מלורי עומדת במטבח וחושבת.

כפות ידיה לחות. היא רועדת. היא מתופפת בבוהן רגלה בעצבנות על אריחי הרצפה הסדוקים. עוד מוקדם; השמש ביצבצה זה עתה מעל האופק. היא עוקבת אחרי האור המועט שצובע בגוון רך יותר של שחור את הווילונות הכבדים על החלון, וחושבת.

זה היה ערפל.

הילדים ישנים בהמשך המסדרון מתחת לכלוב רשת מכוסה בד שחור. אולי הם שמעו אותה לפני רגעים אחדים, על הברכיים בחצר. אין ספק שכל רעש שהקימה עבר דרך המיקרופונים ומשם למגברים שמונחים לצד מיטותיהם.

היא מביטה בכפות ידיה ומגלה שכבה דקיקה מבריקה לאור הנר. כן, הן לחות. טל הבוקר עדיין רענן עליהן.

עכשיו, במטבח, מלורי נושמת עמוק לפני שהיא מכבה את הנר. היא סוקרת את החדר הקטן, מבחינה בסכו"ם המחליד ובצלחות הסדוקות. בקופסת הקרטון ששימשה פח אשפה. כמה מהכיסאות תוקנו בחוט עבה. הקירות מלוכלכים. לכלוך מכפות ידיהם ורגליהם של הילדים. אבל גם כתמים ישנים יותר. החלק התחתון של הקירות בחלל הכניסה שינה צבע, סגול עמוק שהתעמעם עם הזמן לחוּם. כתמי דם. גם השטיח בסלון שינה את צבעו, ולא משנה כמה מלורי מקרצפת אותו. אין כימיקלים בבית שיוכלו לעזור בניקוי. מזמן־מזמן, מלורי מילאה דלי מים מהבאר ולקחה ז'קט של חליפה, התאמצה להסיר בו כתמים ברחבי הבית. אבל הם סירבו להסתלק. נותרו גם הפחות עקשנים שבהם, כמו צל אפשרי של גודלם המקורי, אבל עדיין גלויים ונוראים. קופסת נרות מסתירה כתם גדול במבואה. הספה בסלון עומדת בזווית מוזרה, היא הוזזה כדי להסתיר שני פגמים שבעיני מלורי נראים כמו ראשי זאבים. בקומה השנייה, ליד המדרגות לעליית הגג, ערימת מעילים מעופשים מעלימה שריטות סגולות, שקועות עמוק בתחתית הקיר. שלושה מטרים משם נמצא הכתם השחור ביותר בבית. היא לא משתמשת בקצה הרחוק של הקומה השנייה, כי היא לא מצליחה לגרום לעצמה לחלוף על פניו.

פעם זה היה בית יפה בפרבר נחמד של דטרויט. פעם הוא היה מותאם למשפחות, בטוח ומוגן. רק לפני חצי עשור, מתווך נדל"ן היה גאה להשוויץ בו בפני לקוחות. אבל הבוקר החלונות מכוסים בקרטון וקרשים. אין מים זורמים. דלי עץ גדול עומד על דלפק המטבח. יש בו ריח מעופש. לילדים אין צעצועים רגילים. אחד הכיסאות נוסר, וגזרי העץ גולפו כדי לשמש אנשים קטנים במשחקים. תווי פנים צוירו עליהם. ארונות המטבח ריקים ועירומים. על הקירות אין ציורים. חוטים עוברים מתחת לדלת האחורית ועולים לחדרי השינה בקומה העליונה, שם יש מגברים שמזהירים את מלורי והילדים מכל קול בחוץ. ככה שלושתם חיים. הם לא יוצאים מהבית לפרקי זמן ארוכים. וכשהם יוצאים, עיניהם מכוסות.

הילדים לא ראו מעודם את העולם מחוץ לביתם. אפילו לא מבעד לחלון. ומלורי לא הביטה בעיניו של איש יותר מארבע שנים.

ארבע שנים.

היא לא צריכה להחליט היום. אוקטובר במישיגן. קר. מסע של שלושים קילומטר בנהר יהיה קשה לילדים. אולי הם צעירים מדי. ואם אחד מהם ייפול למים? מה מלורי תוכל לעשות, בעיניים מכוסות?

תאונה, חושבת מלורי. זוועה. כל המאבק הזה, כל ההישרדות. ואז למות בתאונה.

