"ההיריון עצמו כמעט הרג את אמא שלי. היא סבלה מכל מה שמופיע בספרים"

בין מחלקה סגורה לגוש קטיף, גלית דהן קרליבך שוחטת פרות קדושות בספרה התשיעי "לא רואים עליה" - רומן פסיכולוגי שזכה בפרס אקו"ם ליצירה בעילום שם.

ברוכים הבאים לסיור במוזיאון גני הנפש של מאשה פרץ. הסיור יתחיל בעוד דקות ספורות. מי שצריך לשירותים, זה הזמן. בינתיים אני חוזרת על ההוראות: אתם מתבקשים לא לגעת בשום דבר ולא לחרוג מהשביל המסומן. אנחנו נתחיל את הסיור שלנו מתוך האזורים החיצוניים וניכנס לאט-לאט אל תוך האזור הפנימי. אתה שם, בכובע הירוק! לא להעביר יד על המהמורות. גם במערת הנטיפים היית מעז להעביר ככה יד על איזה סטלקטיט או סטלגמיט בן ארבע מאות מיליון שנה?

הנה, אנחנו כבר בתוך הנפש. שימו לב שבשונה מאזור הנפשות הסטנדרטי, כאן אין מעטפת מגינה, גם לא מערכת הגנה משוכללת כמו כיפת ברזל. מנגנון היירוט לא פועל. לפניכם נפש אורגינלית, חפה מכל אמצעים התקפיים והגנתיים. מנגנון ההדחקה כאן כמעט מנוטרל. כל הרגשות, המועקות, השנאות, החשקים - כולם נמצאים על פני השטח באופן שווה. זיכרונות מוטלים ומוטחים אלה באלה. שימו לב גם למעבד הרגשי. כל פתחיו סתומים מרוב אירועים. הכול גלוי וחשוף. תוכלו לראות את צורתם הייחודית של העצבים - חשופים כמו חוטי חשמל מקולפים.

אני מזכירה שוב להיזהר מהמהמורות.

יותר מדי זמן אני נמצאת פה, בין הקטבים. בין הקוטב השמח לקוטב העצוב. אני מצוידת ועמוסה בתרופות - וממתינה - כמו המשלחות לקוטב שממתינות שמזג האוויר יתאים למסע. כמו כל הרופאים, גם דוקטור יוהן אוהב את נקודת האמצע הזאת שבה אני נמצאת. וכמותם, גם הוא יודע שקשה מאוד להישאר בנקודת האמצע: רק משוגעים גמורים ירצו לעשות את זה.

"ספרי הכול מההתחלה," אומר לי דוקטור יוהן ומדגיש, "ותיצמדי למה שבאמת קרה" - דוקטור יוהן הוא איש קרקע מובהק. אולי בגלל זה, בכל פעם שאני מדברת על סיפורי המשלחות לקוטב הוא נראה מתוסכל. החיים בנקודת ההמתנה הזאת לא ממש להיט.

שוקר מכל צד (דוקטור יוהן לא אוהב את המילה הזאת, "שוקר", ומעדיף לומר "טיפול בחשמל") שיבהיר שוב ושוב, זטטטטט אחר זטטטטט, בזאת הלשון: את (זטטטטט) לשום קוטב לא הולכת להגיע היום (זטטטטט), את מבינה את זה? (זטטטטט) את תישארי פה, באמצע הדרך, לא תהיה משלחת חיפושים אחרייך ונשמתך לא תתגלה בקרחונים שיימסו רק עם בוא האביב. את נשארת פה!

סדר יומו של דוקטור יוהן קבוע: מהטירוף ומהנפש שלנו, המטופלים שלו, הוא חותך יום-יום אל השפיות, לביתו שבבאר שבע, רחוב כ"ג יורדי הסירה, קומה ראשונה, דלת משמאל.

