"כל המשפחה המורחבת היתה בתחרות - מי סובל יותר"

נעה חוברה גרה עם בעלה, עדו חוברה ז"ל, ושלושת ילדיהם בקיבוץ סופה. ב-7 באוקטובר עדו התנדב להילחם על הקיבוץ, יצא לקרב עם נשק שאול ולא חזר ממנו. כעבור שנה וחצי נעה וילדיה שבו לקיבוץ. "אשת חוג הקוטב", קומדיה שחורה על אלמנה צעירה, הוא ספרה הראשון.

זו הלוויה שלי ואני אבכה אם בא לי

(או: חודש ראשון)

היא תופסת מעצמה אישה שיודעת הרבה מאוד דברים.

היא משווה את המוח שלה לספוג שיכול לספוג כמויות אדירות של מידע.

היא שומעת שיר פעם אחת ויכולה לזמזם אותו אחרי כן. היא רואה פרצוף של דמות ראשית בטלוויזיה ויכולה למקם אותו בתור דמות אורחת בסדרה ששודרה לפני עשור.

היא פשוט יודעת דברים. היא בסדר עם העובדה שלגבי רוב האובססיות שלה, והדברים שתקועים אצלה במוח, אין לה עם מי לדבר.

היא תמיד לומדת דברים חדשים, שגם הם יתפסו מקום קבוע במוח שלה.

לדוגמה: היא יודעת שלפי היהדות קבורת המת לאחר שישה ימים נחשבת הלנת המת, וזה דבר לא טוב בכלל. בששת הימים שעברו מאז שבעלה נהרג ועד שהיא יכלה לקבור אותו, היא למדה הרבה דברים חדשים: שמות של חברי כנסת מכלל גוני הקשת הפוליטית, את ההבדל בין חלל צה"ל לחלל פעולות איבה, היא גילתה שהבסיס הסודי שבו שירתה בצבא כבר לא קיים, ושחשבון בנק עלול להינעל אוטומטית כאשר אחד מבעליו נפטר.

היא גם למדה שכאשר יש יותר מדי מתים בבת אחת במדינה, פתאום להלין את המת זה לא דבר כזה נורא.

זו רק דוגמית מהדברים, כמובן.

אין לה הרבה מה לעשות עם עצמה ועם המידע הזה, רק להביט בעיני המציאות האכזרית ולקטלג את המידע החדש: תעודת משפחה שכולה, מצבה זמנית, קבורה זמנית, מכרים שהיא איבדה איתם קשר, אבל מתברר שעדיין אוהבים אותה: הכול מתויג להמשך הדרך.

אנשים שלא מכירים את עֹמר אטיאס היטב, אומרים לה שהיא לא תזכור מהימים האלה כלום.

היא לא תתווכח לגבי זה שהמוח שלה אכן עבד באותם הימים רק ב-50% תפוקה, אבל גם כשהמוח שלה ב-50% תפוקה, הוא עובד טוב יותר מהמוח של רוב האנשים שהיא מכירה. אז ייתכן מאוד שהיא תשכח אנשים שהיא דיברה איתם, תשכח על מי היא צעקה ולאיזה גוף תקשורתי התראיינה, אבל היא בהחלט תזכור את ההתעקשות שלה להלין את המת עוד יום אחד (הלנו כבר חמישה, מה זה משנה עוד אחד?) ואת השיחה עם המסעדה האהובה עליה, שהסכימה לשלוח אליה שניצלונים, אפילו שהשף באופן עקרוני לא מאשר. מתברר שעבור אלמנת מלחמת עולם שלישית הוא מאשר, לכו תבינו.

הימים ההם היו מלאים במה שניתן לצפות - משלוחי בורקסים (חה-חה) ומיני מזונות אחרים, משלוחי תרומות של אנשים שרוצים לעזור ולא יודעים איך, המון שאלות שהיא לא ידעה איך לענות על רובן, והמון אנשים שהיתה שמחה לזרוק מראש בניין גבוה.

