"נעלם בלי להשאיר סימן": הפרויקט המפתיע של ריס ווית'רספון

בעיצומה של קריירה בת למעלה משלושה עשורים כשחקנית ומפיקה, ואחרי שמועדון הקריאה שהקימה זכה להצלחה, ריס ווית'רספון החליטה להתנסות בעצמה בעולם הספרות - והוציאה לאור את "נעלם בלי להשאיר סימן", רב-מכר מיידי שאותו כתבה לצד לא אחר מהרלן קובן. במוקד העלילה: אישה אחת הנלכדת בלב קונספירציה קטלנית, שבה חשיפת האמת עלולה לעלות בכל מה שיש לה.

TriPoint, צפון אפריקה

אני לא שומע את הצעקה.

האחות שומעת. גם הרופא המרדים. אני נמצא עמוק מדי בזוֹן, הזוֹן שאני מסוגל להיכנס אליו רק בחדר ניתוח, מול בית חזה פתוח, כשהידיים שלי בתוך החזה של הילד.

זה הבית שלי, המשרד שלי, קודש הקודשים שלי. כאן אני זֶן.

עוד צעקות. יריות. מסוקים. התפוצצות.

"דוקטור?"

אני שומע את הבהלה בקולה. אבל אני לא זז. אני לא מסיט מבט. ידיי, המכשיר הרפואי העתיק ביותר המוּכּר לאנושות, נמצאות בתוך בית החזה, האצבע המורה שלי נוגעת בקרום הלב. אני ממוקד לגמרי בזה, ורק בזה. שום מוזיקה לא מתנגנת. זה מוזר בחדר ניתוח בימינו, אני יודע, אבל אני מוקיר את הדממה במרחב המקודש הזה, גם במהלך השתלות לב שנמשכות שמונה שעות. זה מעצבן את הצוות שלי. הם זקוקים להפוגה, לבידור, להסחת דעת - וזאת הבעיה מבחינתי. אני לא רוצה שום הסחות דעת. גם האושר שלי וגם המצוינות שלי נובעים שניהם מהריכוז המוחלט הזה.

אבל הקולות פולשים.

ירי מהיר. התפוצצות נוספת. צעקות רמות יותר.

הולכים ומתקרבים עכשיו.

"דוקטור?" הקול רועד עכשיו, מבועת. ואז, מפני שאני לא מקשיב: "מארק?"

"אין לנו מה לעשות בנידון," אני אומר.

מה שלא בדיוק מנחם.

טרֵייס ואני הגענו לרַדאמֶס לפני שמונה ימים. טסנו לנמל התעופה דיוֹרי הַמאני, שבו קיבלו את פנינו אישה צעירה שטרייס ואני ידענו ששמה סָלימה, אם זה שמה האמיתי, ונהג חסון שלא הציג את עצמו ולא אמר לנו מילה. נסענו יחד צפונה יומיים ארוכים, בדרך ישנוּ בבית בטוח ליד אַגַדֶז, ואחר כך באוהלים תחת כיפת השמים בבּילמָה. בלילה השארנו את הנהג בצפון ניז'ר והמשכנו רגלית במדבר, עד שפגשנו מכונית אחרת.

סלימה וטרייס מתעניינים זה בזה. זה לא מפתיע אותי. טרייס פלרטטן בהגדרה. גם כשהוא מוקף מוות... ואולי זה בדיוק העניין.

כשאתה קרוב למוות, אתה מרגיש הכי חי.

סלימה המשיכה להוביל אותנו צפונה לאורך הגבול בין אלג'יריה ללוב. ממזרח לג'אנֶת עצרו אותנו חצי תריסר אנשי מיליציה חמושים בכבדות. כולם צעירים - בני עשרה, הייתי אומר - ומסטולים מאיזה סם נרקוטי חזק. כינו אותם צבא הילדים. היה דם באוויר. בעיניים פעורות הם תפסו קודם אותי ואחר כך את טרייס. המיליטנטים הצעירים הכריחו אותי לכרוע ברך.

הם הצמידו לי אקדח לגולגולת.

עמדתי להיות הראשון שימות. טרייס יצטרך לצפות. ואז יגיע תורו.

עצמתי עיניים ודימיתי לעצמי את פניה של מאגי. חיכיתי שמישהו ילחץ על ההדק.

צבא הילדים לא ירה בנו, מן הסתם. סלימה, שמדברת לפחות ארבע שפות בשטף, כרעה על ברכיה ודיברה במהירות. אני לא יודע בדיוק מה היא אמרה - היא לא היתה מוכנה לספר לנו - אבל הילדים החיילים המשיכו הלאה.

