אינה צריכה להתרוקן כדי להשתנות מן היסוד. די בכך שאוכלוסייה חזקה, יצרנית ומשכילה עוזבת אותה בהדרגה כדי לשנות את בסיס המס, את מערכת החינוך, את שוק העבודה, את התרבות המקומית ואת רמת השירותים שהיא מסוגלת לספק. מכאן כבר עלול להיווצר מעגל המזין את עצמו: ככל שהעיר נעשית פחות אטרקטיבית לאוכלוסייה חזקה וניידת, כך גדל התמריץ של משפחות נוספות לעזוב. השינוי הדמוגרפי שעבר על ירושלים, ובמידה מסוימת גם על טבריה, נמצא ממש לנגד עיניהם של הדתיים-לאומיים. אין מדובר בתיאוריה על ארץ רחוקה, אלא בתהליכים שהתרחשו בתוך הטריטוריה החברתית והפוליטית שהם מכירים היטב.

גם התנועה הקיבוצית מספקת לקח חשוב. חברות לא תמיד קורסות ברעש גדול. לעיתים השלב המכריע מגיע דווקא כאשר האנשים מפסיקים לריב. הם מפסיקים להגיע לאספה, מפסיקים לנסות לשכנע, מפסיקים להילחם על שינוי - ופשוט יוצאים בשקט. רק בדיעבד מתברר שהוויכוח הסתיים לא מפני שצד אחד שכנע את האחר, אלא מפני שחלק מן המתנגדים כבר אינם מגיעים לאספת הקיבוץ.

אם היה לקח אחד ש-7 באוקטובר היה אמור לצרוב בתודעה, הרי הוא שגם התרחיש שנראה בלתי סביר עלול להתממש. יתרה מזאת: תרחישי אימים מתממשים לעיתים דווקא משום שבמשך שנים התייחסו אליהם כאל דמיון פרוע. ביטחון עצמי מופרז, שכנוע עצמי, זלזול באזהרות וחוסר הבנה של תהליכי עומק אינם רק טעויות בניתוח המציאות; הם עצמם עלולים לסייע ביצירת האסון שאותו הגדירו מראש כבלתי אפשרי.

הפרומואים לסרט האימה הזה כבר שודרו. כאשר מצרפים את העלייה בפועל במספר העוזבים, את הזינוק בהתעניינות בדרכונים זרים ובתושבות בחו"ל, את הפיכתו של שיח ההגירה לשגרה ברשתות החברתיות, את השיח החדש על "מדינת יהודה ומדינת ישראל" ואת הנהירה הישראלית לרכישת נכסים מעבר לים - קשה יותר ויותר לפטור את הכול כקשקוש של שמאלנים מפונקים.

כבר במהלך המאבק על הרפורמה המשפטית החלו להצטבר נתונים ועדויות שהצביעו על הבדל מטריד בין גלי ה"ירידה" שהכירה ישראל בעבר לבין הגל הנוכחי, שחלקו הגדול אולי עדיין ממתין על הסף. ישראלים עזבו את הארץ בכל תקופותיה - לצורך לימודים, קריירה, שיפור ברמת החיים, הרפתקה מקצועית או הגשמת חלומות אישיים ומשפחתיים. הפעם הופיע לצדם מניע אחר ומדאיג הרבה יותר: חברות היי-טק שהעבירו פעילות וכספים לחו"ל, ולצדן רופאים, מדענים, חוקרים, אמנים ובעלי מקצועות חופשיים שהחלו לבדוק אפשרויות מעבר או כבר מימשו אותן, לא רק מפני שמצאו הזדמנות טובה יותר במקום אחר אלא מפני שאיבדו אמון בכיוון שאליו הולכת המדינה.

זו אינה הגירה של הזדמנות אלא של ייאוש. אנשים כאלה לא בהכרח מפנים עורף למולדתם משום שחדלו לאהוב אותה. לעיתים הם עושים בדיוק את ההפך: עוקרים ממקום שהם קשורים אליו בכל נימי נפשם לאחר שאיבדו את התקווה שיוכלו להשפיע על דמותה המתכערת. הם אינם יוצאים בצהלות אלא בכאב, לעיתים בדמעות, ונושאים איתם לא רק משפחה ורכוש אלא גם תחושה קשה שהמדינה שאהבו הולכת ומתרחקת מן המדינה שבה רצו לחיות.

הנתונים האלה ממחישים אפוא לא רק את עומק החלוקה למחנות, אלא גם את עוצמתם של שני כוחות שהספר הזה פגש שוב ושוב: מצד אחד הפחד והאיבה כלפי "השמאל" המדומיין, שגם כאשר הוא כמעט נעלם מן החלופה הפוליטית הממשית ממשיך לשמש איום מלכד; ומצד אחר החשבון המגזרי הקר והתועלתני. ממשלת ימין מעניקה לציונות הדתית כוח, תקציבים, תפקידים, השפעה, תמיכה במוסדותיה וקידום יעדים הקרובים ללבה, ובראשם ההתיישבות, החינוך הדתי ועולם התורה. מבחינת רבים, אלה רווחים מוחשיים שאפשר לראות ולספור.