ושם, בתוך השפיות, הוא חותך סלט דק-דק, מטגן צ'יפס ושניצלים - הוא לא צריך לשמור על משקל. דוקטור יוהן רזה וגבוה. הוא לא מתנפח מתרופות. הדלת נפתחת. הנה נכנסת אשתו של דוקטור יוהן, שאני מוכנה להתערב שקוראים לה נטע. נטע ודאי עובדת במקצוע טיפולי כלשהו, עובדת סוציאלית או מורה לנוער בסיכון. מהמקצועות האלה שמתפיחים לבעליהם את הרוח במפרשים ושגורמים להם להסתובב בפרצוף מרוח-חשיבות, כאילו בזה הרגע הם הצילו את כל העולם ואשתו מאיזה הוריקן.

למחרת ארוחת הערב והשכבת הבנות שלו - לדוקטור יוהן ולנטע שתי בנות חובבות בלט - דוקטור יוהן חוזר בבקרים אל מחלקת הטירוף, ואז שב אל ביתו וחוזר חלילה. היום החופשי של דוקטור יוהן הוא יום שלישי.

מיד כשהוא נכנס למחלקה, חבצלת מתחילה להציק לו עם הברושים.

"צייר לי ברוש, צייר לי ברוש," היא רודפת אחריו. חבצלת משוגעת כמו כולנו, אבל כמפונת גוש קטיף - כל הסיפור של יישובים וועדות קבלה עדיין לא עבר לה, ואת הרעיון של אבחון אישיות דרך ציור של ברושים היא קיבלה מהגוש. היא תמיד לבושה בחולצות "חוזרים אל הגוש" ו"שנית גוש קטיף לא ייפול" - יש לה עשרות חולצות כאלה בצבעים שונים, וכרגע, עד שתחזור לשם, חבצלת עובדת כרכזת הקליטה והמיונים ליישוב המומצא שלה, שנמצא במקום שרק היא יודעת איך להגיע אליו.

לפעמים דוקטור יוהן מסכים לשתף פעולה עם חבצלת, אבל הוא כבר למד שלא תמיד זה משתלם. בפעם האחרונה חבצלת "פיענחה" את ציור הברוש שלו ואמרה שלפי כל הסימנים מדובר בסוציופת. "אנחנו לא מקבלים סוציופתים ליישוב שלנו, בטח היית בעד הגירוש!" היא צווחה והשתוללה והחלה לתקוף אותו דווקא באזור הברכיים, אולי מפני שדוקטור יוהן גבוה מאוד וחבצלת - בדיוק להפך. היא לא נרגעה עד שהכניסו אותה לאצטרובל. או כמו שדוקטור יוהן ושות' קוראים לו: בידוד.

"תתחילי מההתחלה, איך - וחשוב יותר - למה הגעת לכאן," אומר דוקטור יוהן. הוא כמובן מתכוון למסע שלי למחלקה, אבל אני חושבת דווקא על מסעה של "אנדיורנס", האונייה של ארנסט שקלטון, חוקר הקוטב הבריטי. ב-1914 יצאה המשלחת שלו למסע באנטארקטיקה, אך טבעה בים וֵדֶל ומאז לא מצאו אותה. אמרתי לדוקטור יוהן שאני הרבה יותר אוהבת את השם המקורי של הספינה הזאת - פולאריס. עם השם הזה אני מדמיינת אותה נעה מקוטב לקוטב, אבל לבסוף, עם כל חוזקה והעמידה שלה בסבל, גם היא נכנעה לקטבים.

דוקטור יוהן לא מתרשם. "מאשה, שבועיים את נמצאת פה, את כבר מיוצבת. ספרי מההתחלה, ואת כל מה שקרה בדיוק," הוא אומר. אצל אנשים מסוגו "מה שקרה בדיוק" חופף למושג "אמת". הדבר היחיד שמעניין אותו לשמוע הוא האירוע המחולל שהוביל אותי לפה.

אני מוכרחה להתאמץ ולספר לדוקטור יוהן את כל מה שקרה לי עד שהגעתי למחלקה, אחרת אשאר פה עד הנצח, כמו חבצלת.

"אני" זאת מאשה, מאשה פרץ.

"פה" זה בבאר שבע, במוסד לבריאות הנפש "עלי שלווה", שאני קוראת לו "עברה וזעם". אבל אני לא גרה בבאר שבע. אני גרה בנתיבות, וכל מי שפוגש אותי חושב בהתחלה שמדובר באיזו נפש סלאבית שהגיעה לישראל מברית המועצות בעלייה הגדולה של שנות התשעים. אך, למרבה הצער ועם כל האהבה שלי לספרות הרוסית המפוארת, אין בי מיליגרם רוסי.

