בכל העולם שמחוץ לבשר שלה היה ריח אפור ותשוש, וערגה עמדה בסוף התור לקו ארבע ארבע ארבע שנוסע מירושלים לאילת דרך כל התחנות שיש בישראל, וכל האגזוזים השחורים שהיו שם הפיחו עליה פחמן דו חמצני רשע וחמוץ. בכניסה לאוטובוס, ליד המדרגות, התווכח הנהג עם סודני שחור בשר על מחירו של הכרטיס לאילת, וערגה חשבה שרק אנשים שקופים שמים לב לאנשים שקופים כמותם. הנה, עובדה, ממנה הנהג התעלם. 

האוטובוס היה צפוף וחם, וערגה סקרה את האנשים המיוזעים והמלוכלכים שהיו בו במהירות. היו שם כמה נערים קטנים ורועשים שנסעו להתהולל באילת, וכמה משפחות מרובות שנסעו לנפוש בים המלח, וכמה תיירים אמריקאים מבולבלים שנסעו לשביל הנחש במצדה, וכמה עבדים שחורים ושקופים עם חול על הבגדים שנסעו למחילות שבהן הם ישנים, והיו שם גם כמה עולי רגל ריינבואיים יפים ושחומים, ואליהם נמשך הבשר הלבן שלה, עם כל הצלופחים שבו, כי אליהם היא נוסעת, אליהם ואל מה שהם יכולים להציע לה, ולמה לא לדבוק בהם כבר עכשיו אם אפשר. 

בסוף היא התיישבה ליד אישה שמנה ושזופה ויפה ומגובבת, עם פרוכות אדומות ושני תינוקות קטנים, והאישה הסתדרה במקום שלה, ליד החלון ואמרה לערגה, בואי, בואי, אני שמחה שאת יושבת לידי ולא מישהו אחר, וערגה חייכה ואמרה לה, מה, למה, והאישה אמרה, כי את נראית נחמדה, ולא מתחשק לי שמישהו לא נחמד יעזור לי איתם, וכשהיא אמרה את זה היא הגישה לערגה תינוק אחד, שמנמן ושזוף ויפה, וערגה, שנבהלה מהתינוק ומהווסת שלה שיום אחד תיפסק, תפסה אותו כמו סיר מפורצלן ואמרה לאישה, אני לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה, מצטערת, אבל האישה דחפה את התינוק בגסות לחיק החם והטוב של ערגה, קרוב לרחם, ואמרה, מאמי, לא אומרים זה על תינוקות, וערגה צחקה במבוכה, והתינוק התפוח הצטנף בה והתכרבל, וערגה נשמה אותו ונשנקה, כי היה לו ריח רך וטוב של עיזים. 

את לריינבואו, שאלה השמנמנה, וערגה צחקה ואמרה לה, מה, כדי להרוויח זמן, ומיד ענתה, כן, כן, מה, איך ידעת, והשמנה אמרה, כי את יפה, ואז נאנחה והוסיפה, רק אנשים יפים הולכים לשם, ואחר כך היא נאנחה ואמרה, אחחחח, יהיה לך טוב שם שחבל על הזמן, וערגה חייכה, והשמנה ליטפה אותה, למרות שהן זרות, ואז אמרה, את תראי, מאמי, את תראי, משהו בך ישתחרר, הכול שם יפה, הכול שם כמו קסם, וערגה ליטפה את התינוק של השמנה שישב לה על הרחם ושאלה, מה את גם באה לריינבואו, והשמנה אמרה, כן, אבל קודם אני צריכה לזרוק את השניים האלה אצל אבא שלהם בעין יהב, וערגה הנהנה וחייכה, למרות שלא היה לה מושג איפה זה עין יהב, וליסה שהבינה הכול אמרה, עין יהב זה ממש ליד, כולם מתקלחים שם, לא משנה, את כבר תראי. 

2. 

