"נפלתי לתוך הרצפה, כאילו היא תהום שאין לה סוף"

בגוף ראשון, בפירוט, בלי להסתיר דבר, מגוללת מרים דיקשטיין את סיפור האהבה של ושל עברי - עד לנפילתו בדרום לבנון בנובמבר 2024. מרים בחרה להמשיך לשרת, והיא כיום קצינה בחיל האוויר. "עברי, אהובי" הוא ספרה הראשון.

פרק ראשון

ביום שבו נפלת, התעוררתי מאוחר.

ולא ידעתי שכבר נפלת.

עננים כיסו את הרקיע, אור חיוור בא מהחלון ושקט יבש רבץ על הבסיס. אתה יודע איך זה יום חמישי בחטמ"ר עציון, כל מי שיוצא לשבת כבר יצא, ולכל מי שנשאר אין לאן למהר. הסתכלתי בשעון, תשע בבוקר. קמתי במהירות מהמיטה הצבאית החורקת, לבשתי את המדים, סידרתי את הדרגות, פנים, שירותים, כיסוי ראש, גומיות, נעלי צבא. מוכנה.

לפנות בוקר הפלאפון צפצף. הודעה ממך. פתחתי מהר. כתבת, "שיהיה בהצלחה היום בריאיון". ואז כתבת, "אני יודע שאת מתרגשת מזה". ואז כתבת, "אני אוהב אותך". התיישבתי רגע. "גם אני אוהבת אותך", כתבתי לך בחזרה. "ותודה שחשבת עלי בתוך הלחימה", הוספתי ושלחתי וחיכיתי עוד רגע וחזרתי לישון עם מועקה. ולא הצלחתי להבין על מה.

רוח קרירה נשבה בחוץ והעננים רכנו כהים על הרי גוש עציון מסביב. התלבטתי אם לחזור לקחת מעיל או שלא צריך. הצצתי בפלאפון. תכף עשר. אני כבר צריכה להגיע לש"ג, להחליף את מי שעלה לשמירה לפנַי. עברתי בחמ"ל כדי לקחת נשק ווסט. רצועת הנשק הסתבכה לי. אלף פעם שמתי על עצמי נשק, לא יודעת למה היא הסתבכה לי היום. גם הווסט הסתבך לי. קרן הסמב"צית הסתכלה עלי ופיהקה. "היי, מרים, צריכה עזרה?"

משכתי בכתף.

"אני צריכה קפה," אמרתי לה. אחר כך הידקתי את הווסט, מתחתי את השרוכים, קיצרתי את רצועת הנשק ואמרתי, "ואני צריכה את עברי."

קרן גיחכה. "אני יכולה לעזור לך רק עם הקפה," היא אמרה.

חייכתי אליה, ניקיתי את האדים מהמשקפיים ויצאתי החוצה, חוצה בצעדים זריזים את הבסיס.

רגע לפני הש"ג נזכרתי באליהו. התקשרתי לסמח"ט, אבל הוא לא ענה. שלחתי לו הקלטה: "היי הסמח"ט, רק מעדכנת שאליהו בן דוב סירב להישאר שבת והוא נפקד כרגע."

הגעתי לש"ג. אין לי כוח לדבר עם אף אחד, חשבתי כשראיתי את משה, הלוחם הצעיר שאמור לשמור איתי, עומד בעמדה עם כוס חמה ביד. חייכתי אליו ונעמדתי קצת רחוק ממנו, נשענת על קיר הבטון הכעור, הקפוא. ניסיתי לחשוב על הריאיון היום, מה אני רוצה לומר, מה חשוב שהם ידעו, איך אני מקבלת את התפקיד. כל כך הרבה קשרים הפעלתי כדי לקבל ריאיון עבורו. עצמתי עיניים.

"את נרדמת?" שאל משה.

"אני חושבת," עניתי.

"על מה?" הוא שאל.

