"מסתבר שישנתי בזמן שירו על הבת שלי"

אחרי הצלחת הרומן הראשון שלה, "לרגל הנסיבות", הפסיכולוגית הקלינית פרופ' רוית ראופמן מציגה את "המעשה הנכון" - המבוסס על סיפור חייה, כבת ללוחמת במלחמת העצמאות ואם לבן ששרד את הנבה.

שתי אגדות שונות נכרכו בשמי. את הראשונה שכחתי. השנייה קשורה בשתי הילדות התאומות, שהיו תלמידות של אימי. לאחת קראו ענבל, ולשנייה לליב. כשנולדתי, הסיע אבא את אחיי התאומים, איתן ותמיר, אל בית החולים, לראות את התינוקת החדשה. כל הדרך הם התווכחו ביניהם איזה שם יפה יותר. האחד אמר: "ענבל", והשני אמר: "לליב". זה לא באמת היה ויכוח, תמיד הם הסכימו ביניהם. זה היה מין משחק כזה, "ענבל ולליב", שהרי איך יחלקו בין שניהם רק תינוקת אחת? ככה המשיכו כל הדרך, שני הזוגות: איתן ותמיר וענבל ולליב, שהתחלפו ביניהן לסירוגין בעיקולי הכביש, עד ששמה של לליב ננעץ בפאתי בית החולים ונשאר איתי מאז, מותיר את ענבל לזרום לצידי חרישית, נהר רחב של שכחה.

שבת, שמחת תורה

שבעה באוקטובר

ערסלים אף פעם לא נקרעים בבת אחת. תמיד יש חוט אחד, דק, שנקרע ראשון. אפשר לא לשים לב. להתעלם. אחרי הכול - מה נגיד? ידענו? ידענו והמשכנו להתערסל?

מסתבר שישנתי בזמן שירו על הבת שלי. כשהתעוררתי דווקא כן פתחתי טלוויזיה, באותו בוקר שבת של שמחת תורה. אבל מי חשב לראות דווקא חדשות? בערוץ דיסקברי הופיע איש צעיר במשקפיים מרובעים שדיבר על הזוהר הצפוני שעושה את דרכו לצפון קליפורניה, ועל תופעת סערת השמש - התפרצות סולרית נדירה שצובעת את השמיים בכתמים ירוקים וסגולים, ואמורה להתרחש בארצות הברית. בדרך כלל אני משתדלת לישון בשעות האלו בשבת. השבתות גם ככה ארוכות ומאיימות, ועם זאת מסתיימות תמיד מוקדם מדי, בהפתעה. אז מוטב לקום אליהן עם כוחות. אבל החלום על אבא שלי, שמתחתן עם דליה המורה להיסטוריה מהתיכון בבית על גבעה שאין לו מדרגות, העיר אותי. שוב הוא העיר אותי, אף שאני כל כך אוהבת לישון. פתחתי את ערוץ דיסקברי. המסך נמלא יופי ירוק וסגול מסנוור, ואיתו האזהרות של מִנהל האוקיינוסים והאטמוספרה האמריקני, שהתריע מפני השיבושים של סערה כזאת.

פתחתי את הטלפון הנייד שלי. הַקימה אל השבת תמיד מתחילה בפתיחת מסכים הדרגתית וזהירה, שמא יתנפל עליי בבת אחת יום המנוחה השבועי. "אני בסדר", הבליחה על הצג התמונה של רז, יפה ומסנוורת. בכלל רצינו לקרוא לה זוהר, כשנולדה, אך משום מה נשמטו שתי אותיות משמה המקורי. אולי כבר אז היה לנו חוש למילים שאין לאומרן. ועכשיו היא מודיעה שהיא בסדר, כמו ידעה על סערת השמש שעוד לא הגיעה לאזור שלנו, או שאולי שוב תפסה את האימהוּת שלי ברגע של רפיון, והנה ה"בסדר" שלה שומר על טוֹנוּס גם כשאני ישנה. כמה נדיב מצידה לחשוב שאני דואגת גם כשאני ישנה, גם בזמן שאבא שלי מתחתן עם דליה על ראש גבעה, ואני, כתמיד, אף שנזרקתי מהחלום, מתקשה להתעורר אל החיים שמחוצה לו. המדען הצעיר במשקפיים המרובעים בטלוויזיה הסביר שהסערה נובעת משחרור אנרגיה עצומה, שלפי הערכות קשורה למחזור חיי השמש, ועלולה להביא לשיבושים במערכות החשמל וברשתות התקשורת, מה שגרם לי להציץ שוב בסלולרי. מבעד לעפעפיים שעוד לא סיימו להיפקח הבחנתי ששני אחיי, שאחרי שנים של הסברים למדו לא להתקשר לפני הצהריים, עסוקים בשלומה של רז, אם היא נסעה בסוף למסיבה בעוטף, הם דואגים לה, ומיד ראיתי הודעות נוספות, בכולן השאלה מה שלום רז, עד שלבסוף נטשתי את הזוהר הצפוני בערוץ דיסקברי לטובת החדשות בערוץ 11, שהיו כמו החדשות בערוץ 12, ובערוץ 13, והתקשרתי לרז, כדי לשמוע שמספר הטלפון שאליו התקשרתי אינו זמין כעת.