וכשהאוטובוס התחיל לנסוע הזרוע הלבנה של ערגה נגעה בזרוע השמנמונת של ליסה, וליסה אמרה לערגה, אגב, אני ליסה, ולשני המלאכים האלה קוראים יהל וחורש, וערגה אמרה, נעים מאוד, כי באמת היה לה נעים שם, ומיד הוסיפה, אני ערגה, וליסה חייכה אליה ואמרה, וואי, וואי, איזה שם, ערגה, יושב עלייך פיקס, וערגה רצתה לספר לליסה שהיא שונאת את השם שלה, ושהוא גדול עליה באלף הקשרים, אבל במקום זה היא שאלה, הם תאומים, וליסה אמרה לה, כן, ונאנחה, ומיד אמרה, פעם הם היו שלישייה, וערגה בלעה רוק והביטה בתינוק שישן לליסה על הבטן, יהל שמו, ואמרה, יו, אני מצטערת לשמוע, 

וליסה חייכה וליטפה את יהל ואמרה, אבל אנחנו לא עצובים, נכון יהלי מתוקי, וערגה חייכה במבוכה וליסה, שנישקה את יהל בעורף, פנתה לערגה ואמרה בקול רציני ושקט, אני ואישי עשינו הרבה טיפולי פוריות כדי שהם יגיעו, וכשסוף סוף קיבלנו את הבדיקת היריון ואת האולטרסאונדים, וראינו שיש לי בבטן שלושה תינוקות קטנים, ישר הרגשתי שמשהו הולך להסתבך, ובאמת בשבוע עשרים קראו לנו לבדיקה, ובסוף שלה אמרו לי שאני צריכה לעשות דילול, וכשהיא אמרה דילול, ערגה נזדקפה ובוורידים שלה היה דם כהה ובפה שלה היה טעם של עיסות סמיכות ויבשות, וליסה נאנחה, וערגה בלעה רוק ושאלה בבהלה ובעיניים בורקות, מה, מה זה אומר, דילול, וליסה ליטפה את יהל ואמרה בעצב, דילול זה להפוך שלישייה לשניים. 

מעבר לבגדים שלהן ולזגוגיות של האוטובוס כבר היו גבעות דהויות של מדבר צר ונמרץ, ועל הגבעות שלו גרו בדואיות יצריות שלא עוברות טיפולי פוריות או דילולים, וליסה אמרה, לאויבים הכי גדולים שלי אני לא מאחלת את מה שאני עברתי שמה בדילול, וערגה אמרה לה, זה כאב לך, וליסה אמרה, שחטו לי תינוק, בתוך הגוף, יש דבר יותר כואב מזה, וערגה נאנחה, כי מה אפשר לומר, וליסה המשיכה ואמרה, אבל בזכות המוות שלו הם חיים, בזכות הדילול יש לי שני תינוקות, יפים ונושמים, הנה. 

אחר כך היה קצת שקט, וערגה אמרה, סליחה שאני שואלת אבל איך הם ידעו איזה תינוק לדלל, וליסה אמרה לה, האמת שכבר באולטרסאונד הראשון ביקשתי שלא יגידו לי עליהם כלום, כדי שאני לא אפתח רגשות כשהעניינים יסתבכו, לכן פשוט אמרתי לרופא, אל תגלה לי אם יש לי בנים או בנות, פשוט תעשה מה שאתה צריך ותן לי ללכת. אבל אחרי הניתוח שמעתי במקרה שתי אחיות מרכלות עלי ומדברות על זה שהיו לי בבטן שלושה בנים, ככה שזה לא באמת משנה.