מלורי מביטה בווילונות. היא פורצת בבכי. היא רוצה לצרוח על מישהו. היא רוצה להפציר במישהו שאולי שומע. זה לא הוגן, היא תגיד. זה אכזרי.

היא מביטה מעבר לכתפה אל הכניסה למטבח והמסדרון שמוביל לחדר הילדים. מעבר למשקוף שאין בו דלת הילדים ישנים חזק, מכוסים בבד השחור, נסתרים מהאורות והמראות. הם לא זזים כלל. אין שום סימן שהם ערים. ועדיין, ייתכן שהם מאזינים לה. לפעמים, בגלל הלחץ שמוטל עליהם להאזין והחשיבות שהיא מייחסת לאוזניהם, מלורי מאמינה שהם יכולים לשמוע את מחשבותיה.

היא היתה יכולה לחכות שהשמים יתבהרו, שמזג האוויר יתחמם, שהסירה תקבל טיפול טוב יותר. היא היתה יכולה לעדכן את הילדים, לשמוע מה יש להם להגיד. לפעמים יש להם הצעות טובות. רק בני ארבע, אבל מאומנים להאזין. מסוגלים לעזור בניווט סירה שיכוונו אותה על עיוור. מלורי לא תוכל לעבור את המסע הזה בלעדיהם. היא זקוקה לאוזניהם. האם תוכל להיעזר גם בעצותיהם? בגיל ארבע, האם תהיה להם עצה מתי כדאי לעזוב את הבית לתמיד?

היא צונחת על כיסא במטבח ונלחמת בדמעות. בוהן רגלה היחפה ממשיכה לתופף על הלינוליאום הדהוי. אט־אט היא מרימה מבט אל ראש המדרגות למרתף. פעם היא דיברה שם עם אדם ששמו טום על אדם ששמו דון. היא מביטה בכיור, שאליו דון סחב פעם דליים מלאים מי באר, רועד בגלל השהייה בחוץ. היא רוכנת לפנים ורואה את המבואה, שם נהגה שֶריל להכין את האוכל לציפורים. ובינה לבין הדלת הקדמית מפריד הסלון, דומם וחשוך, משם עולים יותר מדי זיכרונות של יותר מדי אנשים, יותר מכפי שהיא יכולה לעכל.

ארבע שנים, היא חושבת ומתחשק לה להטיח אגרוף בקיר ולשבור אותו.

מלורי יודעת שארבע שנים יכולות בקלות להפוך לשמונה. שמונה יהיו עד מהרה לשתים־עשרה. ואחר כך הילדים יהיו בוגרים. אנשים מבוגרים שמעולם לא ראו את השמים. מעולם לא הביטו מבעד לחלון. שתים־עשרה שנים של חיים כמו עגלים, מה זה יעשה להם? האם יש נקודה, תוהה מלורי, שבה העננים בשמים יהפכו לדמיוניים, והמקום היחיד שבו ירגישו בנוח יהיה מתחת לבד השחור של כיסויי העיניים שלהם?

מלורי בולעת רוק כשהיא מדמיינת איך תגדל אותם לבדה עד שיהיו בני־עשרה.

האם תוכל בכלל לעשות את זה? האם תוכל לגונן עליהם במשך עשר שנים נוספות? האם תוכל לשמור עליהם עד שהם יוכלו לשמור עליה? ובשביל מה? לטובת אילו חיים היא מגוננת עליהם?

את לא אמא טובה, היא חושבת.

כי לא מצאת דרך להראות להם כמה גדולים השמים. ולא מצאת איך לאפשר להם לרוץ חופשי בחצר, ברחוב, בשכונה של בתים ריקים ומכוניות שעומדות ומחלידות. או לאפשר להם רק להציץ, רק פעם אחת, כשהשמים משחירים ופתאום יש יופי בצאת הכוכבים.

את מצילה את חייהם לקראת חיים שלא ראוי לחיותם.

קופסת הציפורים, סנדרה בולוק (צילום: נטפליקס)
מלורי לא הביטה בעיניו של איש יותר מארבע שנים | צילום: נטפליקס

מבעד לערפל הדמעות מלורי רואה איך הווילונות מתרככים עוד קצת. אם יש ערפל בחוץ, הוא לא יחזיק מעמד זמן רב. ואם הוא יכול לעזור לה, אם הערפל יסתיר אותה ואת הילדים בדרך לנהר, לסירת המשוטים, אז עליה להעיר אותם עכשיו.

היא חובטת בכף ידה על השולחן, אחר כך מנגבת את הדמעות מעיניה.