פקחתי עיניים. מכונית התקרבה. "אני פותחת," אמרתי וניגשתי לשערים הגדולים. זיהיתי את הרכב של הסמח"ט. "יש לו יום הולדת היום," צעק לי משה. "אני יודעת," צעקתי לו בחזרה. "אז תאחלי לו מזל טוב," הוא אמר. הסמח"ט פתח את חלון המכונית. "מזל טוב," אמרתי לו בחיוך. הוא הנהן אלי בלי לומר דבר, סגר את החלון ונכנס לבסיס.

סגרתי את השער. פתאום רציתי לשלוח לך הודעה.

"אז על מה את חושבת?" שאל שוב משה.

"על כלום," עניתי לו. הוצאתי את הפלאפון והתחלתי לכתוב לך. "אני יודעת שאתה בלחימה ואני לא רוצה להפריע", כתבתי ואז מחקתי. "יש לי מועקה ואני לא יודעת למה", כתבתי. שוב מחקתי.

"אהובי שלי", כתבתי, "שמור על עצמך". שלחתי לך.

שעות השמירה התקדמו. עוד לוחמים וקצינים נכנסו לבסיס ויצאו ממנו ונכנסו שוב. אני מכירה כמעט כל חייל. אני הרי השלישה: אני תמיד שואלת מה נשמע ומה קורה ואיך עבר השבוע ומה התוכניות לסופ"ש ויאללה תיהני ויאללה תיהנה. אני תמיד זורקת בדיחות קטנות וחיוכים גדולים ואיחולים לבביים ומבקשת שישמרו על עצמם. אבל באותו בוקר השער נסגר ונפתח ונסגר ולי לא היה כוח. משה כבר לא ניסה לדבר איתי. רציתי ששעות השמירה יעברו, ששעות היום יעברו, שיגיע יום שישי ואז שבת ואז ראשון ושני ושלישי. שיגיעו הימים שבהם אראה אותך שוב. שניפגש כבר.

הפלאפון צלצל לי בכיס. הקמש"חית. לא הבנתי מה פתאום היא מתקשרת, היא יודעת שאני בשמירה. עניתי לה.

"מרים," היא אמרה, "תגיעי בבקשה למשרד של הסמח"ט."

"עכשיו?" שאלתי.

"כן."

"אני בשמירה."

"אני יודעת, תגיעי."

"להפקיר את הש"ג?"

היא שתקה רגע. שמעתי אותה שואלת משהו את הסמח"ט שכנראה עמד לידה.

"כן, תגיעי," היא אמרה.

ניתקתי והכנסתי את הפלאפון לכיס. אולי זה בגלל הריאיון, או בגלל ועדת הסרנים. אולי הם רוצים שאחליט כבר לגבי ההמשך, שאדרג את התפקידים. לא יודעת.

אמרתי למשה שאני הולכת. הוא הביט בי והרים גבות. "איך אני אהיה פה לבד?" הוא שאל.

הבטתי בו לרגע ואז הסברתי לו מה צריך לעשות ואיך לנהל את העמדה כלוחם יחיד. "יהיה בסדר," הרגעתי אותו ומיהרתי למשרד של הסמח"ט עם רצועת הנשק ששוב הסתבכה לי ועם שיעול שפתאום עלה לי בגרון. היה לי חם למרות העננים. מזל שלא לבשתי מעיל. ניסיתי תוך כדי הליכה לסדר את כיסוי הראש, שהתפרק לי על השיער, והצצתי שוב ושוב על הכתפיים ועל המדים לוודא שהכול במקום.

בדיוק כשנכנסתי למשרד, הסמח"ט יצא רגע לשירותים. משהו בפרצוף שלו נראה מוזר. "מה קורה, הסמח"ט?" שאלתי בחיוך. הוא לא ממש הגיב. "תיכנסי למשרד שלי, אני מיד מגיע," הוא אמר. "סבבה," עניתי.

ופתאום הבנתי. עברי, אני פתאום הבנתי. לא יודעת למה.

פתאום הבנתי הכול.

