"היא מוזגת לעצמה משקה, ומביטה בקליע בפעם אחרונה"

ריצ'רד אוסמן הוא סופר, מנחה וקומיקאי בריטי, מחבר סדרת "מועדון הרצח של יום חמישי" - שהספר הראשון בה כבר עובד לסרט מצליח בנטפליקס, בכיכובם של הלן מירן, פירס ברונן, דיוויד טננט ובן קינגסלי. אחרי שהסדרה כבר הגיעה למיליוני קוראים ותורגמה לעשרות שפות, הספר השלישי "הקליע שהחטיא" רואה כעת אור בעברית.

בֵּתאני וֵייטס מבינה שכבר אין דרך חזרה. הגיע הזמן להיות אמיצה ולראות איך כל זה יתפתח.

היא אומדת את הקליע בידה.

החיים הם עניין של להבין הזדמנויות. להבין כמה זה נדיר שהן מגיעות ואז לקבל את פניהן כשהן מגיעות.

בואי להיפגש איתי. אני רק רוצה לדבר. זה מה שנכתב באימייל. היא משחזרת את זה בראשה מאז שקיבלה אותו. האם כדאי לה?

הדבר האחרון שעליה לעשות לפני שהיא מחליטה: לשלוח הודעה למייק.

מייק יודע על הכתבה שהיא עובדת עליה. הוא לא יודע את הפרטים - עיתונאית חייבת לשמור על הסודות שלה - אבל הוא יודע שזאת כתבה מסוכנת. הוא יעזור לה אם היא תזדקק לו, אבל יש דברים שצריך לעשות לבד.

מה שלא יקרה הלילה, היא תצטער לנטוש את מייק וַאגהורן. הוא חבר טוב. איש נחמד ומצחיק. לכן הצופים אוהבים אותו.

אבל בתאני חולמת על יותר, ואולי זאת ההזדמנות שלה. הזדמנות מסוכנת, אבל בכל זאת הזדמנות.

היא כותבת את ההודעה ולוחצת "שלח". הוא לא יענה הלילה. מאוחר. זה כנראה לטובה. היא יכולה לשמוע את קולו עכשיו: "מי שולח הודעות בעשר בלילה? מילניאלים וסוטים."

טוב, זהו. הגיע הזמן שבתאני תסובב את גלגל המזל.

האם היא תחיה, או האם תמות?

היא מוזגת לעצמה משקה, ומביטה בקליע בפעם אחרונה. בעצם, אין לה בחירה בכלל.

לחיי ההזדמנויות.

חלק ראשון

פנים מוכרות מעבר לכל פינה

1

"אני לא צריך איפור," רון אומר. הוא יושב בכיסא בעל משענת ישרה כי איברהים אמר לו שאסור להתרווח בטלוויזיה.

"אה, לא?" עונה המאפרת שלו, פולין ג'נקינס, ומוציאה מברשות ולוח צבעים מהתיק שלה. היא הציבה מראה על שולחן בחדר הפאזלים. היא ממוסגרת בנורות, והברק מנצנץ על עגילי הדובדבן שלה, שמתנדנדים הלוך ושוב.

רון מרגיש שהאדרנלין מתחיל לזרום. זה הדבר. קצת טלוויזיה. אבל איפה האחרים? הוא אמר להם שהם יכולים לבוא "אם בא להם, זה לא משהו גדול", והוא יהיה מאוכזב מאוד אם הם לא יגיעו.

"הם יכולים לקבל אותי כמו שאני," אומר רון. "הרווחתי ביושר את הפנים האלה, הן מספרות סיפור."

"סיפור אימה, אם מותר לי להגיד?" אומרת פולין, מסתכלת על לוח הצבעים, ואז על פניו של רון. היא שולחת לו נשיקה באוויר.

"לא כולם חייבים להיות יפים," אומר רון. החברים שלו יודעים שהריאיון מתחיל בארבע. הם בטח יהיו כאן בקרוב, לא?

"אנחנו בהחלט מסכימים, יקירי," אומרת פולין. "אני לא מחוללת קסמים. אבל אני זוכרת אותך מפעם. היית בחור יפה, לא? כלומר אם אוהבים את הסגנון הזה."

רון נוהם.

"ואני כן אוהבת את הסגנון הזה, אם להיות כנה איתך, מתאים לי לגמרי. תמיד נלחמת למען הפועלים, לא? הטלת את כל כובד משקלך?" פולין פותחת פודרייה. "אתה עדיין מאמין בכל זה? קדימה הפועלים?"

הכתפיים של רון נמתחות קצת, כמו שור שמתכונן להיכנס לזירה. "עדיין מאמין בזה? עדיין מאמין בשוויון? עדיין מאמין באדם העובד? איך קוראים לך?"