היה גם הרבה כעס, אם זה לא היה ברור.

אבל מה עֹמר אטיאס יכולה לעשות?

לתקן כשכותבים את השם שלה עם ו' כאשר היא מתראיינת לתקשורת? זה כבר פאסה, היא לא בכיתה י"א. להיכנס לשַטח את עזה? על מי היא עובדת, היא בקושי סיימה טירונות 02.

אז היא כועסת. על הממשלה, על הצבא, על בעלה האידיוט, על הילדים המציקים שלה, על המשפחה הנודניקית שלה…

על עצמה.

על כך שהיא חסרת תועלת לחלוטין, אבל בזמן מלחמה - מלחמה אמיתית עם צבא ומלחמה פנימית בתוך הראש שלה.

היא יודעת למצוא את הדיל הכי טוב לשואב אבק רובוטי, אבל לבשל? להחליף מצעים? להתקין כיסאות בטיחות? קיבינימט, אלו דברים שהיא חייבת לדעת עכשיו, כשהיא ראש השבט הקטן שלה.

למה, לעזאזל, היא לא טרחה לשים לב איך הוא מכין את הקציצות שהיא אוהבת? עכשיו המתכון הלך איתו לקבר. הוא נותר במוח של סבתא שלה, אבל להוציא אותו משם זה כמו להוציא מידע ממחשב עם מערכת ההפעלה DOS. היא אכלה את הקציצות האלה בלי לדעת שזו הפעם האחרונה שהיא אוכלת אותן. אפשר להגיד את זה על הרבה דברים, אבל היא התאבלה דווקא על הקציצות.

אולי כדאי לציין שגם עֹמר אטיאס לא באמת מכירה היטב את עֹמר אטיאס. בטח לא עכשיו. אולי אף פעם.

אחרי שישה ימים שבהם המת לן, הכניסו אותו סוף-סוף למקום לינתו הסופי.

לצורך העניין היא נאלצה להתחייב שלא תדרוש להיקבר לידו, כי מתברר שמדובר במקום אקסטרה פרימיום למתים - הגינדי של עולם הקבורה. אבסורד להתחייב לכך, אבל אולי כשהיא תמות בשיבה טובה היא תרצה להיקבר ליד מישהו אחר. (אפילו שבראש שלה קפצו הדמויות של רבקה וג'ק מהסדרה "החיים עצמם", ואיך רבקה, גם אחרי שמיגל, בעלה השני, טיפל בה במסירות בשנותיו האחרונות, זרקה אותו לאנחות לטובת החיים-שאחרי-המוות עם ג'ק, בעלה הראשון.)

הלוויה עצמה לא עניינה אותה יותר מדי, אבל כן היה לה חשוב לוודא שהוא באמת נמצא בתוך הארון.

עֹמר אטיאס לא מסתדרת עם ספק, והיה חשוב לה לדעת שבאופן ודאי, סופי וסופני, גרסה אחרונה באמת, מי שבארון הוא לא אחר מבעלה, ובעלה לא אחר ממת. ולא, נגיד, מת ברובו.

הוא אכן היה בארון.

אמרו לה שהוא נורה בראש, אבל היא ראתה את כל פניו. בטח מת בגלל מזל נאחס, כי היא לא יכולה לדמיין מסלול הגיוני של קליע שיאפשר לפניו להיראות כל כך שלמים ורגילים. כמו שאומרים - הוא נראה שלֵו למדי. לא שלו כמו שמראים בסרטים, או במצבות של המלכים של אנגליה, שבהן הידיים משולבות על החזה במעין תפילה, והפנים שקטים. לא, הוא נראה בדיוק כמו שנראה כשנרדם על הספה עם המחשב עליו - פה פתוח לרווחה, ראשו מוטה אחורה, וכל שערות האף מציצות במלוא הדרן. היא לא היתה מופתעת לו היה משמיע פתאום נחירה. אילו היתה אדם יותר ציני, היתה חושבת שכל האבסורד הזה הוא חלום, וכל הסצנה הזו - של זיהוי המת בארון - היא פרי דמיונה. וזה לא שהיא לא צינית - היא צינית מאוד, המוח שלה כבר התחיל לאגור בתוכו מלאי שלם של בדיחות שחורות - אבל היא יודעת מספיק כדי לא ליפול לתיאוריות קונספירציה של "העולם הוא משחק מחשב של חייזרים", או משהו כזה.