עוד צעקות. עוד יריות. קרוב יותר עכשיו. אני מנסה להזדרז.

לא סיפרתי למאגי את האמת על מידת הסיכון של המשימה הזאת בכל כך הרבה רמות, לא מפני שחשבתי שתדאג, אלא בגלל ההבטחות שהבטחנו זה לזה - היא היתה מתעקשת לבוא.

ככה מאגי ואני בנויים.

אתם שואלים מה עושה אדם לגיבור? יש אלטרואיזם, בלי ספק. אבל יש גם אגו ופזיזות וחיפוש ריגושים.

אנחנו לא פוחדים מסכנה. אנחנו פוחדים משגרה.

טרייס, במסכת מנתחים, תוחב את הראש פנימה. "מארק?"

"כמה זמן יש לנו?"

"שרפו את הצד הצפוני של המחנה. עשרות כבר מתים. סלימה מוציאה את כולם."

אני מביט באחות וברופא המרדים. "לכו," אני אומר להם.

"אתה לא יכול להציל אותו," אומרת לי האחות ומתחילה להתרחק. "גם אם תגמור בזמן, גם אם הוא איכשהו ישרוד את הניתוח, הם לא ישאירו אותו בחיים."

אני לא יודע מי זה הם. אני לא מכיר את ההצדקות, המקורות, ההיסטוריה, הסיעות, השבטים, המצביאים, הפנאטים, הקיצוניים, החפים מפשע. אני לא יודע מי הטובים ומי הרעים, למה האנשים האלה נמצאים במחנה הפליטים הזה, איזה צד הוא המדכא ואיזה צד המדוכא. זה לא שאין לי מודעות פוליטית, אבל עבור מאגי וטרייס ועבורי, אין לזה חשיבות.

אני ממשיך לעבוד על המטופל שלי, נער בן חמש־עשרה ששמו איזיל. אני מקווה שכל מי שאני מטפל בו חף מפשע, אם כי אני מפקפק בזה. זה פשוט לא יכול להיות מתפקידנו לפענח מי שייך לאיזה צד. התפקיד שלנו, בלי לגלוש פה לגרנדיוזיות מופרזת, הוא להציל חיים. יש אִמרה, "תהרגו את כולם ותנו לאלוהים למיין אותם." אנחנו קרובים לקצה השני - תצילו את כולם ותנו לאלוהים... אתם קולטים את המסר.

אני לא גורס "שני צדדים" פה. אני גורס "אין צדדים".

"כולם החוצה," אני אומר. "אני רוצה את החדר ריק."

"מארק," אומר טרייס.

עינינו נפגשות מעל מסכות המנתחים. טרייס ואני מכירים זמן רב. עשינו יחד את ההתמחות בכירורגיה. הגשנו סיוע רפואי במשברים הומניטריים מעין זה בכל רחבי הגלובוס. הוא אחד ממנתחי הלב המוכשרים ביותר בעולם.

טרייס אומר, "אני יכול לעזור לך לסגור."

"אני מסתדר."

"נחכה לך."

אני מניד את ראשי, אבל הוא יודע.

"תשאיר לי אמבולנס," אני אומר. "הם לא יירו באמבולנס."

שנינו יודעים שזה כבר לא נכון, לא בעולם של ימינו.

לא היינו צריכים לבוא. לא הייתי צריך לאשר את זה. הייתי צריך לסיים פה את העניינים ולהיפרד ולטוס הביתה.

הייתי צריך להיות עם מאגי.

אני לא אומר שלום לטרייס. הוא לא אומר לי שלום.

אבל זאת הפעם האחרונה שאראה אותו.

כעבור שניות רק איזיל ואני נשארים בחדר. אני מזדרז, חושב בטיפשותי שאצליח לסיים. אני סוגר את החזה של הנער כשהדלתות נפרצות.

מיליטנטים חמושים שוטפים פנימה. אני לא יודע כמה. לכולם מבט מוטרף בעיניים. ראיתי את המבט הזה בעבר. יותר מדי פעמים. ראיתי אותו רק לפני כמה ימים, ממזרח לג'אנֶת.

ולפעמים אני רואה אותו כשאני מסתכל בראי.

אני עוצם עיניים ומדמיין את הפנים של מאגי ומחכה שמישהו ילחץ על ההדק.

1

בולטימור, שנה לאחר מכן

מאגי מֶקֵייבּ לא היתה צריכה לבוא.

"איפה אַת?" שואל מארק.

מאגי מסתכלת על פני בעלה במסך הטלפון. "אמרתי לך."

"ג'ונס הופקינס?"

"כן."

"את במדשאה?"

"כן."