בפה של ערגה היו הרבה רוק והרבה שכול, וערגה בלעה אותם יחד והביטה בכל הגופים של כל האנשים שנחרו ונשמטו סביבה, ובראש שלה היו מחשבות שלאנשים שהולכים לריינבואו בדרך כלל אין. ליסה הביטה בחלון בשקט כשערגה שאלה, תגידי, זה נחשב הפלה מה שעשית, וליסה שהקיצה מעצמה אמרה, מה, הדילול, ברור שזה נחשב הפלה, עברתי את כל הוועדות, כמו כולן, וערגה שאלה, מה, איזה ועדות, וליסה אמרה לה, מאמי, בישראל כדי לעשות הפלה צריך לעבור ועדה, אי אפשר ככה סתם, וערגה אמרה, לא הבנתי, ועדה של מי, וליסה אמרה, מה של מי, ועדה של המדינה, וערגה נזכרה איך ממש לפני שבועיים, אחרי הסקס שהיא ודרור עשו, היא לקחה פוסטינור, שזה כדור שהופך תינוקות לחומצות ורודות שנספגות במגינים תחתונים עבים, ואיך שום ועדה לא התערבה לה ברצח הקטן ההוא, וליסה אמרה,

אין לך מושג איזה השפלות עברתי שם, וערגה שאלה, מה, בוועדה, וליסה אמרה בקול רם מדי ומתוך צחוק עצוב של שמנים, אני והבן זוג שלי עמדנו שם בתור עם איזה שלושעשרה רוסיות בנות שבע עשרה שדוד שלהן אנס אותן, תחשבי לך מה זה, להמתין בגיל שלושים ותשע בתור המטומטם לוועדה כדי שיאשרו לי את הדילול, וכשליסה צעקה את המילה דילול ערגה נבהלה, והרחם שלה נצרב והלב שלה נסוג והתמלא שוב בכנימות שקופות של בוז ושל חמלה. 

מחוץ לחלונות של האוטובוס כבר היו גמלים תיירותיים ונקודות תצפית מדבריות וחסרות משמעות, וערגה הביטה בנוף ובליסה, וחשבה על ועדות ועל זריקות אשלגן קרות וצהבהבות. התינוק השחום של ליסה שהיה עליה, חורש שמו, התפנק לה בבטן, שיכור מכל הריחות החיים שהיו לה שם, והשפתיים שלו זזו בתנועות דקות של יניקה, כי לא עשו לו דילול. 

ואחרי כמה דקות ארוכות התינוק שעל ליסה התעורר והתבכיין, וכמה אנשים שהרעש הציק להם צקצקו עליו ונאנחו כמו זקנים. ליסה לא היססה לרגע. היא שלפה את הציצי הענק שלה, ככה, באמצע האוטובוס, בלי להתבייש, והצמידה את הפה שלו לפטמה שלה, באגרסיביות, כאילו שנשיונל ג'יאוגרפיק, והוא, בלי להתבלבל, התחיל לינוק מליסה את החלב הכנעני שהיה לה בשדיים, והחלב היה חם וטוב ועשיר וכשר פרווה וסמיך ונוקב, כך שהתינוק השני, חורש, שנמנם על ערגה, הריח אותו, את החלב המתוק והחמוץ, והתעורר גם הוא בבכי אדיר. ערגה נבהלה, מן הסתם, וניסתה להרגיע אותו, לשווא, כי ליסה שלפה בשנייה אחת את הציצי שנותר לה, קטפה ממנה את חורש והסבה גם אותו אל שדה השני. 

וככה היא ישבה שם, ליסה שלנו, כמו אלת פריון מסופוטמית, עם שני תינוקות יונקי שדיים מגורגרים, והחלב שהם בלעו ניגר מדי פעם מהפיות שלהם וזרם במורד גבעות הבשן החומות והמתפקעות שלה, ורחשושי היניקה והזרזוף היפים והדוחים הלכו והתעצמו, וערגה הביטה בדממה, ועם רוק יבש בפה, באישה היפה שהיניקה לצידה, וכל המיתולוגיות שבעולם פכפכו בה אל מול השדיים המפוארים שלה, של ליסה היפה והשופעת, והציצים של ערגה היו יבשים וצחיחים וזקורים, טיפה של חלב לא הייתה בהם. וזהו. זה הפריים שאיתו אני רוצה לסיים את הפרק הזה של הסיפור. לכן אני מתעכב עליו. תתארו לכם. ליסה השמנה מיניקה ומיניקה, ואז פונה לערגה ואומרת לה בשקט, ומתוך חיוך עצוב ושחור, נו את רואה, אם היה לי פה עוד תינוק אחד הייתי מסתבכת. 