בתקופה החשוכה שלה הפנים השלווים שלו ירדפו אותה כל פעם שתעצום עיניים. בכל פעולה יום-יומית שתעשה הן יבואו, להזכיר לה שהוא איננו. היא באמת חשבה שתוכל לשכוח את פניו בארון?

"את מתקלחת? דינג! אני מת!" - פרצופו עולה מולה.

"את רואה סדרה? דינג! אני מת!" - שוב, ושוב, ושוב.

אחרי שזיהתה אותו בארון, מבחינתה, הלוויה היתה יכולה להיגמר. הוא בארון - יאללה, לכסות וללכת, איחלתי לחייל בהצלחה.

אבל לא, היא נאלצה לשבת ולהתחמק מאנשים עוד שעה נוספת, לפני שיכלה לברוח מהמציאות. אפשר להגיד לפחות שהניסיון להתמודד עם החרדה החברתית שלה עזר לה להתרכז בכל דבר שאינו המציאות ההזויה הזו. בהספדים. בתפילות.

אז בהתחלה היא עמדה בצד, אחר כך ישבה במבט מורכן, בלי ליצור קשר עין עם אף אחד, שחלילה לא יפנו אליה, ובסוף הסתתרה מאחורי חומת אנשים שחסמו את המעבר אליה.

בסך הכול היא הכתירה את המבצע כהצלחה.

עֹמר אטיאס עברה בהצלחה את המבחן הראשון של שארית חייה. עֹמר אטיאס היא הרבה דברים - ואחד מהם הוא מוכוונת מטרה.

דברים שצריך לטפל בהם כשבן הזוג שלך מת:

1. להחזיר את הרכב שלו מהעבודה, ולדאוג לרכב חדש

2. לבדוק שחשבון הבנק שלך לא ננעל

3. לטפל במשכנתה

4. לבדוק כמה קרנות פנסיה יש לו, לעזאזל, ולסגור את כולן

5. כנ"ל לגבי קרנות השתלמות וביטוחי חיים

6. מצבה

דברים שצריך לטפל בהם כשאת גם מפונה מהבית:

1. לקנות כל מה ששכחת לקחת מהבית

2. להודות לכל החברים והחמ"לים שסיפקו לך דברים, גם אם זה רק זוג נעליים שפלסטר משומש דבוק לסוליה שלהן

3. לשנן איזו חנות מקבלת איזה כרטיס מתנה שקיבלת

4. לחשוב איפה לעזאזל את הולכת לגור

5. לא להילחץ! (בהצלחה עם זה)

עֹמר אטיאס פגשה הרבה אנשים בשבעה המתארכת על בעלה.

כל האנשים שאלו אותה הרבה יותר מדי שאלות, עד שהראש שלה התפוצץ.

לפעמים היא רק רצתה להתחנן שיניחו לה, ולא באמת היה אכפת לה מכל הדברים האלה.

אפשר להגיד הרבה דברים על עֹמר אטיאס - אבל למרות הכול, היא תמיד מנומסת.

אז היא ניסתה לענות, להיות נחמדה לכולם, להתייחס לכל העניין כמו מסיבה שהיא מארחת ועליה להיות במרכז העניינים, למרות שהיא רק רצתה להתחבא במיטה - היא גם ככה בבית ילדותה, למה לא להעמיד פנים שהיא ילדה סוררת בת שבע-עשרה שמתחבאת מתחת לפוך ושומעת שירים מדכאים של אבריל לאבין?

למה לא? כי בעלה מת, ואיכשהו היא מסמר האירוע, אורחת הכבוד.