התיישבתי על הכיסא עם רעד ברגליים וניסיתי לנשום כרגיל. הבטתי בחלון, בעננים שבחוץ, בג'יפ צבאי גבוה שעבר בכביש, בשתי ציפורים קטנות שניקרו מזון מהפח הסמוך. אחר כך הבטתי בחדר, במדפי הספרים של הסמח"ט, בשולחן הארוך שלו המלא דפים, בתעודת ההוקרה התלויה על הקיר ליד התמונה של הרמטכ"ל, ולא הצלחתי לזהות הוקרה עבור מה ולמי וממתי.

הסמח"ט נכנס, התיישב בכיסא שלו והביט בי.

"מרים, אני מצטער -" הוא התחיל.

קמתי. "לא, לא, לא," התחננתי. "אני לא צוחקת, אני רצינית, אני מבקשת שתעצור מיד."

הוא שאף אוויר והמשיך בשקט.

"בעלך, עברי, נפל בקרב בדרום לבנון."

"נפצע," אמרתי. "הוא רק נפצע, נפצע קשה, נפצע אנוש. בבקשה, תגיד לי שהוא לא מת, בבקשה."

הוא לא אמר שום דבר. הוא רק הביט בי במבט כזה שהבנתי. הבנתי שאתה באמת מת. עברי שלי. שבאמת נפלת.

ואז, עברי, נפלתי גם אני. כלומר, נפלתי ממש. עם הווסט והנשק והציוד והמדים והכול.

נפלתי לתוך הרצפה, כאילו היא תהום שאין לה סוף.

הקמש"חית והסמח"ט ניגשו אלי והרימו אותי. הם ניסו לדבר איתי, רצו שאגיד משהו. לא הייתי מסוגלת להגיד שוב דבר. רציתי להישאר על הרצפה, ככה, לתמיד.

הסמח"ט הושיב אותי על הכיסא לידו. בהיתי בחדר ופתאום התחלתי לשאול אותו שאלות. מי עוד נהרג באירוע, מה קרה, איפה קרה. אני הרי מכירה את סדר הפעולות שלך, אני יודעת איך אתה עובד, איך אתה לוחם. אני יודעת שאתה לא אמור להיכנס ראשון, אז מה קרה. הסמח"ט לא ידע לענות. "עדיין מוקדם לכל זה," הוא אמר ושוב לחש, "אני מצטער, מרים." הקמש"חית הגישה לי בקבוק מים אבל לא הייתי צמאה. לא הייתי צמאה ולא רציתי שום דבר. רציתי אותך.

"מה עם ההורים שלו?" שאלתי. "אילן, צופיה, מה איתם? הם כבר יודעים?"

"מחפשים אותם."

מחפשים אותם. חשבתי על הבית שלהם, על הבית שלך, על האחיות שלך. עליך. התחלתי לבכות.

אחר כך הם שאלו אותי אם לשלוח צוות מודיעים להורים שלי ואמרתי שלא, אני רוצה להודיע להם בעצמי. קמתי מהכיסא ויצאתי החוצה. נכנסנו לרכב של הקמש"חית. מפקדת אחרת אמרה לי שהיא תיקח את הרכב שלי לירושלים. ישבתי דומעת באוטו, מחזיקה את הפלאפון ביד ומביטה בנוף שבחוץ. עוד מעט כולם ידעו שנהרגת. אני לא רוצה שכולם ידעו שנהרגת. אני לא רוצה שתהיה "נהרגת". הסמח"ט שאל אם אני רוצה לעבור בבית שלי ושלך, באלעזר. לא רציתי.

הגענו לירושלים, להורים שלי. צוות מודיעים חיכה לנו ליד הבית. נעמדתי מולם והרגשתי שאני לא נושמת. הם עמדו במעגל והביטו בי.

"לא צריך מודיעים," אמרתי להם. "אני יודעת שעברי נהרג ואני אספר להורים שלי."

המפקדת הגיעה ושוב ושוב ניסתה לתת לי מים. שוב ושוב סירבתי. דפקתי על הדלת, אמא פתחה והביטה בי מופתעת. כי מה פתאום אני דופקת. זה בית הורי, בית ילדותי, בית נעורי. הבטתי בה בחזרה ולא הצלחתי להגיד שום דבר.