עטיפת "משהו יקרה" מאת יאיר אגמון (צילום:  יחסי ציבור )
עטיפת "משהו יקרה" מאת יאיר אגמון | צילום: יחסי ציבור

3.

כשערגה נולדה, עוד לפני שהיה לה בכלל שם, היא והעולם היו אחד, והעולם הקשיב לה והבין אותה, עובדה, כשהיא צעקה לעולם שיביא לה אוכל, העולם הביא לה אוכל, וכשהיא צרחה לעולם שיטלטל אותה בעדינות כאילו שלולב, העולם טלטל אותה, וכשהיא צווחה לעולם שבא לה מוצץ, העולם הביא לה מוצץ, כי היא והעולם היו אחד, ושום דבר לא חצץ ביניהם והפריד ביניהם, בין ערגה ובין העולם, כלומר, 

וכמה שבועות אחר כך, אמא של ערגה הייתה בשירותים, ואז, דווקא אז, ערגה צרחה אל העולם, תן לי אוכל, עולם, תן לי אוכל עכשיו, והעולם בדיוק עשה פיפי לתוך מים שהלכו והצהיבו בתוך אסלה, וערגה המשיכה לצרוח, והעולם התעלם ממנה, כי הוא לא שמע אותה, וערגה צרחה שוב, חזק יותר, והעולם התעלם ממנה, שוב, ושוב, ושוב, וכשהאמא של ערגה יצאה מהשירותים זה כבר היה מאוחר מדי, כי ערגה הבינה שהיא והעולם שונים, ושהאמא שלה חיצונית לה, ושהעולם זר לה ומנוכר לה, ושהוא בכלל לא מבין אותה כמו שהיא חשבה, ושהיא לבד לגמרי בעולם הזה, כן, היא לגמרי לבד, וגם אם היא תזדיין או תתחתן או תלד ילדים, היא לבד, ובסוף היא תמות לבד, כמו כולם, כי כולם לבד כל הזמן, גם אני, וגם אתם, 

והלב של ערגה נקרע לשניים, והראייה שלה התחדדה והציצים שלה גדלו, והשערות שלה בידיים וברגליים ובנחיריים ובאגן ובשחי צמחו, כי זה מה שגופים בודדים ואומללים עושים כדי לגונן על עצמם מהעולם, ומכמה שהוא מנוכר, ובשלב כלשהו ערגה הפסיקה לבכות, כי מה הטעם לדרוש מהעולם הזה דברים אם הוא כזה זר וקר וחיצוני וערל לב, וההורים שלה, שבהתחלה נבהלו מזה שהתינוקת שלהם לא בוכה בכלל, גם כשמפליקים לה, התחילו אחרי כמה זמן להתגאות בזה, והאמא של ערגה כל הזמן אמרה לכולם, כן, זה משהו, היא ממש נוחה, היא לא בוכה אף פעם, בחיי, 

ובאמת כולם נישקו אותה וליטפו אותה והחזיקו אותה והיניקו אותה, אבל ערגה לא שמחה ולא חייכה ולא כלום, כי היא הייתה מנוכרת ובודדה, כי העולם היה העולם, והיא הייתה היא, וכל אחד מהם היה במקומו, לבדו, כמו שכולם לבדם במקומם תמיד, וזו האמת המחורבנת, זה מה שיש לחיים האלה להציע לנו, ושום דבר שיקרה לא ישנה את זה. זו האמת. שלכם. אבל גם שלי. זאת האמת. אני מקומו של עולמי. ומשם קיומי. ומכאן סיומי. שלוםשלום. 

4.