"פולין," אומרת פולין.

"עדיין מאמין בכבוד שיש ביום עבודה עבור שכר הוגן, פולין? יותר מתמיד."

פולין מהנהנת. "יופי. אז תסתום את הפה למשך חמש דקות ותן לי לעשות את העבודה שמשלמים לי עליה, שהיא להזכיר לצופים של 'סאוּת' איסט טונייט' כמה אתה יפה."

הפה של רון נפער, אבל באופן חריג אצלו, המילים לא בוקעות. פולין מתחילה עם קרם הבסיס שלו בלי גינונים נוספים. "כבוד, בתחת שלי. יש לך עיניים מקסימות, אתה יודע? כמו לצ'ה גווארה אם הוא היה עובד בנמל."

רון רואה במראָה את דלת חדר הפאזלים נפתחת. ג'ויס נכנסת. הוא ידע שהיא לא תאכזב אותו. במיוחד כי היא יודעת שמייק ואגהורן יהיה כאן. למען האמת, כל העניין הזה היה רעיון שלה. היא בחרה את התיק.

רון שם לב שג'ויס לובשת קרדיגן חדש. היא לא מסוגלת להתאפק.

"אמרת לנו שלא יאפרו אותך, רון," אומרת ג'ויס.

"הם מכריחים," אומר רון. "זאת פולין."

"שלום, פולין," אומרת ג'ויס. "יש לך עבודה קשה."

"ראיתי גרועות יותר," אומרת פולין. "עבדתי פעם בסדרה 'חדר מיון'."

הדלת נפתחת שוב. צלם נכנס, אחריו איש סאונד, ואחריהם הבזק של שיער לבן, הרשרוש השקט של חליפה יקרה והניחוח הגברי המושלם אך העדין של מייק ואגהורן. רון רואה שג'ויס מסמיקה. הוא היה מגלגל עיניים אם לא היו מורחים עליו קונסילר באותו רגע.

"טוב, אז כולנו כאן," אומר מייק, חיוכו חושף שיניים לבנות כמו שׂערו. "שמי מייק ואגהורן. האחד והיחיד, אל תסתפקו בתחליפים."

"רון ריצ'י," אומר רון.

"הוא ולא אחר," אומר מייק ואוחז בידו של רון. "לא השתנית בכלל, נכון? זה כמו להיות בספארי ולראות אריה מקרוב, מר ריצ'י. הוא חתיכת אריה, נכון, פולין?"

"הוא בהחלט משהו כזה," מסכימה פולין, שמפדרת את לחייו של רון.

רון רואה שמייק מסובב את ראשו לאט לעבר ג'ויס, מפשיט אותה מהקרדיגן החדש שלה במבט. "ומי את, אם מותר לי לשאול?"

"אני ג'ויס מֵדוֹקרוֹפט." היא כמעט קדה לפניו.

"נעים להכיר," אומר מייק. "את ומר ריצ'י המופלא זוג, ג'ויס?"

"אוי, אלוהים, לא, אלוהים ישמור, רק המחשבה, לא, אלוהים, לא. לא," אומרת ג'ויס. "אנחנו חברים. בלי להעליב, רון."

"חברים בטח," אומר מייק. "רון בר-המזל."

"תפסיק לפלרטט, מייק," אומרת פולין. "אף אחד לא מעוניין."

"אה, ג'ויס בטח מעוניינת," אומר רון.

"נכון," אומרת ג'ויס. לעצמה, אבל בקול רם מספיק כדי שישמעו.

הדלת נפתחת שוב ואיברהים תוחב את ראשו פנימה. איזה בחור טוב! רק אליזבת חסרה עכשיו. "איחרתי?"

"הגעת בדיוק בזמן," אומרת ג'ויס.

איש הסאונד מחבר מיקרופון לדש של רון. רון לובש ז'קט מעל חולצת מועדון הכדורגל של וֶסטהאם מפני שג'ויס עמדה על כך. זה מיותר, לדעתו. אפילו חילול קודש. איברהים מתיישב ליד ג'ויס ומביט במייק ואגהורן.

"אתה מאוד יפה, מר ואגהורן. יופי קלאסי."

"תודה," אומר מייק ומהנהן בהסכמה. "אני משחק סקווש, משתמש בקרם לחות והטבע דואג לכל השאר."

"ועוד בערך אלפייה בשבוע לאיפור," אומרת פולין, שעסוקה בנגיעות האחרונות באיפור של רון.

"גם אני יפה, אומרים את זה לעתים קרובות," אומר איברהים. "אני חושב שאולי, אם החיים שלי היו מתפתחים אחרת, גם אני הייתי יכול להיות קריין חדשות."