מלורי קמה ויוצאת מהמטבח, עוברת את המסדרון ונכנסת לחדר הילדים.

"ילד!" היא צועקת. "ילדה! לקום."

החדר חשוך. החלון היחיד מכוסה במספיק שמיכות כדי למנוע מאור השמש להיכנס, גם כשהיא ניצבת בדיוק מעל החלון. יש שם שני מזרנים, אחד בכל צד של החדר. מעליהם חופות שחורות. פעם הרשת הצפופה שתומכת בבד היתה גדר לגן־ירק קטן ליד הבאר בחצר האחורית. אבל בארבע השנים האחרונות היא שימשה בתור שריון, מגינה על הילדים לא מפני מה שעלול לראותם, אלא מפני מה שהם עלולים לראות. מלורי שומעת תזוזה מתחת לבד, והיא יורדת על ברכיה כדי לשחרר את הרשת שמהודקת במסמרים לרצפת העץ של החדר. תוך כדי כך היא שולפת מכיסה את כיסויי העיניים, ושני הילדים מביטים בה בהבעות פליאה ישנוניות.

"אמא?"

"לקום. עכשיו. אמא צריכה שתזוזו מהר."

הילדים מגיבים במהירות. הם לא מתבכיינים ולא מתלוננים.

"לאן אנחנו הולכים?" שואלת הילדה.

מלורי מושיטה לה את כיסוי העיניים ואומרת, "שימי את זה. אנחנו נשוט בנהר."

השניים לוקחים את הכיסויים שלהם וקושרים את הבד השחור על עיניהם. הם מיומנים בתנועות. מומחים, אם בני ארבע יכולים להיות מומחים במשהו. וזה שובר את לבה של מלורי. הם רק ילדים ואמורים להיות סקרנים. הם אמורים לשאול אותה למה, היום, ישוטו בנהר - נהר שלא שטו בו מעולם.

אבל במקום זאת הם פשוט עושים מה שאמרו להם.

מלורי עדיין לא חובשת את כיסוי העיניים שלה. קודם היא תכין את הילדים.

"קחי את הפאזל שלך," היא אומרת לילדה. "ושניכם, תביאו את השמיכות שלכם."

ההתרגשות שהיא חשה - אין לה שם. היא דומה למדי להיסטריה. מלורי עוברת בין החדרים, מחפשת דברים, חפצים קטנים שאולי הם יצטרכו. לפתע היא נתקפת אימה, היא לא מספיק מוכנה. היא חשה חסרת הגנה, כאילו הבית והאדמה תחתיו נעלמו וחשפו אותה לגמרי לעולם החיצון. ועם זאת, בבולמוס רגעי היא נאחזת בכל כוחה ברעיון של כיסוי העיניים. לא משנה אילו כלים היא אולי תארוז, לא משנה איזה חפץ ביתי עשוי לשמש לה נשק, היא יודעת שכיסויי העיניים הם המגן החזק ביותר שלהם.

"קחו את השמיכות שלכם!" היא מזכירה להם, שומעת את שני הגופים הקטנים מכינים את עצמם. ואז היא נכנסת לחדרם כדי לעזור להם. הילד, קטן לגילו, אבל הרזון השרירי שלו ממלא אותה גאווה. הוא מתלבט בין שתי חולצות, שתיהן גדולות עליו. פעם היו שייכות לאיש אחד שכבר מזמן איננו. מלורי בוחרת בשבילו ומסתכלת עליו כששערו הכהה נעלם בתוך הבד ונובט שוב מבעד לפתח הצווארון. גם במצבה הלחוץ מלורי מבחינה כי הילד גדל קצת בזמן האחרון.

הילדה, גובהה ממוצע לגילה, מנסה ללבוש את השמלה מעל הראש, שמלה שהיא ומלורי תפרו מסדין ישן.

"האוויר קר, ילדה. שמלה לא תספיק."

הילדה מזעיפה את פניה; שערה הבלונדיני פרוע כי זה עתה התעוררה.

"אני אלבש גם מכנסיים, אמא. ואנחנו לוקחים את השמיכות."

כעס ניצת במלורי. היא לא רוצה שום התנגדויות. לא היום. גם אם הילדה צודקת.

"בלי שמלה היום."

העולם החיצון, המסעדות והקניונים הריקים, אלפי כלי הרכב הנטושים, המוצרים שנשכחו על מדפי חנויות שוממות, כל אלה סוגרים על הבית. כל אלה מספרים בלחישה על הצפוי להם.