בסוף האוטובוס עצר, וערגה ירדה ממנו, בתחנה הנכונה, כי ליסה הראתה לה, וכשהיא ירדה ליסה נישקה אותה בלחי ואמרה לה, ביי מתוקונת אחת, תיהני, נתראה מחר, וערגה ששמחה שמישהו זר נוגע בה ככה יצאה מהאוטובוס אל המדבר, שהיה צהוב וחנוק וסמיך ומטוגן ויבש ולא ממוזג, וליד התחנה היא ראתה שלט קטן ומאובק שמישהו כתב עליו בצבעי פנדה את המילה ריינבואו באנגלית, וליד הריינבואו היה חץ שהצביע על שביל עפר לבן, וערגה ידעה שהשביל הזה ייקח אותה למקום שאליו היא רוצה להגיע, ובגוף שלה היא הרגישה צמרמורת שיש לפעמים כשמשמעות, בבקו"ם כשמתגייסים, נניח, או ביום הראשון באוניברסיטה, והכול קרה, וערגה הלכה כי קרה הכול, 

וכשהיא הלכה האצבעות הלבנות שברגליים שלה התנפחו לה בתוך הכפכפים הירוקים, כי הגוף הלוהט שלה ניסה לקרר את עצמו, וגופים בריאים שמתחממים מזרימים את הדם הסמיך שמפכפך בהם לקצוות שלהם, כדי שהוא יתקרר, וערגה הביטה בכפות הרגליים האירופיות והלבנות והמתנפחות שלה, שהיו זרות כל כך לבדוּאיוּת הזאת של המדבר, וטבעת הכסף הדקיקה והמחרמנת שהייתה לה על אחת האצבעות ברגליים השתנקה מרוב עור, וערגה הבינה שזה הגוף שלה שדוחה מעליו את כל מה שחיצוני לו, כי זה מה שעושים גופים יפים כשהם מגיעים לריינבואו. אני יודע כי כשהייתי שם התחילה לי אינפקציה נוראית בעגיל. 

בקצה של השביל הייתה סוכה קטנה עם שלט בצבעים דהויים, שמישהי מתולתלת עם שערות סמיכות בבית השחי כתבה עליו וֶולקַאם הוֹם באותיות צבעוניות, בעברית ובאנגלית, וליד הסוכה היו עשרות מכוניות, והמכוניות היו מגוונות ושונות זו מזו, חלקן של עשירים וחלקן של עניים, ועל כולן היה דוק רך וזהוב של אבק מדברי, והדוק הזה השווה בין המכוניות והלביש את כולן בכותנות הזנחה צנועות ומתאמצות, והסוכה הייתה נטושה ומלוכלכת, אבל הייתה בה מדורה קטנה שדלקה, ובתוך המדורה היה סיר קטן עם עשבי תיבול מדבריים ומים חומים, וערגה הביטה בתוך הסיר, שהיה מפויח ומוזנח ומבעבע ולא סטרילי, ובלב שלה צמחו קוצים דקיקים של חשש. 

ערגה המשיכה ללכת. על הראש שלה היה כובע לבן, ומתחתיו היו שערות כתומות ולחות ומהבילות ואמיתיות, ומתחת להן היה בשר רך ולבן וצעיר ונקי וצלול וחרוך, ומתחתיו הייתה גולגולת לבנה, ובתוכה היו מחשבות פשוטות. בקצה המיראז'י של האופק כבר היו אוהלים גדולים וצליות שחורות פרושות ומעגלים דהויים של אנשים בשרניים עם גיטרות, אבל ערגה לא ראתה אותם כי היא לא חיפשה אותם, כי היה לה חם ויבש. 

וכשהיא הגיעה לשם, סוף כל פאקינג סוף, לריינבואו, להיכל האהבה והרוח, הבשר שלה בער מרוב תנועה והבריק מרוב זיעה והתחספס מרוב אבק, והעור שלה התמלא בדוק צפוי של נגב ושל חשק ושל טרוּ סֶלף. ערגה הביטה בכפות הרגליים שלה, שהיו לבנות מאבק ותפוחות מדם, ובנביעות הזיעה הקטנטנות שבקעו בלייב מתוך הקרום היבש שהיה עליהן, והפכו לעיגולים קטנטנים, והאפקט הדלמטי הזה של העור שלה ריגש אותה, כך שמשהו בה פתאום התחדש. זה נשמע שולי ומגוחך, אבל זה קרה לי פעם כשיצאנו לטיול במכתש הקטן. אני ממש זוכר איך העיגולים הקטנים שבצבצו על הרגליים שלי שימחו אותי בלב. 