"תבואי להגיד שלום, זה לא מנומס," היו אומרים לה. והיא רק רצתה להגיד שהיא לא הזמינה אף אחד. בסוף היתה גוררת רגליים וחורקת שיניים עד שאחרון האורחים הלך.

זה היה גם קצת נחמד - היו הרבה אנשים שלא ראתה הרבה זמן והיא זכרה אותם בחיבה. היו אנשים שהיו חלק חשוב מחייה פעם, והפגישה עימם החזירה זיכרונות נעימים.

אבל היא היתה כמובן שוכחת את כולם ומוותרת על הכול, תמורת החזרת הגלגל לאחור.

רגע אחד את משחקת עם הבן שלך בחרבות דמיוניות, שניכם אבירים בעולם מדומיין, ורגע אחר כך קלצ'ניקוב יורה על הבית שלך צרור יריות. רגע אחד את בוכה לבעלך שיקנה לך יומן, ורגע לאחר מכן את כותבת את פרטי הלוויה שלו על פתקיות, כי אין לך יומן.

הילדים היו בהיי מתמיד, מסוכר או עייפות. הם היו עצבניים או סתם תקועים מול הטלוויזיה. באיזשהו שלב היא גילתה שהם צופים במלך האריות - "אתם בטוחים שזה הסרט הכי מומלץ לזמן הזה?" היא שאלה את המבוגרים בחצי צחוק. אבל הילדים רצו, ולאף אחד אין לב לריב עם ילדים שכולים. ובסופו של דבר, אם חושבים על זה לעומק, רוב סרטי דיסני ממש לא מתאימים לילדים שאיבדו הורה, ולא רק הברורים מאליהם כמו מלך האריות ובמבי. היא גילתה שלרוב הנסיכות בדיסני יש הורה מת/ שני הורים מתים/ הורה מרושע, או שהם רחוקים מהבית. אז - If you can't beat them, join them. אף אחד לא מת מלבכות בסרט של דיסני.

הכלב שלהם נעשה זקן יותר ונרגן יותר.

עֹמר אטיאס חשבה שאם יש אלוהים, הוא היה צריך להפוך אותו לצרוד אחרי כל הרעש שהוא עשה. כי יותר מהמוות של בעלה, ויותר מכל מה שעברה באותו הזמן, היא כמעט איבדה את שפיות דעתה מהנביחות שלו על המנחמים ושבים.

כל המשפחה המורחבת היתה בתחרות - מי סובל יותר.

לא היה לה נעים לצעוק שיפסיקו לריב כי בתחרות הזו היא באמת ניצחה. אבל הם היו עסוקים בעצמם, התעצבנו אחד על השני בשקט, בלי לשים לב שהיא שומעת הכול ושהם ממש לא מספיק בשקט.

בסוף כל יום היא היתה נכנסת למיטה ובוהה בתקרה בדממה.

חושבת מי הגיע היום, מי אמר שיגיע בהמשך. מי לא יגיע בכלל כי הוא בחו"ל ולכן שלח את הוריו, מה תאכל מחר. מה תעשה בהמשך החיים שלה (Well, that escalated quickly). המחשבות תמיד נעשו קודרות מאוד ככל שהיא חשבה יותר, כמו כדור שמתגלגל במדרון, צובר מהירות, עד שהוא מתרסק.

וכך היא הכריזה על הפרעת שינה חדשה, שכדאי שתיכנס למהדורה הבאה של ה-DSM - הפרעת "אני לא רוצה ללכת לישון". בשונה מנדודי שינה רגילים, שבהם עוצמים את העיניים והשינה לא מגיעה, עֹמר אטיאס לא הצליחה להגיע לשלב שבו היא אומרת לגוף שלה, "יאללה, לישון."

בכל פעם שעצמה עיניים, המוח ביקש לעשות רק דבר אחד נוסף - לקרוא הודעות ישנות, לראות טלוויזיה או סרט, לגלול במדיה החברתית, לבכות.