היא לוקחת מעיל מהארון בחדר השינה הקטן בהמשך המסדרון. אחר כך היא יוצאת מהחדר, וככל שהיא יודעת, זאת הפעם האחרונה שהיא יוצאת ממנו.

"אמא," אומרת הילדה שפוגשת אותה במסדרון. "אנחנו צריכים את הצופרים של האופניים?"

מלורי נושמת עמוק.

"לא," היא עונה. "אנחנו נהיה יחד. במשך כל המסע."

וכשהילדה חוזרת לחדרם, מלורי חושבת כמה זה פתטי, שצופר אופניים הוא הבידור הכי מוצלח של הילדים. הם שיחקו בצופרים במשך שנים. כל חייהם, צופְרים מקצה הסלון. הרעש החזק שיגע לה את השכל. אבל היא אף פעם לא הוציאה אותם מידיהם. לא החביאה אותם. גם בחבלי האימהוּת המוקדמים, מלאי החרדה, מלורי הבינה שבעולם כזה, כל דבר שגורם לילדים לצחקק הוא טוב.

גם כשהם נהגו להבהיל בהם את ויקטור.

אוי, כמה שמלורי מתגעגעת לכלב הזה! בתחילת הדרך, כשגידלה את הילדים לבדה, ויקטור נכלל בפנטזיות על מסע בנהר, כלב בוֹרדֶר־קוֹלי יושב לצדה בסירת המשוטים. ויקטור היה מזהיר אותה מבעל חיים מתקרב. אולי היה מצליח להבהיל ולהבריח משהו.

"או־קיי," היא אומרת, גופה הגמיש והדק בפתח חדר הילדים. "זהו זה. עכשיו הולכים."

היו ימים - צהריים שלווים, ערבים סוערים - שבהם מלורי אמרה להם שהיום הזה עלול להגיע. כן, היא דיברה עוד קודם לכן על הנהר. על מסע. נזהרת שלא לקרוא לכך "בריחה". מתקשה לסבול שיחשבו כי יש להם סיבה לברוח מחיי היומיום שלהם. במקום זאת הזהירה אותם שיום יבוא, בוקר אחד בעתיד, שבו היא תעיר אותם בחיפזון, תדרוש מהם להתכונן לעזוב את ביתם לנצח. היא הבינה שהם ידעו לזהות את חוסר הוודאות שלה, כפי שיכלו לשמוע עכביש מטפס על זגוגית החלון המכוסה בווילון. במשך שנים ניצב בארון תרמיל קטן עם אוכל, מזון שנשמר כעתודה עד שהעלה עובש, תמיד הוחלף, תמיד חוּדש, והיה הראיה של מלורי, ההוכחה לכך שהיא תוכל להעיר אותם כפי שאמרה שתעשה. אתם רואים, היתה חושבת בעודה בודקת את הווילונות, האוכל בארון הוא חלק מתוכנית.

ועכשיו היום הזה הגיע. הבוקר הזה. השעה הזאת. הערפל.

הילד והילדה מתקרבים, ומלורי כורעת ברך לפניהם. היא בודקת את כיסויי העיניים. הם קשורים היטב. וברגע זה, כשהיא מעבירה את מבטה בין פניהם הקטנות, מלורי תופסת סוף־סוף את המשמעות במלואה: מסע היציאה מכאן התחיל.

"תקשיבו לי," היא אומרת להם, תופסת בסנטריהם. "אנחנו נשוט בסירת משוטים על הנהר היום. אולי זה ייקח הרבה זמן. אבל נורא חשוב ששניכם תעשו כל דבר שאני אומרת. הבנתם?"

"כן."

"כן."

"קר בחוץ. יש לכם שמיכות. יש לכם כיסוי עיניים. חוץ מזה אתם לא צריכים שום דבר עכשיו. הבנתם אותי?"

"כן."

"כן."

"בשום פנים ואופן אף אחד לא מוריד את כיסוי העיניים. אם תורידו, אני אכאיב לכם. הבנתם?"

"כן."

"כן."

"אני צריכה את האוזניים שלכם. אני צריכה ששניכם תקשיבו הכי טוב שאתם יכולים. על הנהר תצטרכו להקשיב, מה שומעים מעבר למים, מעבר לעצים. אם תשמעו חיה בין העצים, תגידו לי. אם תשמעו משהו במים, תגידו לי. הבנתם?"

"כן."

"כן."

