"נפילת הלווייתן" מגיע לישראל - ולא רק כסרט

לפני שזכה השנה בפרס פוליצר, כתב דניאל קראוס את מותחן ההישרדות "נפילת הלווייתן" - היוצא כעת לאור בשני אופנים: גם כספר המתורגם לראשונה לעברית, וגם כסרט קולנוע בכיכובם של אוסטין אברמס וג'וש ברולין. ג'יי גרדינר בן ה-17 יוצא לצלילה מסוכנת מול חופי קליפורניה, נחוש למצוא את שרידיו של אביו שמת בים שנה קודם לכן. הוא יודע שזה כמעט בלתי אפשרי, אבל רק כך, הוא מאמין, יוכל להשתחרר מן האשמה שמלווה אותו מאז מותו. אלא שהים אינו מתכוון להניח לו.

3000 PSI*

כביש 1 הומה. ברושים נוהמים ברוח. שחפים צורחים בלהקות. אבל הדבר היחיד שג'יי גרדינר שומע הוא את אביו מעיר את המשפחה בשש בבוקר. בימי חול, בסופי שבוע, בחגים – הדם של האיש היה מכוון כל כך למחזורי הגאות והשפל, שהוא היה קם בלי שעון מעורר ופולש לחדרי השינה, מקרקש בכוס הקפה שלו כמו בפעמון פרה.

קומו, עוּרוּ, ישנונים!

חלפה שנה מאז שמיט גרדינר מת, אבל צופר הערפל שלו ימשיך להקפיץ את ג'יי משנתו לשארית חייו, הוא משוכנע בזה.

ג'יי אוהב את אמא שלו. גם את האחיות שלו. הן בסדר. אז הוא מרגיש אשם. על זה שסירב לבקשות ההגיוניות שלהן לאורך כל הסאגה המכוערת הזאת. לאמא, לנאן ולאווה יש עכשיו פסיכולוגים והן מדברות על "סגירת מעגל". ג'יי לא בטוח שהוא מאמין בטיפול פסיכולוגי. הוא בטח לא מאמין בסגירת מעגל. אנשים הם לא דלתות שאפשר לסגור. הם מבוך שלם של חללים ומסדרונות, וככל שאתה מתאמץ יותר להימלט, כך אתה הולך לאיבוד עמוק יותר בתוכם.

ג'יי נמצא עמוק במבוך כבר שבע-עשרה שנה, מאוחר מדי לחזור אחורה. המכונית שלו משירה גלדי חלודה בזמן שהוא גורר אותה לאורך השוליים האדמדמים של כביש 1. ענן לבן צונח מעל הכביש, רסס של גלי האוקיינוס שהוא שומע אבל לא יכול לראות. אין חניות פנויות. מוזר. זה לא חוף הנטינגטון. אין פה חנויות ממתקים או בוטיקים של בגדי ים, רק הרי סנטה לוסיה. תחילת אוגוסט, רבע לשמונה בבוקר. חוף מונסטרי אמור להיות ריק, פרט למכוניות ספורות של קתולים שמטפסות בעצלתיים במעלה הגבעה בדרכן אל המיסה במנזר הכרמליתי.

ג'יי פולט את ארבע הקללות הראשונות שקופצות לו לראש. הוא צריך לחזור הביתה, לבחור יום אחר. עורבים רוחשים בתוך החזה שלו, מנפנפים בכנפיהם בחוסר שביעות רצון מופגן. זה גורם ללב שלו להלום בחוזקה, והקרקפת שלו מזיעה. הוא כל כך דרבן את עצמו לקראת זה, עם מוזיקת דום מטאל וקפה, שהמחשבה לוותר גורמת לו בחילה. אם הוא יעזוב עכשיו, זהו זה, הוא לעולם לא יחזור. בעיני האנשים שמכירים אותו, הוא תמיד יישאר החרא שגירדו מהנעל של מיט גרדינר.

מעבר לרכס החול נמצאים המים שבהם מיט מת.

סגירת מעגל, לא. אבל ציוני דרך במבוך? אולי.

"אתה צולל, ג'יי," הוא אומר לעצמו.

המוצא היחיד הוא להמשיך קדימה. הוא מתבייש בזה שהוא כל כך חסר לאמא שלו. האחיות שלו זועמות עליו. עושה רושם שאף אחד במונטריי לא חושב שהוא ראוי בכלל לשאת את השם "גרדינר" אחרי שהניח לאבא שלו לסבול בלעדיו.

הצלילה הזאת יכולה לשנות הכול.

הלסת שלו רפויה עכשיו, ומיד מציפים את פיו הטעמים המוכרים של מלח, חול ופחד.

הוא מכיר עוד מקום לחנות, דרך צדדית לחוף.

פניית פרסה. אנפה כחולה גדולה גולשת מטה במחאה אילמת, ואור השחר מסנוור את עיניו. הוא שונה מאור הדמדומים, אף על פי ששניהם מרגישים סוג של מלכודת. מיט לא חשב כך, ג'יי נזכר. כל הבוקר הוא לא חשב על שום דבר חוץ מאשר על אביו.

"נפילת הלווייתן", דניאל קראוס | תרגום: זיו פולק | הוצאת ידיעות ספרים | 165 עמודים