"לימבו": כולכם מכירים את ההומור שלו. עכשיו תכירו אותו

אדר מירום הוא תסריטאי ויוצר טלוויזיה עם רזומה שכולל את "ארץ נהדרת", "גב האומה", "בובה של לילה", "אנחנו במפה", "תוצרת בית", "אנשים שפגשתי" ו"החיים הם תקופה קשה". "לימבו" הוא ספרו הראשון.

ארון הבגדים פתוח לפניי. אני זוכר שפעם, כשעברתי לדירה הזאת, הבטחתי לעצמי שהפעם זה יהיה מסודר. כל החולצות בתלייה, כל התחתונים מקופלים בסלסילה. גם הבטחתי שאם אני מוצא גרב בודדה, ואין שום התאמה בינה לבין גרב אחרת, אז אני זורק לפח, לא עושה הנחות ומחליט שכחול כהה ושחור זה מספיק קרוב, לא מחזיר אותה למגירה בתקווה שבת הזוג שלה תימצא פתאום בפינות האפלות של המייבש, לאיזה איחוד משפחות מרגש. הבטחתי מסודר, כמו מבוגר.

הבטחתי. וזה גם החזיק לא רע בשבוע הראשון, ואפילו גיהצתי פעם אחת, אבל לא מכנסיים כי בואו לא נגזים, וממילא ההבטחה הייתה לעצמי, ולעצמי לא אכפת לי לשקר. אני לא צריך ארון בגדים מסודר. הרי מה זה משנה מה אני אלבש? כולה דייט. גם ככה רושם ראשוני זה הכול, ואני לא רוצה לבוא לדייט הראשון עם הלוק הכי חתיכי שלי, כי משם זה רק בירידה. שלא תתרגל לטוב מדי. אז אני מוציא מהארון מכנסיים חומים וחולצת כפתורים כחולה. זה לא רשמי מדי וזה לא פשוט מדי, זה משהו באמצע, כמוני, ואני יודע שזה עובד ביחד בגלל שכחול זה שמיים וחום זה אדמה. אלה הצבעים של הטבע, והצבעים של הטבע אף פעם לא טועים. זה טיפ שקראתי פעם באיזה עיתון 'לאשה' בתור לרופא שיניים. אגב, השמש היא כתומה והים הוא טורקיז, אבל במקרה הזה הטבע טעה ובגדול, ואת זה אני אומר מניסיון כואב. אבל כחול וחום זה עובד מעולה, וגם את זה אני אומר מניסיון, כי זאת אולי הפעם העשירית שאני ממחזר את הלוק הזה לדייטים. אני מוודא מול המראה שאין לי משהו בשיניים, ושם שני שפריצים של הבושם שאימא קנתה לי בדיוטי כשהם טסו לפראג, כי אני אמנם מבוגר אבל לפעמים צריך לתת לאימא לקנות לך משהו בשביל ההרגשה שהיא עדיין אימא. עכשיו נשארו לי עוד עשרים דקות לפני שאני אמור להיפגש עם ההיא שדיברתי איתה בפייסבוק, שכתוב שקוראים לה "אולי" ואין לי מושג איך להגות את זה, והיא נראית סבבה בתמונות שם, למרות שזה תשעים אחוז תמונות של חתולים שמחפשים בית, כי היא אוהבת לעזור, או אוהבת חתולים, או אוהבת שיגידו שהיא בחורה טובה כזאת שעוזרת לחתולים למצוא בית.

אין לי כוח לדייט הזה, אבל חוץ מהארון המסודר גם הבטחתי לעצמי שאני כל שבוע יוצא לדייט, כי אחרת זה לא יקרה אף פעם. אף אחד עוד לא מצא את האחת מלא להיפגש עם אף אחת, אפילו אם צריך להכריח את עצמך. ואם זה יעבוד ואנחנו נתאהב אני לא אזכור שהפגישה הזאת הייתה בכוח, בלי חשק, ואם אני כן אזכור זה יהיה זיכרון מתוק על הפעם הזאת שכמעט ולא יצאתי ואיזה מזל שהכרחתי, כי תראו מה קרה בסוף, ואם זה לא יעבוד ולא נתאהב אז אני לא אזכור שזה היה דייט בכוח כי בעוד שבוע יהיה דייט בכוח אחר שיחליף אותו, ואולי אז.