"אל תשאלו שאלות שלא קשורות לנהר. אתה תשב מלפנים," היא טופחת על ידו של הילד. אחר כך היא טופחת על ידה של הילדה. "ואת תשבי מאחור. כשנגיע לסירה, אני אכוון אתכם למקום שלכם. אני אשב באמצע ואחתור. אני רוצה שלא תדברו ביניכם בסירה, אלא אם כן שמעתם משהו בין העצים. או על הנהר. הבנתם?"

"כן."

"כן."

"אנחנו לא נעצור ולא משנה מה יקרה. לא נעצור עד שנגיע לאן שאנחנו שטים. אני אגיד לכם מתי הגענו. אם תהיו רעבים, תאכלו מתוך התרמיל."

מלורי מקרבת את התרמיל אל גב ידיהם הקטנות.

"אל תירדמו. אל תירדמו. אני צריכה את האוזניים שלכם היום יותר מאי־פעם."

"אנחנו ניקח את המיקרופונים?" שואלת הילדה.

"לא."

מלורי מדברת ומעבירה את מבטה בין שני כיסויי העיניים.

"כשנצא מהבית, אנחנו נחזיק ידיים ונלך לאורך השביל לבאר. נעבור בקרחת היער הקטנה בין העצים מאחורי הבית. השביל לנהר מלא שיחים. אולי נצטרך לעזוב ידיים בגלל מדרגה, ואם זה יקרה, אני רוצה ששניכם תחזיקו במעיל שלי או אחד בשני. הבנתם?"

"כן."

"כן."

האם הם נשמעים מפוחדים?

"תקשיבו. אנחנו הולכים למקום שאף אחד מכם לא היה בו קודם. נתרחק מהבית יותר משהתרחקתם אי־פעם. יש שם דברים שיכאיבו לכם, שיכאיבו לאמא, אם לא תקשיבו לי, עכשיו, הבוקר."

הילדים שותקים.

"הבנתם אותי?"

"כן."

"כן."

מלורי אילפה אותם היטב.

"בסדר," היא אומרת, רמז להיסטריה בקולה. "אז יוצאים. אנחנו יוצאים ברגע זה. אנחנו יוצאים."

היא מצמידה את ראשיהם אל מצחה.

אחר כך היא אוחזת כל ילד בידה. הם עוברים במהירות בתוך הבית. במטבח מלורי רועדת, מוחה את עיניה ושולפת מכיסה את כיסוי העיניים שלה. היא קושרת אותו בחוזקה סביב ראשה ושערה הכהה, הארוך. היא עוצרת רגע, ידה על ידית הדלת, הדלת שנפתחת אל השביל שבו סחבה דליי מים לאינספור.

היא עומדת לעזוב את הבית, להותיר אותו מאחור. משמעותו של הרגע הזה מציפה אותה.

כשהיא פותחת את הדלת, אוויר קריר פורץ פנימה, ומלורי צועדת קדימה. בעיני רוחה מתערפל המבט מרוב אימה ותרחישים מזוויעים כל כך עד שאסור לדבר עליהם ליד הילדים. היא מגמגמת, היא כמעט צורחת.

"תנו לי ידיים. שניכם."

הילד אוחז ביד שמאל של מלורי. הילדה מחליקה את אצבעותיה הזעירות לידה הימנית.

כשעיניהם מכוסות, הם יוצאים מהבית.

הבאר במרחק עשרים מטרים. את השביל מסמנות חתיכות עץ קטנות שהיו פעם מסגרת תמונה והוצבו שם כדי לכוון. שני הילדים נגעו בעץ בקצה נעליהם אינספור פעמים. מלורי אמרה להם פעם שהמים בבאר הם התרופה הכי טובה שתהיה להם בחיים. מלורי יודעת שבגלל זה הילדים תמיד רחשו כבוד לבאר. הם מעולם לא התלוננו כשלקחה אותם להביא ממנה מים.

ועכשיו ליד הבאר הקרקע תחת רגליהם גבנונית. תחושה רכה, לא טבעית. 

"הנה קרחת היער," קוראת מלורי.

היא מובילה את הילדים בזהירות. שביל נוסף מתחיל עשרה מטרים מהבאר. הכניסה לשביל צרה, חבויה בין העצים. הנהר במרחק מאה מטרים, אפילו פחות. ליד העצים מלורי עוזבת לרגע את ידיהם של הילדים כדי שתוכל לגשש ולמצוא את הכניסה.

"תחזיקו במעיל שלי!"