"איפה שנפגשנו," הוא אומר, "בשבוע ההיכרות של בית הספר לרפואה. את זוכרת?"

"ברור שאני זוכרת," אומרת מאגי.

"ידעתי שאַת האחת מרגע שראיתי אותך."

"אוי, בחייך."

"אני מנסה לעודד אותך."

"זה לא עובד."

"אז מה את עושה?"

מאגי נזכרת בפעם הראשונה שלה בקמפוס, כולה עיניים נוצצות ופנים רעננות, כמו שאומרים, מלאת תקווה ואופטימיות ומרץ וחיוניות וכל השטויות האלה. כמה נאיבי. מצד שני, כשהעולם שלךְ מתפרק - כשיש לך הכול, ואת אפילו מבינה ומעריכה את זה שיש לך הכול, ולא לוקחת שום דבר כמובן מאליו, יודעת עד כמה את בת־מזל; ומלֵאה כל כך הרבה הכרת טובה, עד שאת איכשהו מצפה בתמימותך שהקארמה תגמול לך, או לפחות תניח לך לנפשך - את לומדת בצורה הכי קשה שהגורל הפכפך, שהחיים הם כאוס, ושאף אחד לא יוצא מהם בלי פגע, שברגע אחד יכול להיות לך הכול, וברגע שאחריו הכול עלול להילקח ממך בקלות...

"אני מתפלשת קצת ברחמים עצמיים," היא אומרת.

"תפסיקי. תיכנסי פנימה."

"אני רוצה לחזור הביתה."

מארק מקמט את מצחו. "אל תעשי את זה."

"אני עוד לא מוכנה."

"את כן מוכנה. בבקשה? אני רוצה שתיכנסי. תעשי את זה בשבילי."

"ברצינות?"

היא מרימה את עיניה אל הכיפה הלבנה המתנוססת בראש אולם שריבֶר וממצמצת לגרש דמעה. שעה קודם לכן היא לבשה באי־רצון שמלה רשמית ארוכת־שרוולים כחולה כהה שהגיעה עד אמצע השוק. לא שחורה - זה קודר מדי. כחול כהה נראה מכובד לאירוע, אבל לא מושך תשומת לב. למעשה, היא היתה מעדיפה שהאדמה תבלע אותה מאשר שתבלוט ולו קצת בערב הזה.

"מאגי?"

"אני פה."

"תיכנסי פנימה. אני מאוד אעריך את זה. וגם אמא שלך."

"וואו," אומרת מאגי.

"מה?"

"אף פעם לא היית רגשני ומניפולטיבי כל כך."

"בטח שהייתי," אומר מארק.

קולה שקט. "בטח שהיית." ואז: "זה על הפנים."

"מה?"

"שום דבר, לא חשוב."

לפני עשרים ושתיים שנה, מאגי סיימה את לימודיה באולמות המכובדים האלה, מעוטרת בכל אותות ההצטיינות שאפשר להרעיף על סטודנטים לרפואה. היא עשתה התמחות כירורגית בבית החולים הפרסביטריאני בניו יורק, היתה למנתחת פלסטית משחזרת ידועה, שירתה את ארצה כרופאה צבאית בקווי החזית באפגניסטן ובמזרח התיכון, התחתנה עם מארק, עברה איתו לחו"ל לרפא את המקופחים.

קולו של מארק מהטלפון. "הלו?"

"הם ילטשו עיניים."

"ברור שהם ילטשו עיניים," הוא אומר. "את חתיכה לא נורמלית."

מאגי מזעיפה פנים. יש דברים שאף פעם לא משתנים.

"תיכנסי," הוא אומר שוב.

היא מהנהנת כי הוא צודק ומכבה את האפליקציה. על כיסוי הטלפון שלה נראות שתי דמויות M&M - הבחור הצהוב מגיש פרחים לבחורה הירוקה. מארק נתן לה את הכיסוי על תקן מתנה היתולית משהו. מאגי ומארק. M&M. מארק קנה ציפיות של M&M. הוא קנה כריות נוי של M&M. מארק חשב שזה מקסים. מאגי חשבה שזה מביך ממש, מה שרק עודד אותו כמובן.

"מאגי?"

היא נבהלת למשמע הקול ושומטת את הטלפון אל תוך תיקה. היא מסתובבת ורואה את חברהּ הוותיק ללימודים לארי מָאגיד, רופא עור. הפעם האחרונה שראתה אותו היתה לפני חמש שנים בנפאל, כשהצטרף אליה ולמארק לטפל בהתפרצות של מחלת הנסן, הידועה יותר בשם צרעת. בסוף הם מצאו את עצמם עובדים באותו בית החולים, אפילו באותה הקומה, כך שהוא הכיר מקרוב את הצרות הנוכחיות שלה

"היי, לארי."