7:43, זו השעה שבה נשלחה ההודעה מרז, באותו רגע נמהר שבו היא חשבה משום מה ש"היא בסדר". כמה תמימה ההודעה, לא מודעת לעצמה, ולמה שסובב אותה, כאילו תמו אירועי היום, ו"היא בסדר". כמה תמימה הייתי בחלומי, בחתונה של אבא שלי ושל דליה, כמה תמים היה אותו בית ללא מדרגות שבו נישאו על ראש גבעה. בבית שלי, לעומת זאת, עוד נותרו השרידים מהמאמץ המעושה לחגוג את שמחת תורה - ארוחה מייגעת שהתעקשתי לקיים גם לאחר שרז הכריזה על היעדרה הצפוי. מאז הפרידה משי אני דבקה במועדים ובחגים, אף שהסלידה שלי מהם רק החמירה. כשתמיר או איתן מזמינים אליהם, כלומר כשעינת או רונית מזמינות, אין בעיה. אבל מפעם לפעם תורי להזמין, וזה פשוט עינוי. כשזה קורה אני מקפידה להתאים את המפיות למפות, ולשוות לכל האירוע נופך הרמוני. זה לא שמצפים ממני. מאז שזה רק שתינו, רז ואני, הכי טבעי שנצטרף אליהם. אבל אם אסכים באופן קבוע לסידור הזה, אצטרך להודות במשהו שגם אם אני לא יודעת מה הוא, הוא לא בא בחשבון. מיד כשהתגרשתי משי, כעבור שנייה הופיעה בחיי המילה "גרושה", פשטה כמו יבלית באזור שהתפנה מהסטטוס הקודם, מתנחלת שזיהתה שטח הפקר והשתלטה עליו, עוד לפני שהספקתי להתארגן. המון אנרגיה בזבזתי בניסיון להסביר לסובבים שאף אחד לא גירש אותי. לא שמישהו שאל, אבל ידעתי שהם חושבים. אז מפעם לפעם אני מזמינה, כפי שקרה הפעם, ועד שרז עדכנה שהיא לא מגיעה, כולם כבר אישרו הגעה.

"מה קרה?" שאלתי אותה כשאמרה שלא תבוא, בטון הכי שווה נפש שהיה ברשותי. שאלת תם. אני הרי מודעת לנטל המונח על כתפיה של בת יחידה להורים גרושים, בעיקר בחגים, אבל בכל זאת שאלתי.

"אני נוסעת למסיבה."

"איפה?"

"מסיבה בדרום."

"איזו מסיבה? איפה בדרום?" שאלת התם תפסה תאוצה.

"מסיבה, אמא, מסיבת טבע בדרום, ליד קיבוץ רעים. אני נוסעת עם סער ועמית," היא סיפקה במשפט אחד את כל הפרטים הנחוצים, כדי לחסוך לשתינו.

אומנם אני מדריכת טיולים, אבל תמיד היו יישובים בארץ שלא היה לי מושג שהם קיימים.

"איפה זה רעים?" שאלתי. ידוע שיישובים עם שמות אופטימיים ממוקמים באזורים פחות אופטימיים: אור הנר. שלומית. שלווה.

ובזמן שאנחנו מדברות הקרינו בטלוויזיה את טקס הענקת המדליות באליפות העולם בהתעמלות אמנותית. שש המתעמלות הישראליות שזכו במקום הראשון ניצבו על הפודיום בתלבושת כחול-לבן. "להיות עם חופשי בארצנו," מצאתי עצמי מצטרפת להמנון בהיסח דעת, ורז ענתה שרעים זה בעוטף עזה. אני זוכרת ששמעתי את מה שהיא אמרה, זה בעוטף עזה, והמתעמלות הזילו דמעה כשהן שרו יחד עם המנגינה "ארץ ציון וירושלים", ואני שאלתי את רז: "לא נפלו שם בלוני נפץ בשבועות האחרונים?" ורז אמרה שיש אישור משטרה, והמתעמלות ירדו מהפודיום בשורה סדורה. אין לי מה להגיד: אם יש אישור משטרה, אז יש אישור משטרה, אין חוק כזה שצריך לבקש אישור גם מהמשפחה, וגם אילו היה, הייתי משחררת את בתי היחידה הנושאת על כתפיה את נטל יחידותה, החיים מעיקים דיים גם בלי החגים, גם את ימי החול צריך לאלחש בסדרות בנטפליקס ובפופקורן צבעוני, והבנתי שאני תקועה עם ארוחת החג הזאת לחינם, כבר מזמן יצאתי מהארון עם התובנה שהחגים מעיקים, אבל כנראה עשיתי את זה באופן חשאי מדי.

"הבנתי," אמרתי לה, "תיהנו."

"המעשה הנכון", רוית ראופמן | הוצאת שתים | 230 עמודים