( 6 )
בחירות 2026: המבחן ההיסטורי של הציונות הדתית
בבחירות האלה הבוחרים אינם מתבקשים לבחור רק מפלגה, ראש ממשלה או מדיניות. הם יבחרו גם סולם ערכים. הם יבחרו איזה משקל לתת לאמת ולמחויבות לעובדות מול פייק, ספינים וקונספירציות; ליושר ולהגינות מול קומבינות, מינויים פוליטיים ונאמנות אישית; לשקיפות מול הסתרה; ללקיחת אחריות ומתן דין וחשבון מול גלגול אשמה והתחמקות מאחריות; לשלטון החוק מול התפיסה שהכוח הפוליטי עומד מעליו; למקצועיות מול מינוי מקורבים; לעצמאותם של שומרי הסף מול הכפפתם לשלטון; לכבוד האדם והיריב מול השפלה, דיבה והסתה; לריסון הכוח מול הפעלתו ללא מעצורים; לפשרה מול הכנעה; לסובלנות מול נקמנות; לסולידריות ולנשיאה משותפת בנטל מול סוציומטיות; ולממלכתיות - ההכרה שהמדינה שייכת גם למי שלא ניצח בבחירות - מול התפיסה שהמנצח רשאי לקחת את כל הקופה.
אלה הערכים שנרמסו ונשחקו שוב ושוב בשנים האחרונות, ועל עתידם - לא פחות מאשר על זהות הממשלה הבאה - נסובות הבחירות האלה.

הספר הזה נכתב מסיבות שונות שפורטו בהרחבה בהקדמה. אחת מהן, ואולי החשובה מכולן, היא הרצון להשאיר תיעוד. יבוא יום, אולי בעוד דור ואולי בעוד שניים, שבו ילדיהם ונכדיהם של הדתיים-לאומיים יבקשו להבין מה קרה כאן. כיצד מדינה שהייתה ההצלחה הגדולה ביותר של העם היהודי - משגשגת, יצירתית וחזקה, בעלת כלכלה מתקדמת, מדע וטכנולוגיה מן השורה הראשונה וחברה אזרחית תוססת - נקלעה למשבר כה עמוק וסיכנה במו ידיה חלק ממקורות כוחה. הם ירצו לדעת מתי ומדוע התחילה ההידרדרות, אילו סימני אזהרה הופיעו בדרך, מי התריע, מי ניסה לעצור אותה ומי העדיף לא לראות.

התקופה הזאת תירשם בדפי ההיסטוריה גם כאחת משעותיה היפות ביותר של הציונות הדתית. בשעה שמדינת ישראל נקלעה לאסון ולמלחמה קשה, נחלצו מיטב בניה ובנותיה להגנתה בעוז, במסירות ובנכונות יוצאת דופן להקרבה. הם לחמו בחזית, נשאו בעול כבד של שירות מילואים ממושך, ומשפחות רבות שילמו את המחיר הנורא מכול. זו הייתה שותפות לאומית אלטרואיסטית במובנה העמוק ביותר: נכונות לסכן ולהקריב חיים, גוף, משפחה, פרנסה ושנים מן החיים למען מדינה השייכת לכולם. התרומה הזאת להצלת ישראל לא תישכח, והיא תעניק לציונות הדתית מקום של כבוד בסיפור הישראלי.

אבל באותו חשבון היסטורי יירשם גם פרק אחר. פרק אפל, שגם בו מילאה הציונות הדתית תפקיד מרכזי. פרק שבו מי שעמדו בראש המדינה, לצד אלה שתמכו בהם והעניקו להם את כוחם, הובילו את ישראל לרגעי שפל מן העמוקים בתולדותיה, קרעו אותה מבפנים, ערערו את האמון והאחווה בין אזרחיה, החלישו את מוסדותיה הדמוקרטיים, רמסו נורמות של אחריות וממלכתיות, הפכו יריבים פוליטיים לאויבים, נתנו לגיטימציה להשמצה, לפייק ולקונספירציות, והעמידו נאמנות למנהיג ולמחנה מעל יושר, הגינות, מקצועיות וטובת המדינה. זה היה פרק שבו הכוח הפוליטי חדל בעיני רבים להיות אמצעי להנהגת החברה כולה ונעשה כלי להכנעת מי שאינם שייכים למחנה; פרק שבו הניצחון על היריב נעשה חשוב יותר מן היכולת לחיות איתו, והשליטה במדינה - חשובה יותר מן השמירה עליה כבית משותף.

כאן טמון אחד הפרדוקסים הטרגיים של ההיסטוריה הישראלית: אותו ציבור שהתגייס באופן כה אלטרואיסטי להצלת המדינה בשדה הקרב המשיך ברובו לתמוך בכוחות הפוליטיים שפרקו אותה מבפנים.

אבל גם הכתם הזה, שכבר נרשם על שמם של הסרוגים, עלול להחוויר לעומת פסק הדין ההיסטורי שייכתב אם הסכנה הגדולה מכול תתממש. אם גם לאחר הבחירות הכוחות שהביאו את ישראל אל המשבר העמוק הזה לא יידרשו לתת דין וחשבון, אלא ימשיכו לשלוט ולהוליך אותה באותה דרך; ואם בעקבות זאת יאבדו עוד ועוד ישראלים יצרניים, משכילים ומחויבים את האמון במדינה ואת תחושת השייכות אליה ויחפשו את עתידם במקום אחר - השאלה שתעמוד בפני הדורות הבאים כבר לא תהיה מי ניצח בבחירות של 2026. היא תהיה כיצד אנשים שהאמינו בכל לבם שהם מצילים את מדינת היהודים סייעו, מתוך ביטחון מוחלט בצדקת דרכם, לסכן את עצם עתידה.

"ניצחון הכיפות הסרוגות?", עוז אלמוג | הוצאת עברית