הוא מתפתל. "באת ל... כאילו, אה, את הולכת...?" הוא מחווה בזרועו על הבניין.

"בטח," אומרת מאגי.

"אה."

"מה?"

"שום דבר."

"הקימו מלגה לזכר אמא שלי," היא אומרת.

"נכון, שמעתי."

"אז בגלל זה אני פה."

"נכון. אני צריך לזוז. מיקי בטח מחכה לי."

הוא מזדרז להתרחק לכאורה, מאגי מתפתה לצעוק את זה בקול, יש לה צרעת. היא רוצה לתפוס את הטלפון שלה, להתקשר שוב למארק ולייבב, "רואה לְמה התכוונתי?" אבל הטלפון כבר בתוך התיק ועכשיו היא קצת עצבנית, אז לעזאזל עם זה.

מאגי משתרכת בהיסוס במעלה אותן המדרגות שהעפילה בהן בהתלהבות רבה כל כך לטקס קבלת הדיפלומה שלה לפני עשרים שנה. על השלט המתנוסס מעל הדלת כתוב:

טקס הכרזת מלגה

ברוכים השבים, בוגרי ג'ונס הופקינס!

האולם הומה. המוזיקה, רביעיית מיתרים של סטודנטים עכשוויים, מנגנת את הרביעייה מס' 19 של מוצרט בדו מז'ור. מאגי, ידיה בצדי גופה, מניעה כמעט שלא במודע את אצבעותיה לצלילי המוזיקה, כאילו יש לה כינור ביד. כחמש מאות איש - רופאים ומקבלי מלגות - מסתובבים ברחבי האולם המכובד. ניכר מיד שזה אירוע רפואי, כי הרבה יותר מדי גברים מסתובבים עם עניבות פרפר. זה מראה נפוץ בקרב רופאים, בעיקר מפני שעניבות רגילות משתלשלות ברפיון ומפריעות במהלך בדיקות. אבא שלה, שגם הוא היה בשעתו רופא צבאי בחזית - במקרה שלו, בווייטנאם - תמיד ענב עניבות פרחוניות ססגוניות. הוא טען שבעיני המטופלים שלו הוא נראה כך מגוחך במקצת, ולכן אנושי ומרגיע.

כשמאגי נכנסת בסופו של דבר לאולם הגדול, דבר לא קורה, אבל אפשר לחוש היסוס כלשהו באוויר.

היא עומדת שם כמה שניות ארוכות, נבוכה בטירוף, כאילו הידיים שלה גדולות מדי פתאום. לחייה מסמיקות. מדוע באה? היא מחפשת פנים ידידותיות או לפחות מוּכּרות, אבל היחידות שהיא רואה ניבטות אליה מכְּרזה שמונחת על כן על הבימה.

אמא.

אלוהים, כמה שאמא שלה היתה יפה.

התמונה שהגדילו צולמה עבור שנתון בית הספר לפני חמש שנים, השנה האחרונה שאִמהּ לימדה כאן. זה היה ממש לפני שאובחנה, משהו שהסתירה משתי בנותיה במהלך שלוש השנים הבאות, עד שהתקשרה לבסוף למאגי במרפאה החדשה שלהם בגאנה ואמרה, "אני הולכת לספר לך משהו, אם תבטיחי לא לחזור מיד הביתה. העבודה שלך חשובה מדי." אז מאגי הבטיחה ואמא סיפרה לה ושתיהן בכו, אבל מאגי קיימה את הבטחתה עד שאחותה שרון התקשרה ואמרה, "זה כמעט הסוף." אז מאגי נפרדה ממארק בנשיקה בנמל התעופה הבינלאומי של דובאי, אמרה לו לסיים שם ולחזור הביתה בקרוב, וטסה הביתה לשבת עם שרון ליד אמהּ בימיה האחרונים.

מאגי מצליבה מבט עם אמהּ שבכרזה, שכן ברגע זה אלה הפנים הידידותיות היחידות בחדר. היא זוקפת את ראשה גבוה בעודה צועדת לעבר הבימה. הלוואי שזה רק נרקיסיזם מצדה, אבל נדמה שהשיחות נעצרות או לפחות משתתקות כשהיא עוברת. לאחר מכן באים מלמולים, או שמא גם זה רק בראשה. היא עדיין לא מסתכלת הצדה, לא מניחה לעצמה להשתמש בראייה ההיקפית שלה. עיניה נותרות קבועות באמהּ, אבל כעת היא מרגישה את המבטים.