"עברי," אמרתי לבסוף.

היא הבינה.

ישבנו וחיכינו לאבא שיחזור מהשחייה. כשהוא הגיע, עם אחי הקטן, הודעתי לשניהם. הייתי עדיין באותם מדים, עברי. הרגע עמדתי בש"ג של חטמ"ר עציון ופתחתי את השער וחייכתי והחזקתי טוב את הנשק שלא יציק לי בכתף, ועכשיו אני מספרת לאבא שלי ולאחי שאתה.

אחר כך סיפרו גם להורים שלך.

אמא שלך התקשרה אלי בוכה. גם אני בכיתי. "עברי שלנו," היא לחשה שוב ושוב. אני רוצה להגיע אליהם, חשבתי. אני רוצה להיות בבית הילדות שלך, במקום שנולדת אליו, במקום שגדלת בו, אני רוצה לצאת לשם.

בית הורי נראה כמו חמ"ל. ישבתי בשקט בצד והחזקתי בפלאפון. ידעתי שאני צריכה להודיע לחברים שלך, דפדפתי באנשי הקשר, התלבטתי למי להתקשר קודם. בסוף חייגתי ליוסף: "עברי נפל בקרב בדרום לבנון, תודיע בבקשה לשאר החבר'ה." יוסף שתק, מופתע. ואז החל לשאול שאלות. איפה אני ומה בדיוק קרה ומה איתי. לא עניתי. רק לחשתי, שוב ושוב, עברי נפל, קרב, דרום לבנון. נפל. עברי. תודיע בבקשה.

עברו שעה או שעתיים, ואולי ימים שלמים, עד שמיניבוס הגיע כדי לקחת אותנו למשפחה שלך, בעלי. התיישבתי מאחורי הנהג. כבישי ירושלים היו פקוקים, גם כבישי בנימין היו פקוקים. אתה יודע איך זה ימי חמישי. נצמדתי לחלון ועניתי בשקט למודיעים שלא הפסיקו לשאול אותי שאלות. כאב לי בגוף. רציתי לפתוח חלון אבל לא היו בי כוחות. לפני הכניסה לעלי, אחד המודיעים שאל אותי אם אני מאשרת את הודעת דובר צה"ל. חשבתי, לא. אמרתי, "כן." זהו. עכשיו כל העולם יודע.

נכנסנו לעלי ונסענו לבית משפחת דיקשטיין. המשפחה שלך. ירדתי מהמיניבוס, הבטתי בבית. הוא כל כך אתה, הבית הזה. ואתה איננו. טיפסתי לאט במדרגות והגעתי לפתח הבית. אבא שלך, אכלן, ניגש אלי וחיבק אותי, חיבוק כואב וארוך. אחרי החיבוק עליתי למעלה, לחדר שלך. התיישבתי על הרצפה והבטתי בוכה מסביב. לא רציתי לצאת משם.

למודיעים היו עוד שאלות. הם ישבו איתי ועם אבא ואמא שלך. הם רצו לדעת, הם רצו תשובות, על הלוויה, על השבעה, על ההספדים, על הקבורה. לא היה לי אוויר, עברי. מישהו שאל אותי משהו, אני לא זוכרת מה. לא הקשבתי, לא עניתי.

בבוקר עוד כתבתי לך, חשבתי שם. בחצר בית הוריך יש עץ שאני לא יודעת את שמו, דרך החלון ראיתי איך הענפים שלו יורדים ועולים כמו זרועות ארוכות. כמו סימונים שאני לא מבינה. כמו כנפיים של ציפור גדולה שלא מצליחה לעוף.

בבוקר עוד כתבת לי, איחלת לי בהצלחה. אמרת לי שאתה אוהב. אמרתי שאני אוהבת בחזרה. עברי, עברי שלי. איפה אתה.

"עברי, אהובי", מרים דיקשטיין | הוצאת ידיעות ספרים | 180 עמודים