"אני לא קריין חדשות," אומר מייק. "אני עיתונאי שבמקרה קורא את החדשות."

איברהים מהנהן. "מח חד. וחוש ריח לסיפור טוב."

"זאת הסיבה שאני כאן," אומר מייק. "ברגע שקראתי את האימייל, הרחתי סיפור. דרך חיים חדשה, דיור מוגן, ובלב העניין, הפנים המפורסמות של רון ריצ'י. חשבתי, 'כן, הצופים יאהבו את זה.'"

היה שקט במשך כמה שבועות, אבל רון שמח שהחבורה חזרה לפעילות. כל הריאיון הוא תרגיל הסחה, מתוכנן על ידי ג'ויס כדי למשוך את מייק ואגהורן לקוּפֵּרס צֵ'ייס. לראות אם הוא יוכל לעזור להם עם התיק. ג'ויס שלחה אימייל לאחד המפיקים. ועדיין, רון הולך להיות שוב בטלוויזיה, והוא שמח מאוד על כך.

"תבוא אחר כך לארוחת ערב, מר ואגהורן?" שואלת ג'ויס. "יש לנו שולחן שמור לחמש וחצי. אחרי שעת העומס."

"תקראי לי מייק, בבקשה," אומר מייק. "ולא, אני מצטער. אני משתדל לא לשהות בחברת אנשים. את יודעת, פרטיות, חיידקים, כל מיני דברים כאלה. אני בטוח שאת מבינה."

"אה," אומרת ג'ויס. רון רואה את האכזבה בפניה. אם יש למייק ואגהורן מעריצה גדולה יותר בכל קנט או סאסקס, הוא היה רוצה להכיר אותה. אם כי עכשיו, כשהוא חושב על זה באמת, הוא לא היה רוצה להכיר אותה.

"יש תמיד הרבה אלכוהול," אומר איברהים למייק. "ואני מניח שהרבה מעריצות שלך יהיו שם."

נראה שמייק שוקל מחדש.

"ונוכל לספר לך הכול על מועדון הרצח של יום חמישי," אומרת ג'ויס.

"מועדון הרצח של יום חמישי?" אומר מייק, "זה נשמע כמו משהו מומצא."

"הכול מומצא, כשחושבים על זה," אומר איברהים. "האלכוהול מסובסד, אגב. הם ניסו לבטל את הסבסוד, אבל קיימנו פגישה, הוחלפו כמה מילים, והם חשבו על זה פעם נוספת. ונסיים עד שבע וחצי."

מייק מביט בשעונו, ואז בפולין. "אולי אפשר לאכול בזריזות?"

פולין מביטה ברון. "אתה תהיה שם?"

רון מביט בג'ויס, שמהנהנת בנחישות. "נראה שכן, כן."

"אז נישאר," אומרת פולין.

"יופי, יופי," אומר איברהים. "יש משהו שנרצה לדבר איתך עליו, מייק."

"והוא?" שואל מייק.

"כל דבר בעתו," אומר איברהים. "אני לא רוצה להסיט את תשומת הלב מרון."

מייק מתיישב בכורסה מול רון ומתחיל לספור עד עשר. איברהים רוכן אל ג'ויס. "הוא בודק את גובה המיקרופון."

"הבנתי את זה," אומרת ג'ויס, ואיברהים מהנהן. "תודה שגרמת לו להישאר לארוחת ערב - אף פעם אי-אפשר לדעת, נכון?"

"אף פעם לא יודעים, ג'ויס, זה נכון. אולי שניכם תתחתנו לפני סוף השנה. וגם אם לא, ועלינו להיות מוכנים לכך, אני בטוח שיהיה לו הרבה מידע על בתאני וייטס."

הדלת נפתחת שוב, ואליזבת נכנסת לחדר. החבורה כולה כאן. רון מעמיד פנים שהוא לא נרגש. בפעם האחרונה שהיתה לו חבורה כזאת, הם היו מאושפזים לאחר שנפגעו ממגִני משטרה בשביתת עובדי הדפוס בווֹפּינג. היו זמנים.

"אל תשימו לב אלי," אומרת אליזבת. "אתה נראה שונה, רון, מה קרה? אתה נראה... בריא."

רון רוטן, אבל רואה שפולין מחייכת. זה חיוך מדהים, אם להיות הוגן כלפיה. האם פולין בליגה שלו? סוף שנות השישים, קצת צעירה בשבילו? באיזו ליגה הוא נמצא בימים אלה? עבר זמן רב מאז שהוא בדק. בכל מקרה, איזה חיוך.

"הקליע שהחטיא", ריצ'רד אוסמן | תרגום: רחל פן | הוצאת פן וידיעות ספרים | 384 עמודים