דמות מוכרת נעמדת בדרכה ואומרת, "מפתיע שהחלטת להראות את הפנים שלך."

זה סטיב שיפּנֶר, המכונה גם סטיב הנאלח, עוד מנתח פלסטי משחזר כמוה, אם כי יש לקוות שהוא אינו דומה לה בשום מובן. יש לו יותר ממיליון עוקבים בחשבון אינסטגרם שבו הוא מציג תמונות "לפני ואחרי" וקורא לעצמו "הלוחש לציצים". היא וסטיב סיימו באותו המחזור ועשו יחד רוטציה במחלקות הכירורגיות בבית החולים הפרסביטריאני/אוניברסיטת קולומביה תחת הדרכתו של ד"ר אֶוָואן בּארלוֹ. סטיב הוא מסוג הגברים שלא מסוגלים להגיד בוקר טוב בלי שזה יישמע דו־משמעי נאלח, ומכאן הכינוי.

הוא גר עכשיו בדובאי ומתמחה, אם לצטט את הפסקה הביוגרפית בפרופיל שלו, ב"משפיעניות רשת שאפתניות שמחפשות להעצים את כוח השפעתן, את חייהן - ואת החזה שלהן".

"כן, טוב, אני מלאת הפתעות כרימון," אומרת מאגי.

הוא מסתכל סביב ומבחין במבטים העוינים. "אני לפחות שמח לראות אותך."

"תודה, סטיב."

"ראית את בארלו?"

"אתה ראית?" היא שואלת.

"לא."

"אני בספק אם הוא יהיה פה."

"שמעתי שהוא מגיע," הוא אומר. "אני רוצה לדבר איתו על איזו עסקה משתלמת לשותפות ו..." הוא נעצר, מסתובב ומבזיק לעברה את החיוך בהֶספק מלא שלו. "אה, תנחשי איפה אני עובד עכשיו."

היא לא רוצה לנחש, אבל יהיה גרוע יותר לא לזרום איתו. "שמעתי שבדובאי."

"כן, אבל איפה בדובאי?"

"אני לא יודעת, סטיב. איפה?"

הוא נרכן ולוחש, "במרכז הרפואי 'אַפּוֹלוֹ לוֹנגֶ'ביטי'."

מאגי מנסה לשמור על ארשת פנים חלולה. זה מצריך מאמץ מסוים.

"אני כבר לא מעורבת."

היא מנסה לעכל את זה. "אפולו לונגֶ'ביטי" עדיין פעיל. אפילו עכשיו. אפילו אחרי כל מה שקרה.

לא דבר טוב.

סטיב סוקר אותה מכף רגל ועד ראש, מבטו זוחל על כל גופה כמו תולעים אחרי הגשם. "את נראית טוב, מאגס." הוא מַקשית גבה ואז מוסיף, "ממש טוב. ממש־ממש טוב."

מאגי פולטת קול לא מתחייב, מין "אהה".

"ממש שזופה, ממש בכושר," סטיב ממשיך ומפעיל את שריר הזרוע להמחיש את הנקודה. "מה את עושה, מרימה משקולות? פילאטיס?" עוד גבה זקופה. "יוגה חמה מזיעה?"

היא מנידה את ראשה. "השורות האלה עבדו לך פעם, סטיב?"

"כל הזמן, מאגס. את יודעת למה?"

"אתה לא צריך לספר לי," אומרת מאגי, "אבל אני בטוחה שתספר."

הוא נרכן אל אוזנה. "מפני שאני עכשיו מנתח עשיר ומצליח בן ארבעים ושבע. אני יכול להשיג זנב הרבה יותר צעיר ממך."

היא עושה פרצוף. "באמת אמרת 'זנב הרבה יותר צעיר'?"

"את לא טובה מדי בשבילי," הוא אומר. ואחר כך מוסיף בלחישה אכזרית, "כבר לא."

ובזאת הוא מתרייר לדרכו.

שובל הריר של סטיב מוביל אל מקבץ של חבריהם ללימודים משכבר בפינה הימנית. היא מכירה את כולם, אבל כשהיא מסתכלת לעברם, כולם מצטנפים, מעמידים פנים כמיטב יכולתם שלא ראו אותה. חלק במאגי רותח ורוצה להתעמת איתם, אבל חלק גדול יותר - וכן יותר - תוהה אם גם היא היתה נמנית עם הדבוקה הנמנעת־מקשר־עין הזאת, אילו חבר אחר למחזור היה זה שנושא בחרפה ולא היא.

שילכו להזדיין.

מאגי שמה פעמיה היישר אל לב הדבוקה ואומרת, "היי, כולם."