אני שם קסדה ועולה על הקטנוע. אני יודע, זה לא פייר להגיע לאסוף ככה לדייט ראשון. קודם כול, הבחורה השקיעה מלא זמן בלסדר את השיער, בטח התלבטה חצי שעה מול המראה, עשתה פן, עשתה אסוף, עשתה את הגולגול הזה מאחורה, עם הצ'ופסטיקס, שאלוהים יודע איך אתן עושות. ואז, כשהיא סוף־סוף הגיעה ללוק המושלם, אני בא עם הקסדה ספייר המסריחה שלי, שמילא שהיא בת חמש־עשרה, גם אספתי בתוכה חתול פעם, כי גם אני אוהב שחושבים עליי שאני בחור טוב כזה, ואיך נאמר בעדינות, לא כיבסתי. ואז מגיע החלק שבו היא מתיישבת מאחוריי, וזה כבר באמת לא הוגן כלפיה, כי בקטע של בטיחות היא אמורה לחבק אותי מאחורה, זה הכי יציב, ומצד שני לכי תשמרי על פאסון כשכבר בדקה הראשונה את ממששת את הסחורה. אבל לא יעזור, ככה על הקטנוע אנחנו מגיעים הכי מהר, ואם הערב מתחרבש אז חותכים הביתה הכי מהר. בקיצור, קטנוע.

מבט אחרון למראה לפני היציאה. זאת מראה שתלויה על הקיר, גבוה, ורואים בה רק חצי גוף עליון. אני קופץ באוויר כדי להעיף מבט גם במכנסיים. המכנסיים נראים בסדר, ואני נראה כמו אידיוט שקופץ לבד בבית מול המראה. יופי, מאוד בן שלושים מצידי.

רמזור אדום. ליד הסניף של מקדונלד'ס באבן גבירול. אני תמיד אוהב להציץ פנימה, במיוחד בערבי חג ובשישי. לראות מי אלה האנשים שאוכלים פה את הארוחות החגיגיות שלהם. ככה, לבד, יושבים ליד שולחנות הפטרייה, פותחים קופסאות קרטון שמנוניות ובוהים בחלל הריק. חלקם בלי בושה בכלל, חלקם מתגנבים לקומה העליונה, נצמדים לקיר. חושבים שאף אחד לא רואה, או שאולי לאף אחד לא אכפת. שבעים אך עצובים. רמזור ירוק.

רמזור אדום. כיכר רבין. הפגנת מחאה כלשהי. עשרים איש. אולי מאתיים. לא יודע איך סופרים את זה, אבל העיקר זה לזרוק מספר בביטחון מספיק גדול וזה מה שקובע, אז בואו נגיד שחמישים. אחד מהם שורק במשרוקית, ואני מהנהן לו עם הראש, והוא מהנהן בחזרה, והוא בטח עומד פה מזיע כבר שלוש שעות ואני רק אורח לחצי דקה, אבל הנהנתי ברמזור אז גם אני חלק מהמאבק. לא יודע מאבק על מה. מה זה משנה, את שלי עשיתי. אחד המפגינים מניף שלט שכתוב עליו "איפה המדינה ואיפה החזון". את שתי האותיות האחרונות הוא רשם ממש בקטן. לא נשאר מקום בשורה. התחיל בפונט גדול וכל העסק השתבש לו באמצע. אפשר לראות את הנקודה המדויקת שבה הוא התלבט אם לזרוק את הבריסטול ולכתוב חדש, או סתם לדחוף את האותיות בעקום. בסוף בטח סיפר שהוא לא רצה לבזבז נייר. עצלנות במסווה של אידיאולוגיה. עליתי עליך. רמזור ירוק.

רמזור אדום.

היא יורדת במדרגות. נתנה לי לחכות למטה שלוש דקות, שזה בדיוק משך הזמן שמוציא אותה לא לחוצה אבל בלי לעצבן. היא יודעת איך זה עובד. אולי גם היא מכריחה את עצמה. אולי אני הבכוח שלה. אנחנו מנהלים שיחת היכרות קצרה וידועה מראש.