היא היתה שולחת למת הודעות, עדכונים יומיים על מצבה. לא היה לה איפה ולמי לפרוק, אז היא עשתה את הדבר היחיד שחשבה עליו, ושלחה לו הודעות ממש כאילו היה בחיים. לפעמים, כשהיתה עסוקה בטרדות יומה הרגילות, היא היתה מוציאה את הטלפון שלה ורואה את ההתכתבות איתו. לשבריר שנייה, כשהיתה רואה רק וי אחד, קפצה בה המחשבה, "למה ההודעה עוד לא הגיעה אליו?" ואז היא היתה נזכרת ומקרקעת את עצמה חזרה. מזכירה לעצמה שהטלפון שלו נעול עם סיסמה חזקה ביותר שאין לה כוח לפצח, ללא סוללה, ושבעליו לא מחזיק בו. היא חיכתה שזה יעבור כבר.

עֹמר אטיאס ניסתה כל שיטה שהכירה - שנתה נדדה הרבה במהלך החיים - כל טריק שלמדה על הגוף שלה במשך השנים, עד שהבינה שהיא לא רוצה ללכת לישון, כי יש כל כך הרבה מה לעשות והיא צריכה להישאר ערה, לנצל כל דקה כל עוד היא יכולה.

אולי כדאי שהיא תעביר את התובנה הזו למטפל שלה, כשתתחיל טיפול כלשהו.

דברים שאלמנה טרייה, שסוחבת מספר ימים של חוסר שינה, מבינה:

1. אף אחד לא ישים לב כי את גם ככה אבלה

2. הפנים שלך נראים כמו הפנים של כלב מסוג מסטיף

3. אנשים נעשים הרבה פחות נסבלים

4. את קרובה להיות מואשמת ברצח

עֹמר הסתירה יפה את חוסר השינה שלה. מי בכלל יחשוב שהיא לא ישנה - יש לה מרשם לכדורי שינה. מתברר שגם הם מוגבלים ביכולת שלהם לנצח בקרב מול המוח שלה.

תוך כדי השבעה, עֹמר אטיאס ניסתה לרשום לעצמה כל מה שבאחריות המת, כדי לעשות לעצמה חפיפה בנושא. לדוגמה - קשירת כיסאות הבטיחות של הילדים לרכב (עֹמר אטיאס החליטה שהיא תקנה חדשים, קניות הן פתרון להכול), החלפת מצעים (זה לא שהיא לא מסוגלת, פשוט זה סיוט שלא ברא השטן), בדיקת תשלומים בהתאם למדד תשומות הבנייה (אולי עדיף לסמוך על הנהלת החשבונות של הקבלן), ובכלל - צריך לעבור על כל הדברים שנמצאים על הטלפון והמחשב הנייד שלו. לגבי רוב המשימות היא היתה יכולה לדחות את הקץ, מלבד הנקודה האחרונה, שבה נתקלה בבעיה חמורה עד מאוד: המת הפוץ, המגזים, החופר, והנוטש - החמיר בביטחון מידע, כך שהמחשב והטלפון הנייד יכלו לשמש עבורה רק כמשקולות נייר מאוד-מאוד יקרות. היא ניסתה בכל כוחה להיזכר - לחפש חלקי שיחות במוחה, לטייל במסדרונות המודע (והתת-מודע) בניסיון לדלות מידע שיוציא אותה מהבור. היא נזכרה איך צחקה עליו כל כך בשל הבחירה הרנדומלית במספרים ואותיות. הוא לא יכול לשים את יום הנישואים שלהם כמו בן אדם נורמלי? ראשי תיבות של ילדיו? הו לא, הוא חייב לסבך את העניין. ימים ארוכים היא נזכרת ומנסה, נזכרת ומנסה, מנסחת פניות להאקרים ולחברות מסתוריות שיצילו אותה מאתגר נוסף שהותיר לה בעלה המנוח, כאילו החיים עצמם הם לא אתגר מספק.