שתיקה.

היא מעבירה את עיניה מפנים לפנים. אף אחד לא מיישיר מבט אליה.

"סטפני," אומרת מאגי לחברה ותיקה, שמתעמקת בשמפניה שלה כאילו היא צופנת סוד. "מה שלום אוליביה?"

אוליביה היא הבת של סטפני.

"אה, היא, אה, היא בסדר."

"מכתב ההמלצה שלי עזר?"

מאגי יודעת שהוא עזר. היא כתבה את המכתב לפני שנה, כששְמה פתח דלתות במקום לטרוק אותן, והיא כמובן יודעת שאוליביה התקבלה, אבל ברגע זה אין למאגי מצב רוח להניח לאף אחד.

"סטפני?"

לפני שסטפני יכולה לענות, חברת מחזור אחרת, בוני טילמן, אוחזת במרפקה של מאגי. "אנחנו יכולות לדבר רגע לבד, מאגי?"

בוני היא רופאת עיניים בוושינגטון הבירה, והיא עודנה (ולנצח תהיה) נשיאת המחזור שלהם. קסדת השיער שלה דבוקה מבריקה למקומה. היא סוחטת מעצמה חיוך. לא קל לה לשמור אותו. אומרים שנדרשים שבעה־עשר שרירים כדי לחייך, וארבעים ושלושה כדי להזעיף פנים. במקרה של בוני, זה בלי ספק ההפך.

הן יוצאות דרך כמה מערכות דלתות זכוכית עתיקות אל רחבת מרפסת.

"כולנו מרגישים רע עם הצרות האחרונות שלך," פותחת בוני בקול שלא היה יכול להיות מתנשא יותר ללא סיוע כירורגי כלשהו, "אבל זה לא תירוץ לְמה שעשית."

מאגי לא אומרת כלום.

"האירוע הזה," ממשיכה בוני, "מיועד לרופאים מכובדים."

"הוא מיועד לבוגרי בית הספר."

"אל תעשי את עצמך טיפשה."

שתיקה.

"רישיון הרופאה שלך נשלל," ממשיכה בוני.

"הושעה," מתקנת מאגי. "בכפוף לבדיקה."

"אה, אז את חפה מפשע?"

מאגי לא אומרת כלום.

"כדאי שתלכי."

"לא נראה לי."

"זה לא הוגן כלפי זכרהּ של אמא שלך."

"סליחה?"

"אין לך בעלוּת על זכרהּ, מאגי. לא בקמפוס הזה. היא היתה משמעותית מאוד להרבה מאיתנו הסטודנטים. זה שאת פה? זה כתם על זכרהּ."

"התבקשתי להציג את המלגה," אומרת מאגי.

"זה היה לפני."

"אף אחד לא ביטל את ההזמנה."

"אף אחד לא חשב שזה נחוץ."

"אז מי יציג אותה?"

בוני זוקפת גו.

"רגע, אַת?"

"ההנהלה חשבה שכך יהיה הכי טוב."

"אבל אמא שלי תמיד חשבה שאת חתיכת ביץ' קפוצת־תחת, בוני."

עיניה של בוני נפערות כאילו סטרו לה. "אהה!"

מאגי לא אומרת כלום. בוני מתאוששת.

"בכל מקרה," אומרת בוני, "כדאי שתלכי. זה שאַת פה מכתים את המוניטין של המחזור שלנו."

בוני מסתובבת ללכת. מאגי עוצמת עיניים, פוקחת אותן, מיישירה מבט.

"בוני?"

בוני נעצרת ומסתובבת לאחור.

"אמא שלי אף פעם לא אמרה את זה. סליחה. זה לא היה הוגן. היא תמיד דיברה עלייך טובות. את בחירה טובה לעשות את זה."

בוני בולעת רוק. "אעשה כמיטב יכולתי. את זה אני מבטיחה לך."

היא משאירה את מאגי לבדה במרפסת. מישהו בפנים מתחיל להקיש במזלג על גביע השמפניה שלו כדי למשוך את תשומת לבם של האנשים. הקהל משתתק. מישהו מבקש מהאנשים להתאסף כדי שיהיה אפשר להתחיל. מאגי נשארת במרפסת שבחוץ.

בוני צודקת. היא לא צריכה להיות פה.

היא בוהה החוצה בעלווה. מאחוריה מישהו סוגר את דלתות הזכוכית, כך שהיא אינה שומעת עוד מה מתרחש בפנים. זה בסדר. היא מתפתה להכניס יד לתיק כדי לדבר שוב עם מארק, אבל אלה קביים נוראיים שרק מחריפים את הרגשתה.