"היי. אוֹלִי?"

ככה צריך, להגיד את השם שלה קודם. זה אישי, גורם לה להרגיש מיוחדת, וגם מוודא סופית שזאת היא.

"היי. יהודה?"

לא תיקנה אותי. נראה לי שאמרתי את השם כמו שצריך. או שהיא סתם ביישנית ועכשיו אני אקרא לה לא נכון לשארית הערב או החיים.

היא שמה קסדה. נמעך הגולגול. היא עולה מאחורה. שואלת אותי אם זה בטוח, ואני מבטיח לנהוג בזהירות. למות ביחד בדייט ראשון זה אינטימי מדי בשבילי. אנחנו נוסעים לאותו מקום שאני תמיד לוקח אליו בדייטים, כי אם האופציות הן לשבור את הראש כל פעם על מקום חדש או לספוג מבטי בוז של "עוד פעם ההוא" ממלצריות, אני מעדיף את השנייה. אנחנו מתיישבים על הבר. היא נראית חמודה. יש לה כפפות צמר כאלה שחתוכות באצבעות, בטח יש לו שם לפריט הלבוש הזה. היא מזמינה כוס קאווה כי היא בת ואני מזמין בירה כי אני בן. עכשיו אנחנו בנקודה שבה כל אחד מספר קצת על מה הוא עושה בחיים, ומתלונן על העבודה הלא מספקת שלו ומנסה למצוא את נקודת האיזון המדויקת של להצטייר כמוצלח, אבל לא באופן מאיים או מתנשא, וגם כלא מוצלח, אבל באופן מעורר אמפתיה. להיות גדול וחזק וקטן וחסר אונים, הכול בו־זמנית, לזקק רק את החמידות של להיות גור כלבים, בלי החלק של הלהשתין על השטיח.

עכשיו זה התור שלה. היא מספרת על העבודה. היא מעצבת גרפית. היא מתחילה לספר משהו וצוחקת תוך כדי. זה בטח סיפור מעולה. היא מספרת אותו בכל דייט, היא מכירה אותו בעל פה, היא יודעת בדיוק איפה הפאנצ'ים ומתי לעצור כדי להסיט את הפוני ומתי לקחת שלוק בדיוק בזמן להעצמת הדרמה. את אל תלמדי אותי, אני המצאתי את זה. בואי נראה מה יש לך. אז ככה, פעם אחת היא הייתה צריכה לעצב איזה לוגו לאיזה סבון לאיזו חֶברה, והיא נורא התלבטה שבוע שלם והיא עשתה אותו סגול. אבל אז, טוויסט בעלילה, וואי וואי, הגיעה אשתו של הבוס ואמרה שהיא לא אוהבת סגול והיא בכלל אוהבת כתום, ואז שינו את הלוגו לכתום. בגלל שאשתו לא אהבה סגול! וואו! איזה סיפור מרתק! איך עוד לא עשו מזה עיבוד לקולנוע, בכיכובו של מישהו שלא נרדם במהלך הסיפור הזה. וזהו, זה נגמר, נכבה לי ברגע, כמו תמיד, ואני כבר יודע שאנחנו נשב פה את הארבעים וחמש דקות של הנימוס, ואני אשמע על החוויות שלה מהודו או איפה שהיא לא הייתה, ונלך הביתה. והיא תספר לחברות שלה שהייתי משעמם וגרוע, ושבכלל לא נתתי צ'אנס, והיא תהיה צודקת. ואני איכנס למקלחת טועה והיא תיכנס צודקת, ואני אשכב במיטה שלי טועה, והיא תשכב במיטה שלה צודקת, ושנינו נהיה במיטות שלנו לבד, כי לצאת לדייט אני יכול בכוח, אבל להכריח את עצמי להיות מישהו אחר אני לא יכול.

רמזור אדום. רמזור ירוק. רמזור אדום. שישי בערב, המקדונלד'ס באבן גבירול עדיין פתוח. שני אנשים עלובים יושבים בקומה העליונה. מתחבאים מאחורי חלון, מאחורי שולחן, מאחורי ביג מק. שבעים אך עצובים.

אחד מהם הוא אני.

"לימבו", אדר מירום | הוצאת מודן | 208 עמודים