כשעמדתי להיוולד התעוררה בעיה חמורה אצל הורי: לאבי היה חשוב מאוד להוכיח נאמנות לאביו המאמץ, משה פרץ, שאסף אותו במחנה היתומים בניס שבצרפת, לפני העלייה לארץ בשנות השישים. ואיך מוכיחים נאמנות? בדרך הטובה והרומאית: קוראים לבן הבכור על שם האב המאמץ.

ההיריון עצמו כמעט הרג את אמא שלי. היא סבלה מכל מה שמופיע בספרים: סוכרת, בחילות, התנפחות, וסבלה גם מכל מה שלא מופיע בהם.

בין חודש שישי לשביעי, יחסיהם של סימה ושמעון פרץ עלו על שרטון. הם הוסיפו לחיות יחד, אבל בחדרים נפרדים, והיה ברור ששום צאצא נוסף לא יגיע לעולם בעזרת השניים הללו. כאשר נולדתי נפל כל העסק של בחירת השם על כתפי הצרות והמעוקמות - תוצאה של שהות ארוכה בתעלת הלידה. לקרוא לתינוקת מֹשֶׁה אי-אפשר, אבל מי ינציח את האב הטוב והמיטיב? מי ישמור על שמו? מי יזכור את מורשתו? המיילדת האוקראינית בבית חולים ברזילי הציגה פתרון: לקרוא לי מאשה.

כן, היא מכירה כמה וכמה מאשות, ואין שום בעיה איתן. להפך, כל המאשות שהיא מכירה הסתדרו לא רע בחיים.

אמא שלי הייתה לאחר לידה קשה, מסוממת, לסתותיה כואבות מפרצי הצחוק שנישאו על אדי הגז, מה שמסביר את הסכמתה המיידית לרעיון המופרך.

אחרי שמפלס המסטוליות בדם ירד, אמא שלי כבר לא יכלה להתחרט. כל הצוות המיילד קרא "מאשה" לתינוקת עקומת ההבעה. וגם היא, אמא שלי בעצמה, הרגישה שהצליל משתלט עליה, ככה הסבירה לאבא שלי ששאל אותה אם היא מודעת לעובדה שמאשה ברוסית הוא השם של ההיא שילדה את ההוא, רחמנא ליצלן. איזו היא ואיזה הוא, שאלה אמא שלי. ההוא, עם הצלב, מנצרת, יימח שמו ושם זכרו, בראשי תיבות, אמר אבי.

למיילדת האוקראינית קראו סווטלנה. לקח לי הרבה זמן לסחוט את השם הזה מאמא שלי, שמשתגעת מההרגל שלי לשאול בדיוק בנקודת המתח את השאלות הכי קטנוניות. "מה זה משנה עכשיו איך קוראים לה," היא אמרה, "אנחנו מדברים על השם שלך כרגע, תתרכזי בעיקר, מאשה!" אמא שלי אומרת שהעיקר הוא הכי חשוב בחיים, אמרתי לה שברור, בגלל זה קוראים לו "עיקר". היא התעלמה מדברי ואמרה שבגלל זה אני כל הזמן נופלת בקטנות: "אם היית מתרכזת בעיקר ולא בשמות של אנשים, היית מוצאת עבודה. היית מסתדרת. היית מפסיקה לריב עם פקידים. היית מפסיקה לשלוח מכתבי נאצה לעיריות ולמועצות. היית אפילו מוצאת גבר נורמלי וטוב. היית פשוט מבינה מה הדבר הכי חשוב בחיים" - את כל זה אומרת אמא שלי, אבל אני מאמינה בפרטים הקטנים וחושבת שכדי להכיר מישהו צריך לרדת מהסיפון הראשי אל הירכתיים, וכך לגלות בתנאי שטח איך הנפש שלו נראית באמת.

"לא רואים עליה", גלית דהן קרליבך | הוצאת אחוזת בית | 144 עמודים