"שלום, מאגי."

האיש לבוש חליפה מחויטת בצבע כחול קובלט עם עניבה קשורה בצורה מושלמת כל כך, שאי־אפשר אלא להניח שהוא קיבל סיוע מיד אלוהית. השיער שלו אפור, מסורק בפישוק מושלם לשמאל. מאגי יודעת שהוא בשנות השבעים המוקדמות לחייו - הוא בן מחזור של אמא שלה, ולפני כמה שנים היא הוזמנה למסיבת יום ההולדת שבעים שלו, אבל היא היתה אז בחו"ל ולא יכלה לבוא.

"שלום, דוקטור בארלו."

"את לא סטודנטית שלי כבר המון זמן, מאגי. את לא יכולה לקרוא לי בשמי הפרטי?"

"לא נראה לי שאני יכולה, לא."

אוואן בארלו מחייך. יש לו חיוך טוב. הוא נראה, אם לצטט חבר מחזור נאלח, כל כך שזוף, כל כך בכושר. היא כמעט שואלת אותו אם הוא עושה יוגה חמה ומזיעה. אוואן בארלו עומד בראש מרכז בארלו לקוסמטיקה, אולי חברת הניתוחים הקוסמטיים היוקרתית והדיסקרטית ביותר במדינה. כשידוענים רוצים שהעבודה תיעשה בלי שאף אחד יֵדע, הם יודעים שיוכלו לסמוך על אוואן בארלו.

הם עומדים זה בצד זה, בוהים החוצה במדשאה. "את יודעת שזאת הפעם הראשונה שלי בקמפוס מאז שסיימתי את הלימודים?" הוא אומר.

"באמת?"

"כן."

"אז למה חזרת?"

"נראה לי שאת יכולה לנחש."

"אמא?"

"אהבתי אותה, את יודעת."

"לא ידעתי את זה."

"היא ואבא שלך שניהם אינם, אז אני יכול להודות בזה עכשיו."

"חשבתי שיצאתם רק כמה שבועות."

"הגענו לשנה השנייה. אבל היא שברה את לבי."

מאגי קימטה את מצחה. "לא היית נשוי שלוש פעמים?"

"ארבע," הוא אומר.

"ואשתך הנוכחית לא בת שלושים בערך?"

"שלושים ושתיים," הוא אומר ופורש את ידיו. "רואה מה לב שבור עושה לבן אדם?"

מאגי אינה יכולה לעצור בחיוכה. בארלו עושה כמוה.

"אבא שלך היה אדם כל כך טוב, בחירה הרבה יותר מוצלחת בשבילה. אז הסתפקתי בחברוּת. אבל..." הוא מניד את ראשו. "כשאתה מזדקן, אתה נהיה סנטימנטלי ופילוסופי. אני מנסה להיות שנון אבל אני גם חושף אמת." הוא מחייך אליה, והיא חוזרת בזיכרונה אל סבבים כירורגיים בבית החולים הפרסביטריאני של ניו יורק, איזה מורה נדיב הוא היה אז, כמה מתיש ומלהיב היה פשוט להימצא במחיצתו. אוואן בארלו היה בשעתו מנה טהורה של אנרגיה מתפצפצת. רצית להיות סביב זה.

בארלו כאילו קורא את מחשבותיה ואומר, "את הסטודנטית הכי טובה שהיתה לי בחיים. את יודעת את זה. את מנתחת, כך שיש לך את האגו הנחוץ לדעת שמה שאני אומר נכון."

"תיקון: הייתי מנתחת."

היא עוצמת בחוזקה את עיניה. היא מרגישה את ידו על כתפה.

קולו עדין כל כך. "מאגי?"

הדמעות נדחפות לעיניה. "אני כל כך מצטערת."

"זה בסדר."

"איכזבתי אותך." היא פוקחת את עיניה. "איכזבתי אותה -" אין צורך לומר מי זאת אותה.

"לא איכזבת," הוא אומר. "חכי, או־קיי, סליחה, זה מתנשא. איכזבת. אני לא אשקר. תרשי לי לדבר בכנות? פישלת. בגדול. בגלל זה אני פה."

"אני לא עוקבת."

"אני לא צריך טקס מלגה כדי לכבד את זכר אמך. אני יכול לעשות את זה בצורה הרבה יותר קונקרטית." בארלו מרים את ידו. "רגע, אני לא אומר את זה נכון. תני לי להתחיל שוב. באתי הערב כדי לראות אותך."

"אותי? למה?"

"אני רוצה לבקש ממך טובה."

כשהוא אינו ממשיך מיד, מאגי אומרת, "תמשיך."