היא מגששת בידיה לאורך הענפים ומוצאת גופייה, קשורה לעץ בכניסה לשביל. היא קשרה אותה כאן בעצמה לפני יותר משלוש שנים.

הילד נאחז בכיסה, והיא מרגישה שהילדה מחזיקה בידו. מלורי קוראת אליהם תוך כדי הליכה, שואלת שוב ושוב אם הם מחזיקים ידיים. ענפי עצים שורטים את פניה. היא לא מרימה קול.

עד מהרה הם מגיעים לסימון שמלורי תקעה בעפר. רגל שבורה של כיסא מטבח, תקועה במרכז השביל כך שתיתקל בה ותמעד, כדי שתזהה אותה.

היא גילתה את סירת המשוטים לפני ארבע שנים, עוגנת במרחק חמישה בתים בלבד מביתם. חלף יותר מחודש מאז הפעם האחרונה שבדקה את מצבה, אבל היא מאמינה שהסירה עדיין שם. ואף על פי כן, קשה שלא לדמיין את הרע מכול. אולי מישהו אחר הגיע אליה קודם? אישה אחרת שמזכירה אותה, שגרה במרחק חמישה בתים בכיוון השני, שכבר ארבע שנים, יום אחרי יום, אוזרת אומץ כדי להימלט. אישה שמעדה פעם במורד אותה גדה בוצית והרגישה את אותו להב של ישועה, את חרטום הפלדה בקצה סירת משוטים.

האוויר צורב בשריטות על פניה של מלורי. הילדים לא מתלוננים.

זאת לא ילדוּת, חושבת מלורי כשהיא מוליכה אותם אל הנהר.

ואז היא שומעת אותה. לפני שהיא מגיעה למזח, היא שומעת את הסירה מתנדנדת במים. היא עוצרת ובודקת את כיסויי העיניים של הילדים, מהדקת את שניהם. היא מוליכה אותם אל לוחות העץ של המזח.

כן, היא חושבת, היא עדיין כאן. בדיוק כפי שהמכוניות עדיין חונות ברחוב מחוץ לבית שלהם. בדיוק כפי שהבתים ברחוב עדיין ריקים.

קר יותר כאן ביער, רחוק מהבית. רחשי המים מפחידים לא פחות משהם מלהיבים. היא כורעת ברך במקום שבו היא חושבת שהסירה נמצאת, היא עוזבת את ידי הילדים ומגששת אחר חרטום הפלדה. קצות אצבעותיה מוצאים את החבל ונאחזים בו תחילה.

"ילד," היא אומרת ומושכת את קצה הסירה הקר כקרח לעבר המזח. "מקדימה. תיכנס ותשב מקדימה." היא עוזרת לו. ברגע שהוא יציב, היא אוחזת את פניו בשתי ידיה ואומרת שוב, "תקשיב. מעבר למים. תאזין."

היא אומרת לילדה להישאר על המזח בעודה מתירה בעיוורון את הקשר בחבל ונכנסת בזהירות לסירה, למושב במרכז. בעמידה כפופה היא עוזרת לילדה להיכנס. הסירה מיטלטלת בפראות, ומלורי אוחזת חזק מדי בידה של הילדה. הילדה לא צועקת.

בקרקעית הסירה יש עלים, ענפים ומים. מלורי מעבירה ביניהם את ידיה, מחפשת את המשוטים שאיחסנה בצד ימין בסירה. המשוטים קרים. לחים. ריח טחב. היא מתקינה אותם בתושבות הפלדה. היא מרגישה שהם חסונים ויציבים כשהיא משתמשת באחד מהם כדי להתרחק מהמזח. ואז...

הם על הנהר.

המים שקטים. אבל יש כאן קולות. תנועה בין העצים.

מלורי חושבת על הערפל. היא מקווה שהוא הסתיר את בריחתם.

אבל הערפל יתפזר.

"ילדים," אומרת מלורי ומתנשפת, "תאזינו."

סוף־סוף, אחרי ארבע שנים של המתנה, של אימונים, של חיפוש אחר האומץ לעזוב, היא חותרת ומתרחקת מהמזח, מהגדה, ומהבית שהגן עליה ועל הילדים במשך פרק זמן שנדמה לחיים שלמים.

הפרק לקוח מתוך "קופסת הציפורים", ספרו של ג'וש מלרמן, שראה אור בהוצאת כנרת-זמורה-דביר. לעמוד הרכישה של הספר לחצו כאן