מחוץ לעור שלה ומעבר לאבק היו המון ישראלים עם יצרים מתבקשים ועם שערות ופצעונים קטנים בישבן, והאנשים הללו התקרבו אליה והתעניינו בה וחיבקו אותה ושאלו אותה שאלות ולקחו ממנה סיגריות, וערגה ענתה לשאלות שלהם והתמסרה לחיבוקים שלהם והתיישבה במעגלים שלהם, והמראה שלה היה מרענן ועסיסי כי בניגוד לקרום האבק שלהם, שהיה עבה וסמיך וצרוד מכל הימים שהם כבר שם, הקרום של ערגה היה בתולי ורך ותמים ומבוהל ומתוק, כך שכולם חמדו אותה, אותה ואת הרגליים החלקות שלה, ואת הריח הטוב והנקי והחריג שלה, ואת תרבות המערב שנדפה ממנה. וערגה חמדה את כולם בחזרה, והעיניים שלה ננעצו בנשים עם שערות על הרגליים ובגברים לא מגולחים בלי תחתונים, כי ככה זה בריינבואו, קשה להסביר, וגם אין צורך, הנה, גם הלב של ערגה ידע, עכשיו זה אמיתי.

5. 

הלילה ירד לאט לאט על לב הערבה, וערגה, שלעסה את האוויר היבש, החם והחצוף, כמו שפרות לועסות חציר, התכסתה כמו כולם בחושך, והחושך דווקא הקל עליה, כי בחושך לא רואים ובחושך לא חומדים ובחושך פחות חם ובחושך אין זבובים ובחושך אין צלופחים ואין רימות ואין שבלולים ואין אימהות מיניקות, ובחושך ניתן להעלות גירה, וגם הגוף שלה נרגע בחושך, והטבעת שהייתה לה על כף הרגל הפסיקה לחנוט, סוף כל סוף, כי הכול כבר היה רפוי ודק, כמו שקורה לפעמים, כשחושך. 

ואחרי כמה דקות כאלה של רפיון, ערגה שמעה פתאום צעקות איומות ורחוקות, פוד סירקל, פוד סירקל, והצעקות הגיעו ממדורה ענקית, ומסביב למדורה היו המוני אדם, וההמונים היו ישראלים וצעירים ושזופים ומאובקים, ומכולם נטפו טללים של נעורים עבריים, וכולם ניגשו למדורה שבערה, וגם ערגה ניגשה לשם, והשתלבה במעגל שהמה והמהם, ושני גברים זרים אחזו בידיים הלבנות שלה, והיא אחזה בידיים שלהם בחזרה, וכולם שרו שיר שכולם הכירו חוץ מערגה, והשיר היה באנגלית וכולם שרו אותו במבטא ישראלי כבד, כי אי אפשר להסתיר הכול, 

וכל העיניים של כולם היו עצומות, חוץ מהעיניים של ערגה, ועל כולם, גם על ערגה, היו כתמים מתרצדים של אש כתומה, והמעגל התרחב והידיים נפרשו בו, וערגה, שלא עצמה את העיניים לשנייה, נשארה מחוץ לרגע, ושני הגברים שהיו לצדה היו ברגע, ברגע ההוא ממש, כלומר, ולאחד מהם אפילו ירדה דמעה, ואולי זה היה מהעשן של המדורה, וערגה חשבה על הידיים שלה שמזיעות שם בתוך הידיים שלהם, ועל השחי שלה שבטח כבר מוציא קצת ריחות חמוצים מכל היום הקשוח הזה, ועל התיק שלה עם הפלאפון והכסף, שנשאר במאהל איפה שכולם, והמחשבות האלה שלה, שחנקו אותה כשכולם התרגשו, היו כמו סַנו קֵיי שלוש מאות נגד רגש, כך שמשהו בערגה נאטם, ולא בפעם הראשונה, כי ערגה אף פעם לא ברגע. אף פעם. וגם אני כמותה. 