"אני רוצה שתבואי למשרד שלי ביום שני."

"יום שני הקרוב?"

"כן. בעשר."

"יש לך מרכז בארלו בבולטימור עכשיו?"

"לא, אבל אולי בקרוב. נכון לעכשיו יש מרכזים בפאלם ביץ', לוס אנג'לס וניו יורק. אני רוצה שתבואי לניו יורק. אדאג למכונית פרטית שתיקח אותך, ויש לי סוויטה שמורה ב'אָמאן'."

"אני לא מבינה. למה אתה רוצה שאני אבוא לניו יורק?"

"אני לא יכול להגיד לך."

"למה לא?"

"זה פשוט... לא מקומי."

מאגי עושה פרצוף. "אז מקומו של מי זה?"

"זאת הצעה מסקרנת. זה כל מה שאני יכול לומר ברגע זה."

"אין לי רישיון רופאה יותר."

"אני יודע. ההצעה טיפה" - בארלו מרים את עיניו כאילו בחיפוש אחר מילה מוצלחת יותר, אך בסופו של דבר מושך בכתפיים - "יוצאת דופן."

"אתה לא יכול פשוט להגיד לי עכשיו?"

"לא, אני לא."

היא חושבת על זה. "אם לא אכפת לך שאני אומרת, דוקטור בארלו, זה נשמע קצת מוזר."

"אני יודע."

"יותר מקצת מוזר בעצם."

"נכון, אני מודה. תראי, אני יודע שאת ושרון בקשיים כספיים רציניים -"

"איך אתה יודע את זה?"

"- אבל אכתוב לך צֶ'ק ברגע זה על סך עשרים אלף דולר. רק כדי שתבואי."

הוא מכניס יד אל כיס החליפה ושולף עט ו...

"זה פנקס צ'קים?" היא שואלת.

"כן."

"מה זה, אנחנו ב־1987? מי עוד מסתובב עם פנקס צ'קים?"

בארלו אינו מסוגל לכבוש חיוך. "רציתי להיות מוכן."

הוא מתחיל לכתוב את הצ'ק.

"אתה לא צריך לעשות את זה," היא אומרת.

"אני כן צריך. צריך לפצות אותך על הזמן שלך."

"אַל," היא אומרת בקול מעט חזק יותר. "אני הולכת להגיד את זה שוב: אתה מתנהג מוזר."

"אני יודע." הוא מחזיר את פנקס הצ'קים לכיס. "את סומכת עליי, מאגי?"

לאמיתו של דבר היא אינה סומכת עוד על אף אחד. טוב, כמעט אף אחד.

"עוד דבר אחד," הוא אומר.

"מה?"

"אני אעריך את זה שלא תספרי לאף אחד."

"אני צריכה לספר לאחותי."

"עדיף שלא תספרי."

"אני גרה איתה. אני לא יכולה פשוט להיעלם לניו יורק."

"בטח שאת יכולה." הוא מושיט אליה כרטיס. "אבקש ממישהו שיתקשר אלייך בנוגע לאיסוף."

"אני מעדיפה לנסוע ברכבת," אומרת מאגי.

"אם זה מה שאת מעדיפה. תהיה הזמנה על שמך במלון 'אמאן' ברחוב חמישים ושבע החל ממחר בערב. נהיה בקשר בנוגע לפרטים לגבי יום שני."

מאגי לוקחת את כרטיס הביקור עם התבליט, מסתכלת עליו, מסתכלת על אוואן. ד"ר אוואן בארלו מנהל את אחת ממרפאות הניתוחים הקוסמטיים היוקרתיות המצליחות בעולם. הוא שווה מיליונים ומסריח מזה. היא מנסה לקרוא את פניו. הן חלקות, מקצועיות, נאות, מלאות כובד ראש.

אבל האם היא רואה בהן גם פחד?

"מה באמת קורה פה, דוקטור בארלו?"

"אני לא יכול לומר יותר, מאגי. או שאת לוקחת את זה או שלא."

"ואם לא?"

הוא מושך בכתפיו. "היה נחמד לראות אותך."

בארלו מנשק אותה בלחי ומתקדם לעבר הדלת.

"איך ידעת שאני אהיה פה?" היא שואלת.

משהו חוצה את פניו, משהו שהיא אינה מסוגלת לקרוא. הוא מנענע בראשו נענוע קל ומסובב את הידית.

"הכול יתברר לך ביום שני," אומר בארלו ונכנס בחזרה פנימה.

"נעלם בלי להשאיר סימן", הרלן קובן וריס ווית'רספון | תרגום: שאול לוין | הוצאת כנרת זמורה דביר | 352 עמודים