היא כמעט התייאשה, עד שיום אחד, ברגע אחד שבו היתה במצב רוח מוצלח וצלול, נתקע במוחה צירוף מספרים מוזר שהזכיר לה את המנוח. שיחה קצרה עם היקרים לו הבהירה לה כי מסתבר שהמת לא דביל כמו שהיא חשבה, והסיסמה המיוחלת אכן הכילה מספר מטופש ולא רלוונטי מעברו. מספר שגרם לאחרים לגחך ולמלמל "איך לעזאזל הוא זוכר את מספר האוטו הישן של סבא?" ולה, לתהות איך לעזאזל הוא יכול לזכור כזה דבר, אבל לא איפה הוא הניח את המפתח לבית שלהם לפני שהלך לדרכו האחרונה. הודות למספר הרכב הישן של סבא, הטלפון היקר היה סוף-סוף זמין עבורה. היא תוכל לקרוא את כל השיחות שלהם ואת כל ההתכתבויות שלו מהיום הארור, כשתהיה מוכנה לעבור עליהם. היא הניחה שזה לא בקרוב, אבל לפחות זו אפשרות שהיתה פתוחה בפניה. ניצחונות קטנים - היא טפחה לעצמה על השכם. בשאר היא תטפל בהמשך.

עוד לפני סיום השבעה החלו הדיונים לקראת עזיבת המשפחה שלה והחבירה לשאר אנשי הקיבוץ.

גם לה נמאס מכולם, והיא קיוותה ששינוי אזור חיוג או פשוט התאווררות יעשו את כולם לקצת יותר נסבלים. היא היתה מוטרדת מכך שהאנשים יהיו אומנם נסבלים יותר, אבל שהם יגורו במלון צפוף ורועש, בלי אוכל נורמלי, וללא יכולת לעשות כביסה.

היא קיוותה שהשיחות על כך ימתינו לפחות עד תום השבעה. "מטרה אחת בכל פעם!" היא רצתה לצעוק. "מי מבטיח שכולם יעברו את השבעה בחיים?"

מתברר ששבוע וחצי זה הגבול של עֹמר אטיאס. היא התחילה לאבד את זה, ולצעוק על כולם שהם מאבדים את זה בעצמם. ביום הראשון למות בעלה - עֹמר אטיאס היא עצמה, טובת לבב ודואגת לזולת, שמכילה ומנסה לא לפגוע. ביום הארבעה-עשר - עֹמר אטיאס מדמיינת איך היא קושרת את כולם זה לזה ומגלגלת אותם ביחד במדרגות הספרדיות.

היא הציעה פשרה - תדברו על נסיעה לאילת כבר עכשיו, אבל אנחנו נחכה עוד כמה ימים עד הנסיעה עצמה.

היא קיוותה שבימי החסד האלה שהיא השיגה לעצמה, היא תצליח להתמלא בעוד קצת אנרגיה לקראת הנסיעה, או שתמצא דרך להיכנס לבידוד שימנע ממנה לנסוע (לצערה היא מחוסנת לחצבת, הקורונה זה פאסה, והיא בסך הכול נראית לסביבה כבן אדם שפוי - אז גם אשפוז פסיכיאטרי לא בא בחשבון).

זה לא קרה.

היא הרוויחה זמן נוסף רחוק מהמלון - אומנם לא בבית שלה, כי הבית שלה עוד עומד נטוש במקום רחוק ובזמן אחר - אבל לפחות היא נמצאת בבית חם ונעים. היא הרוויחה לילות נוספים עם שמיכת פוך נוחה, התכרבלה עם הכלב במיטה, והתקלחה במקלחת נקייה משערות של אנשים זרים. ואם בלילות היתה חולמת על דרכים יצירתיות לצאת מהמצב הזה, ולהישאר מתחת לשמיכה - היא לגמרי חשבה שמגיעות לה מחשבות חיוביות.

"אשת חוג הקוטב", נעה חוברה | הוצאת שתים | 173 עמודים