כשהשיר נגמר ערגה ניסתה להרפות את הידיים הלחות שלה מהגברים הזהובים, אבל הם עוד תפסו בה, בכוח, ואחד מהם, זה שעמד מימינה, גם הסתכל עליה וחייך, וכולם עמדו במעגל, בשקט מוחלט, והשקט היה נורא וצפוף ומלוח ושחור ובשרני ונוקב, כמו ששקט יודע להיות לעתים, וערגה שמעה את הפצפוצים של המדורה ואת הנשימות של הגברים שאחזו בה ואת הנביחות של הכלבים שהגיעו מהאופק, וכל השקט נכנס לה לריאות, ומיד יצא מהן. ככה זה כשנושמים. 

ואחר כך הזמן היפה של השקט נגמר, וכולם התיישבו, גם ערגה, ומלאכים טובים ריחפו בין האנשים וחילקו לכולם אוכל חם וטבעוני ומלוכלך ואמיתי וקטנייתי ומונבט, שעושה פלוצים, וערגה אכלה את האוכל ודיברה עם הגברים שאחזו בה זה מכבר, לאחד קראו מיכאל ולשני קראו רפיק, ושניהם היו יפים וצעירים, ושניהם גרו בגליל התחתון, בחנתון, ושניהם היו הומואים ולשניהם הייתה תינוקת קטנה שישנה בצלייה עם עוד הרבה תינוקות אחרים שהיו שם, 

ואחרי דקות ארוכות ויפות של שיחה ריקה, כשכולם כבר סיימו ללעוס ולבלוע ולהתפזר, מיכאל ורפיק לקחו את ערגה אל החושך והשקט, ורפיק הוציא כדורים קטנים ולבנים ומלוכלכים ומתפוררים שהיו בתוך נייר כסף מקופל בכיס של הג'ינס שלו, ושלושתם הניחו את הכדורים מתחת ללשון והביטו בירח שהיה כבר בשמים, והירח היה פגום וקטן ובהיר ומבוהל, כמו ערגה, ורפיק אמר לערגה ולמיכאל, בואו נשכב על האדמה ונראה את הכוכבים, וערגה, שכל הכוכבים הנוצצים שהיו בכדור כבר זרמו לה בדם, נשכבה על האדמה החמימה, והשיער שלה התפזר על כל האבק, אבל ערגה לא חשבה על כל הלכלוך שדבק בה, ולא על הזיעה, או על התיק, או על האונס הממשמש. לא, ערגה הייתה ברגע, ברגע ההוא ממש, 

והגוף שלה התמלא בכוכבים, ובצלופחים טובים ולחים, והשמים השחורים התמלאו בכוכבי ים, ובחלב אם, ובשרימפסים קטנים ומרשרשים, והידיים של רפאל ושל מיכאל ליטפו לה את הגוף שלא הרגיש בכלום, והפה שלה לחש מילים ריקות, כמו וואו או פאק, והמכנסיים הקצרצרים שהיו לה ירדו ממנה והתמלאו בשבלולים רכים ולחים, וגם הגופייה הבהירה שלה גלשה ממנה, יחד עם החזייה, והתמלאה גם היא ברימות ובכנימות טובות, ורק הכפכפים הירוקים נשארו לה על הגוף הלבן והצעיר והיפה והרך והמחולל, כפכפי באמפרס, שעושים מסאז' לכף הרגל ומתאימים את עצמם לגודל שלה. אני קניתי אותם מחבר שלי בשמונים שקל, אבל בחנויות הם עולים תשעים ותשע. 

בהתחלה היא עוד הרגישה איך הטוסיק שלה נוגע באדמה היבשה, ואיך הגב שלה מתמלא באבק ובעפר, אבל הכוכבים והצלופחים עטפו אותה מהר מאוד, כך שכל הסיפור החושי נגמר צ'יק צ'ק. מיכאל ורפאל הרימו את ערגה מהקרקע, וחדרו אליה וינקו אותה וליטשו אותה וטחנו אותה, מכל הכיוונים, כדרכה, ושלא כדרכה, וערגה זעקה את כל החסד והאמת שהיו בה, וגם את התאוות שהתפקעו בתוכה אל השמים, שנמלאו גם הם בצעקות שחורות ובכוכבי ים אדומים עם פטמות לבנות. תתארו לכם מה התחולל שם. רפאל חדר למיכאל שחדר לערגה וערגה נישקה את רפאל שנישק את מיכאל שבא על ערגה, ובת קול שיצאה מהשמים פילחה את הכול ואמרה, להחריב עולמי באתם, חזרו למערתכם, וכל הצלופחים והחלזונות והרימות והכוכבים המהמו רחשושים דתיים וריקים, וערגה חשבה, מימיני מיכאל ומאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל, 

ובפה שלה היה טעם של דם, כמו שיש כשחוט דנטלי מתפספס, והאגן שלה שרף מאבק, ומיובש, ומרוק, והלב שלה דפק והלם וגעש, כאילו שהכול אמיתי, כאילו שהכול ממש, כאילו שהכול ישנו, ומיכאל הזיע והשתנק, ורפיק אמר כל הזמן, יא אללה, יא אללה, וערגה השתעלה מרוב בדידות ומרוב חשק ומרוב עפר, וכל הזומזומים שבעולם סירקו את העור שלה מבפנים, כאילו שרבי עקיבא, עד שהכפכפים שלה נפלו, והטבעת שהייתה לה על כף הרגל נשמטה. ובסוף זה נגמר, כמו שהכול נגמר בסוף, הנה, גם השואה נגמרה, במאי ארבעים וחמש. 

ערגה נשכבה על האדמה החמימה, הלומה ומסוממת, ושני הגברים התלבשו והתרחקו ממנה כדי להתלטף זה עם זה אל תוך הלילה, וכדי לדאוג לשלומה של הבת שלהם, טפת שמה, וערגה היפה התקפלה והתפלשה באדמה הלבנה, ומכל הנקבים שלה יצאו נוזלים חמים ונוכריים ומרים, שהתמזגו באדמת הלס הקטנונית והפכו לבוץ. 

ואחרי כמה דקות כאלה היא קמה והתלבשה, לאט ובזהירות, כדי לא להחמיר את מה שכבר, ובראש שלה היא חשבה, איפה שמתי את התיק, אני רוצה את הפלאפון שלי, אני רוצה לבדוק את הוואטסאפ, ואת הפייסבוק, ואת האינסטגרם, כי הרגע נגמר, וכשרגע נגמר מגיע רגע אחר, חדש, שצריך להתייחס אליו, וערגה אף פעם לא ברגע. 

והכול היה שחור. גם החושך, וגם הבשר, וגם הנפש, וגם הרימות והצלופחים והדבש שהתפשפשו בה. ערגה שקעה ונטמעה בתוך החושך, והלשון שלה שרפה מכל מה שקרה, והגוף שלה נאנח והלם והתפתל, כמו שקורה לפעמים אחרי שדברים רעים מתרחשים. לי זה קרה פעם, בכיתה ו', כשישנתי אצל גילי שטרן, שהוריד ממני את המכנסיים והתחתונים בלילה, בלי ששמתי לב, וליטף אותי ליטופים מוזרים, וזה קרה לי שוב לפני שנה וחצי, כאן, בתל אביב, כשהייתי שיכור באיזה מועדון דוחה, אבל על זה עדיין אין לי אומץ לכתוב. אולי בספר הבא.

***

יאיר אגמון (צילום:  יחסי ציבור )
יאיר אגמון | צילום: יחסי ציבור

יאיר אגמון הוא סופר ובמאי קולנוע. רומן הסיפורים "שמשהו יקרה" (ראה אור בהוצאת כתר) הוא ספרו הרביעי.